עבור לתוכן העמוד
Menu

גביזון: ישראל כבית לאום לעם היהודי – מוצדק ביותר

על רקע הסערה בישראל בעקבות חקיקת חוק הלאום חזרנו אחורה אל 2013 אל הספר - זכויותיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי • קריאה חובה

האם היהודים הם לאום? האם יש להם, או צריכות להיות להם, זכויות לאומיות — ובפרט הזכות להגדרה עצמית ברמה של מדינה? האם עצם הקמתה של מדינת-ישראל היתה תשובה לשאלה זו? כיצד עלינו לגשת לשאלות אלו כיום, בראשית המאה ה- 21?

לשאלות אלו ממדים רבים: תאורטי, היסטורי, מוסרי, פוליטי ומשפטי. הן נידונו בלהט לפחות מאז תחילת התנועה הציונית, הן בקרב יהודים והן בקרב לא-יהודים. שאלות אלו שבו לחזית הדיון, בשל שילוב בין תהליכים אחדים שהגיעו לאחרונה לשיאם.

בנאום בר-אילן, שראש הממשלה, בנימין נתניהו, נשא ב-14 ביוני ,2009 הוא התחייב לחזון של "שתי מדינות," אך התעקש שאלה יהיו "שתי מדינות לשני עמים1." הוא תבע אפוא שהפלסטינים לא רק יכירו במדינת-ישראל עצמאית וריבונית, אלא גם בעובדה שהיא מדינת-לאום של היהודים. הפלסטינים ומנהיגים ערבים אחרים התנגדו לדרישה זו. הם התבקשו לעשות זאת בין היתר על ידי נציגי האזרחים הערבים של מדינת-ישראל2. הפלסטינים הסבירו שהכרה כזאת תחתור תחת "זכותם" של הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם לשוב לבתיהם בישראל, אם יבחרו בכך. אזרחי ישראל הערבים טענו שהכרה כזו תפגע במעמדם השוויוני בישראל. לטענתם, יהדותה של ישראל אינה מתיישבת עם הדמוקרטיה. על ישראל להיות דמוקרטיה, ועל-כן עליה לוותר על ייחודה היהודי. לפי טענה זו, על ישראל להיות מדינה ישראלית ולא יהודית.

בכך היא תאשר את מחויבותה לשוויון כל אזרחיה, ללא הבדל דת או מוצא אתני3.שאלות המתייחסות לזכויות הלאומיות של היהודים משפיעות גם על בחינתן של שאלות קרובות, אך נפרדות, לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני וכן על סוגיות פנימיות, המתייחסות לזהותה של ישראל ולהתנהלותה.

על רקע ההתרסות העקרוניות בדבר הלגיטימיות של רעיון מדינת-לאום יהודית, ברצוני לטעון כי שלילת זכויות לאומיות של היהודים כיהודים אינה נדרשת ואינה מוצדקת על ידי נורמה מקובלת כלשהי של המשפט הבינלאומי או של המוסר. הטענה שליהודים אין כל זכויות לאומיות אינה מבוססת כראוי.

תמצית טענתי היא שישראל הוקמה כמדינת הלאום (האתנית) של היהודים, והמשך היותה כזאת הוא מוצדק בהחלט. ככזאת,ישראל רשאית לנהוג בדרכים המקדמות את התנאים ליכולתה להתנהל כמדינת הלאום של היהודים ולשמר את ייחודה היהודי, כל עוד אין בכך הפרה של הזכויות האישיות או הקולקטיביות של תושביה. כך, אל לה למדינת הלאום של היהודים להפלות את אזרחיה הלאיהודים, ובנוסף היא אינה רשאית לכפות על אוכלוסייתה היהודית או הערבית תפיסה כלשהי של יהדותה של המדינה. לבסוף, ליהודים במקומות אחרים בעולם עומדות זכויות אישיות וקבוצתיות, אך הם אינם רשאים לתבוע זכויות של הגדרה עצמית פוליטית כמיעוטים לאומיים.

 אנסה לפרט כמה הנחות-יסוד לטיעון זה:

e        היהודים הם עם בעל אפיונים תרבותיים ואתניים, ולא רק דת; כך היה לפני הקמתה של מדינת-ישראל וכך עד היום.

