עבור לתוכן העמוד
Menu

בדרך ל"ברית ים סוף" ?

הפגישה בין ראש ממשלת ישראל למנהיג סודן הנוכחי יכולה להוביל בדומה למתרחש ביום התיכון נגד תורכיה לברית נגד כוחות שינסו לפגוע באפשרות לפיתוח היחסים מול המערב

הפגישה המפתיעה אתמול (שני) באוגנדה בין ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לבין שליט סודאן, עבד אל-פתאח בורהאן, שאנו מקווים שאכן תוביל לנורמליזציה בין שתי המדינות הנושקות לים סוף, מעניקה לנו את הפרספקטיבה האמיתית של "עסקת המאה" של הנשיא טראמפ, והיא כינון ציר גלוי בין ישראל לבין המדינות הערביות הפרו אמריקניות.

על מנת להבין זאת יש להבין את הרקע להתפתחויות בסודאן. צבא סודאן החליט לא מזמן לסלק מן השלטון את "האחים המוסלמים", להילחם בהם, ולדכא בכוח את ההפגנות "העממיות" שהודרכו בידי גורמי "האחים" במחתרת יחד עם גורמי "החברה האזרחית" שהיו בבחינת "אידיוטים שימושיים" של "האחים".

עסקת המאה: ניצחון קטן לעבאס בפסגה הערבית

המאבק נגד "האחים" חיבר את סודאן עם מצרים וסעודיה המנהלות נגד "האחים" מאבק דומה ובכך נכנסה סודאן לברית עם מצרים וסעודיה גם נגד תורכיה, המבקשת להקים בים סוף בסיסים קבועים מול חופי סעודיה, ונגד איראן שקשריה בתימן עם החות'ים ידועים.

ישראל מוצאת את עצמה באופן טבעי בברית עם שותפות נגד האיומים המתרקמים בים סוף מצד איראן ותורכיה.

סודאן היא המדינה הערבית היחידה אשר שלחה יחידה צבאית לתימן להילחם לצד סעודיה.

אפשר גם לומר כי הברית בים סוף היא במידה רבה המשך של הברית בים התיכון בין מצרים, יוון, קפריסין ואיטליה נגד תורכיה, ברית המוצאת ביטוי גם בלוב נגד "ממשלת ההסכמה" של "האחים המוסלמים" הנמצאת בברית עם תורכיה. ישראל אומנם איננה חלק רשמי בברית הזאת, אבל יחסיה המיוחדים עם מצרים מצד אחד, ועם יוון וקפריסין מצד אחר, וכמובן איטליה, מציבים אותה גם בציר הזה.

התוכניות לאספקת גז טבעי מישראל וקפריסין לאירופה, וקשר הגז בין ישראל למצרים מעניקים ל"ציר הים התיכון" גם את הנדבך הכלכלי במקביל לאינטרסים הכלכליים של אבטחת חופש השיט בים סוף.

הפגישה באוגנדה גם מעניקה לנו את הפרספקטיבה ל"תמיכת" הליגה הערבית בעמדת הפלסטינים נגד תוכנית טראמפ. ראשית, על פי מקורותינו הפלסטיניים, ראשי מדינות ערב דחו את בקשת אבו מאזן לכנס של הליגה ברמת ראשי מדינות. גם הסתפקותו ברמת שרי חוץ לא הייתה מובנת מאליה, והייתה התמהמהות בתשובה החיובית. כאשר הגיעה תשובה חיובית, הכוונה הייתה שלא לפגוע בפלסטינים יותר מדיי.

גם בדיונים, בניגוד לכלל כי העמדה חייבת להיות בהסכמה כללית, הייתה הסתייגות פומבית של מדינות המפרץ מן העמדה הפלסטינית וחוסר רצון להיגרר אחרי הסרבנות שלהם.

הפגישה בין שליט סודאן לבין ראש הממשלה לא הייתה יכולה לצאת אל הפועל בלי ברכה סעודית, וזה היה איתות לפלסטינים – כרגע אנו ממתינים לכם, וקושרים את פרסום הקשר הגלוי עם ישראל כחלק מעסקת חבילה הכוללת מדינה פלסטינית – אבל לא לתמיד. יש לנו אינטרסים שלנו, ובסופו של נחליט איך שטוב לנו.