טענה זו עולה בקנה אחד עם הטענה שהיהודים שייכים גם ללאומים שבקרבם הם חיים.

e        כעם, מגיעות ליהודים זכויות לאומיות ולא רק זכויות דתיות ותרבותיות. הזכות הלאומית המובהקת ביותר היא הזכות

להגדרה עצמית מדינתית.

 

e        הפיזור בין עמים אחרים והחיים המתמידים כמיעוט הזיקו ליהודים לאורך ההיסטוריה, חשפו אותם לרדיפות מחד

גיסא ולהתבוללות מאידך גיסא, ואיימו על יכולתם לשמור על חייהם ועל זהותם התרבותית.

e        אשר על כן, שאיפתם של היהודים לעצמאות פוליטית בארצם העתיקה, ציון, היא שאיפה מוצדקת. מכאן שהציונות

אינה מעשה אימפריאליסטי או קולוניאליסטי, במובן שהפילוסופיה המדינית המודרנית ניתחה וגינתה, וזאת חרף

העובדה שבתחילת המאה ה20- לא היוו היהודים מסה קריטית בארץ. נוכחותה של אוכלוסייה ערבית בארץ- ישראל לא היתה סיבה מכרעת נגד פעולת ההתיישבות של התנועה הציונית, מכיוון שקהילה זו מעולם לא נהנתה מעצמאות פוליטית, ומותר היה ליהודים לפעול להתחדשות עצמאותם הפוליטית במקום היחיד בעולם שהיה בעבר מולדתם.

e ישראל הוקמה כדי להיענות לצורך של היהודים בהגדרה עצמית אפקטיבית. תכנית החלוקה של האו"ם מ1947- הגנה

על זכויות הערבים בארץ-ישראל באמצעות ההחלטה להקים מדינה ערבית בחלק מפלשתינה ההיסטורית. התכנית

דרשה משתי המדינות להגן על הזכויות האישיות והתרבותיות של בני הלאום האחר המתגוררים בשטחיהן.

e שתי מלחמות ,1949-1947( ,)1967 שפרצו ביוזמת הערבים, הסתיימו בכך שרק מדינת-ישראל מתקיימת כיום בין

הים לבין הירדן. הפתרון של "שתי מדינות לשני עמים" אמּור לשנות מצב זה.

e        לישראל הזכות והחובה לקיים את עצמה כמדינת-לאום דמוקרטית של היהודים, ועליה לפעול על מנת לקדם את

יישומה של הגדרה עצמית אפקטיבית ליהודים ולערבים בשטח פלשתינה ההיסטורית — היא ארץ-ישראל.

טיעון זה אינו דן במתכוון בפרטים של קווי-מתאר קיימים או רצויים לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, או במעמדו של המיעוט הערבי בתוך ישראל. הוא מתרכז באילוצים הכלליים של הסדרים אלה מנקודת המוצא של בחינת התוקף וההיקף של זכויותיהם הלאומיות של היהודים, ובמשמעויותיהן של זכויות אלו4.

להלן כמה מן ההנחות והטיעונים.

היהודים הם עם בהקשר של דיוננו, הטיעון שהיהודים אינם עם נובע מן העובדה שהמשפט הבינלאומי מכיר בזכותם של עמים להגדרה

עצמית, ובזכויות תרבותיות ודתיות לקבוצות תרבותיות אחרות, עם רגישות מיוחדת לתביעות של מיעוטים לאומיים5.

אם היהדות אינה אלא דת, ניתן לערער על יסודות בסיסיים של תביעת היהודים לזכּות להגדרה עצמית בציון6.

יש לזכור שוויכוחים אלה בדבר אופיה של היהדות התעוררו עוד לפני הציונות והתלהטו בשל החילון הגובר, ההשכלה, עליית מדינות הלאום והענקת זכויות אזרח ליהודים באירופה.

טענתי היא שהיהודים הם אכן עם במובן הרלוונטי, ושהקהילה הבינלאומית הכירה בהם כעם. עם זאת עלינו להבחין בין  השאלה במונחי המשפט הבינלאומי והזכות להגדרה עצמית  — שם התשובה ברורה ופשוטה יחסית  — לבין שאלות

הזהות הסבוכות של ההשתייכות לקולקטיב היהודי ולהיסטוריה שלו7.

אכן, לאורך מאות שנים חיו היהודים בקהילות פזורות ברחבי העולם ולא חלקו שפה משותפת8. ככלל, הם לא נהנו משליטה פוליטית על גורלם9. זאת ועוד: הזהות היהודית נשמרה לאורך השנים והועברה מדור לדור בהשתייכות לקהילות של אמונה ופולחן. יהודים שלא קיימו מצוות, לא נותרו יהודים. יהודים שנטמעו בקהילות שבקרבן חיו והסכימו לשמור על זהותם היהודית כדת פרטית בלבד, לא הצליחו לעתים קרובות להעביר זהות זו לדורות הבאים. עם זאת ברור למדי כי עוד טרם החילון לא עמדו הקשרים שבין הקהילות היהודיות על הדת לבדה. היהודים חשו כי הם קהילה בעלת גורל משותף, היסטוריה משותפת ודת משותפת, מעבר לגבולות המדינות שבהן חיו ומעבר לשפות בהן השתמשו. עוצמתה של תחושת הגורל המשותף היא רכיב מרכזי בעובדה המדהימה שהיהודים נותרו קבוצה אתנית ייחודית לאורך מאות שנות גלות10.

המעמד של לאום וההשתייכות ללאום מתבססים על שילוב של תכונות אובייקטיביות וסובייקטיביות. היהודים ששמרו על יהדותם בחרו לעשות כן כי חשו שזהו חלק חשוב בזהותם. העובדה שזהות זו לא היתה דתית בלבד התבררה כאשר רבים שחדלו לקיים את המצוות — אחדים מהם אף הגדירו עצמם חסרי-דת — ביקשו להישאר יהודים ולהוריש זהות זו לצאצאיהם.

התחייה התרבותית שהובילה לציונות הונעה למעשה מרצון זה. אין זה מפתיע אפוא שהרצל, שהיה בעצמו יהודי מתבולל, הצהיר בבירור כי: "עם אנחנו, עם אחד." אמנם יש כיום כמה חוקרי לאומיות המפקפקים בכך שהיהודים הם לאום, אך מלומדים רבים אחרים, יהודים ולא-יהודים, רואים בציונות ּפרדיגמה לתנועת שחרור לאומית11.

יש להודות שדפוסי הקיום של היהודים לפני הקמת המדינה היו עשויים לעורר ספקות בדבר מעמדם  ִּכלאום. ספקות אלה עולים לא רק מן המאפיינים של היהודים והיהדות, אלא מן העובדה שמדינות שונות נהגו בדרכים שונות כלפי היהודים  וכלפי הזהות היהודית. צרפת, לדוגמה, לא ראתה מעולם ביהודים קבוצת-לאום, וניסתה להפריט אפילו את השתייכותם הדתית. פולין  שמחה  להתייחס  בנקודות  שונות  בהיסטוריה  אל  היהודים  כאל  מיעוט  לאומי.  עם  זאת,  במלחמת  העולם הראשונה לחמו יהודים בצבאות לאומיים משני צדי הקווים12.

מכל מקום, השאלה אם היהודים הם בעלי זכויות לאומיות נפתרה בבירור במשפט הבינלאומי ב1922- על-ידי המנדט לפלשתינה, בו קיבלה על עצמה בריטניה את המנדט כדי לקדם את הקמת "הבית הלאומי" ליהודים בפלשתינה, בהכירה במפורש בשורשיהם ההיסטוריים בארץ זו13.

מכאן שאף ששאלות היסטוריות וסוציולוגיות בדבר מהות היהדות והקולקטיב היהודי אינן מוסדרות במסמכים משפטיים, נראה שהתפיסה, שהיהודים הם לאום הזכאי להגדרה עצמית, היא תפיסה מקובלת היטב על הקהילה הבינלאומית.

יש הטוענים שהציונות שאפה להפוך את היהודים לעם "נורמלי," בעל טריטוריה ושפה משלו. אכן, הקמתה של מדינת-ישראל היתה הישג נכבד לציונות. עם זאת, מרגע שהוקמה המדינה, היא בהגדרתה מדינת כל אזרחיה. לפי גישה זו,

הציונים שאפו שהיהודים יהפכו לישראלים. אם יצליחו בכך, הרי שהקולקטיב, שהוא עתה בעל זכות להגדרה עצמית, מורכב מאלה החיים בארץ. לפי טענה זו, על ישראל להיות מדינה ישראלית והקולקטיב הרלוונטי הוא קולקטיב של ישראלים14. לפי ניתוח זה, מרבית הישראלים הם יהודים בתרבותם, אך ישראלים בלאומיותם. יהודים החיים במדינות אחרות הם יהודים בדתם (לפעמים הפרטית) ואנגלים, צרפתים או אמריקנים בלאומיותם.

טיעון זה מתעלם מן ההבחנה בין זהות לאומית-אתנית לבין זהות לאומית-אזרחית. אמנם, כל אזרחי מדינה, ללא קשר לזהותם האתנית או הדתית, שייכים לאותו "לאום אזרחי" או לאותו "דמוס" .)demos( עם זאת, בהקשרים רבים אין הלאומיות מתייחסת לזהות אזרחית, אלא לרצון להשיג עצמאות פוליטית לקבוצה אתנית (לאומית.) שאם לא כן היה זה בלתי-הגיוני לדבר על "מיעוטים לאומיים," מכיוון שלפי הגדרה לא יכלו מיעוטים כאלה להתקיים בתוך מדינה כלשהי. יהודים אזרחי מדינות אחרות מושפעים אמנם מן הזהות התרבותית והפוליטית של מדינותיהם. קשריהם למדינה בה הם חיים כאזרחים אינם מסתכמים אך בקשר המשפטי של אזרחות. עם זאת, אין פירושו של דבר שהאופן בו הם מבינים את הזהות היהודית אינה אתנית, היסטורית ותרבותית עמוקה.

בטיעוני שהיהודים הם לאום, אני מבחינה בין אזרחות לבין זהות לאומית-תרבותית. כל הישראלים — יהודים וערבים כאחד — חולקים אזרחות וכמה אפיונים תרבותיים (כגון השפה העברית.) עם זאת, ערבים ויהודים כאחד שואפים להכרה כשייכים לקבוצתם הלאומית (יהודים לעומת ערבים) והדתית (יהודים, מוסלמים, דרוזים ונוצרים.) זאת ועוד: קיימים הבדלים ניכרים גם בתוך קבוצות לאומיות ודתיות אלו. לכל הזהויות הללו עשויות להיות משמעויות מעשיות. יהודים בעלי אזרחות של מדינות אחרות אינם שואפים לכך שמדינות אלו יכירו בזכויותיהם הלאומיות. לא מן הנמנע שאלה יבחרו להגר אל מדינת הלאום (האתנית) היחידה בעולם של היהודים ובכך יגשימו את זכויותיהם הלאומיות. הם עשויים גם לשמור על לאומיותם (האזרחית) שאינה יהודית, ולהכיר בקשריהם התרבותיים עם המדינה היחידה בעולם שהיא מדינת הלאום של היהודים.

מורכבותם של היחסים בין אזרחות, תרבות, דת ומורשת אתנית מודגשת בעולם המודרני בשל היקף ההגירה, והיא יוצרת קבוצות גדולות של בני-אדם שהם אזרחים של מדינה אחת ועם זאת חברים בקבוצות לאומיות ותרבותיות שמרכז חייהן במקום אחר. מדינות מודרניות נוטות כיום להכיר במורכבות זו, לא רק באמצעות מדיניות הדוגלת ברב-תרבותיות, אלא גם בהרשאה ובעידוד של אזרחות כפולה.

יש לדחות אפוא את הטיעון שהיהודים אינם עם15.

הן ליהודים והן ליהדות נגרם נזק אם אין לפחות מקום אחד בו היהודים נהנים מהגדרה עצמית אפקטיבית

יש הטוענים שאפילו היו היהודים לאום, אין להם זכויות לאומיות ולא צריכות להיות להם זכויות כאלו, מכיוון שחייהם הממושכים בגלות מוכיחים כי הם מסוגלים להתקיים גם ללא הגדרה עצמית פוליטית אפקטיבית. טענה זו מתעצמת כשמעלים את הנושא של זכויות הערבים בישראל16.

הציונים טענו כי החיים בפזורה הוכיחו שהיו מקרים רבים של רדיפה, לחצים להמרת דת, גירוש ואפילו רצח-עם. זאת ועוד: הם גם טענו שאי-יכולתם של יהודים להשתתף באחריות המלאה לניהול כל מגוון ענייני המדינה, הביאה ליצירת קהילות יהודיות לא-בריאות ולתרבות לא-שלמה. הם הודו שהיהודים בגולה חוו גם תקופות של שפע ויצירה, אך חיי היהודים בפזורה התאפיינו בפגיעּות ו ִבתלות מוחלטת ברצונם הטוב של השליטים ושל האליטות ובהגנת המדינות שבקרבן הם חיו.

הציונים טענו גם שעם החילון והאמנציפציה נחשפו היהודים ללחצי התבוללות שאיימו על זהותם היהודית ועל יכולתם להעבירה לדורות הבאים. לחצים אלה להתבולל היו אולי המחיר שהיהודים נתבעו לשלם כדי להשתלב בחברות שבקרבן חיו. היו ציונים שטענו שהיהודים אינם מסוגלים להתבולל, כי הם נחשבו זרים בעיני העמים שבקרבם חיו. אחרים טענו שאפילו היתה ההתבוללות מועילה ליהודים יחידים, היא היתה מאיימת על האפשרות לשמר את הזהות היהודית ואת תרבותה לאורך זמן ולהעבירה הלאה. תחייה כזו של היהדות, כמסורת תרבותית וזהותית, מחייבת השקעה פעילה ביצירת תרבותית יהודית, שתשקף את כל הדרכים להיות יהודי — במיוחד אלו השואפות לשלב זהות יהודית יציבה עם מודרניות ועם הישגי המדע והתרבות הכלליים.

השואה הוכיחה בדרך טרגית את העובדה שהיהודים אכן עלולים להיות נתונים בסכנה פיזית, גם כשמדינות-מגוריהם הן מדינות תרבותיות לכאורה והם חופשיים ומעורים בהן לחלוטין. עם זאת, רבים טוענים שהשואה, שהיתה אירוע יחיד במינו, אינה יכול לתמוך בטענה מתמשכת להגדרה עצמית פוליטית. לטענתם, היהודים במרבית מדינות העולם מאוימים כיום פחות מאשר בישראל ומוסיפים שהמדיניות הישראלית היא למעשה גורם חשוב בסיכון חיי היהודים בעולם.

אפשר  ִלמנות לפחות ארבע תשובות לטענות אלו:

e        גם אם יש אמת בכך שחיי היהודים בישראל אינם בטוחים, רק שם ביטחונם אינו תלוי ברצונם הטוב של השליטים והחברות שבקרבן הם חיים. זהו יסוד מכריע במהות המהפכה הציונית.

e ייתכן שביטחונם של היהודים ברחבי העולם קשור בדרכים מורכבות בקיומה של ישראל. בעוד שהוויכוחים וההתנגדות למדיניותה של ישראל תורמים לכאורה לאנטישמיות, ברור לכול שהאנטישמיות היתה קיימת עוד לפני שקמה מדינת-ישראל. קיומו של מקום מקלט וקיומה של מדינה, המסוגלת להשתמש באמצעים דיפלומטיים ואחרים כדי להגן על יהודים, עשויים להיות משמעותיים.

e        הציונות עסקה גם באיכות החיים היהודיים בגולה. ישראל היא המדינה היחידה בעולם המאפשרת ליהודים ליישם את יהדותם באופן מלא, כולל ברמה הפוליטית, וישראל היא המקום היחיד בעולם שּבו יהודי יכול לחיות בתרבות ציבורית יהודית  — המקום היחיד בו הלחצים להתבולל פועלים לטובת היהדות ולא נגדה.

e        לאלה הדואגים להמשכיות הזהות היהודית ולהעברתה לדורות הבאים, ישראל מספקת את המקום היחיד בו הזהות היהודית יכולה לשגשג בדרכים המתאפשרות על ידי מרחב ציבורי יהודי.

הסיבות שהצדיקו את פריצת הלאומיות היהודית לפני הקמת המדינה, עדיין דחופות ותקפות גם כיום. במובנים אחדים תקפותם אף התחזקה. בתחילת המאה ה20- היתה מדינה יהודית בגדר חלום בלבד. היום ישראל היא ביתה של הקהילה היהודית החזקה ביותר בעולם. אף אלה הסבורים שהקמת מדינת-ישראל כמדינה יהודית היתה טעות גורלית (המחברת אינה נמנית עמם,) חייבים להודות ששלילת הבית הלאומי מהיהודים הישראלים החיים בה היא כבר סיפור אחר לחלוטין.

שלילת הבסיס הפוליטי הקיים לעצמאות מן היהודים ומן היהדות איננו מוצדק.

אין לאפשר להגדרה העצמית של הפלסטינים לחּבל בהגדרה העצמית היהודית. הגדרה עצמית של כל אחד משני העמים בהקשר זה אינה יכולה להיות בלבדית ומוציאה, ולהתייחס לשטח כולו. שלא במפתיע, "שתי מדינות לשני עמים" הוא ההסדר הפוליטי המקובל ביותר כיום הן בישראל והן בקרב הקהילה הבינלאומית.

מיקום השאיפות הלאומיות של היהודים — בית לאומי בציון

טענתנו היתה שהיהודים הם עם ככל העמים, ושזכותם לשאוף להגדרה עצמית ולמימושה מוצדקת מכוח שאיפתם להשיג ביטחון פיזי ותרבותי. עם זאת, לגבי מרבית העמים והלאומים, המיקום של שאיפתם למימוש עצמאותם אינו מוטל בספק. ברוב המקרים עמים אלה הם רוב, או לפחות מסה קריטית, בקרב האוכלוסייה החיה בשטח שבו הם חיים מימים ימימה, כך שהשטח שבו הם חיים הוא חלק מן המאפיינים המגבשים אותם לעם. אכן, כאשר אין שטח ברור שבו הקבוצה האתנית או הלאומית מהווה רוב, התביעה להגדרה העצמית קשה יותר. עלולים גם להתעורר סכסוכים, והניסיון להשיג הגדרה עצמית ברמה של מדינה עלול להיכשל מחמת האינטרסים המתחרים ובשל זכויותיהן של קבוצות אחרות.

היהודים, כפי שצוין לעיל, לא היו רוב בשטח כלשהו. המקום היחיד שבו היתה להם אי-פעם ריבונות פוליטית היה בציון. למרות שמספר לא רב של יהודים חי בארץ-ישראל מאז ומתמיד ולמרות שיהודים נוספים היגרו לשם, ולמרות שציון וירושלים היו תמיד במוקד התקוות והתפילות של היהודים — היו היהודים מיעוט קטן בארץ שהיתה מאוכלסת (אם כי לא בצפיפות רבה) בעיקר בערבים17.

המפעל של הקמת בית לאומי ליהודים בארץ-ישראל היה אפוא בעייתי, לא רק משום שלא היה ברור אם אכן היה זה מעשי להעביר לציון מספר רב של יהודים. פלשתינה לא היתה "ארץ ללא עם, המצפה לעם ללא ארץ." כל ניסיון ליישם תכנית כזו היה נתקל לבטח בהתנגדות האוכלוסייה המקומית. במקרה הטוב הוא היה הופך את אוכלוסיית הרוב הנוכחית למיעוט בארצה שלה. דבר זה עורר קשיים מוסריים ומעשיים כאחד. אחד הטיעונים הפלסטיניים נגד המוסריות של ישראל אכן אומר שהציונות נועדה, והיתה חייבת להיות מכוונת, לנישול האוכלוסייה המקומית ולעקירתה.

כדי לגבור על הטיעון שהארץ מאוכלסת ושהקמת הבית הלאומי היהודי אינה מוצדקת כי תפגע בזכויותיה של האוכלוסייה המקומית, טענו המנהיגים הציונים שהתושבים המקומיים לא נהנו מעצמאות פוליטית ושלא היו עם נבדל; הם טענו שתושבי הארץ לא ינושלו מאדמתם; שהם ייהנו מפירות ה ִקדמה והצמיחה שההתיישבות היהודית תניב ושזכויותיהם האזרחיות והפוליטיות יובטחו18. חלק מן המנהיגים הציונים ציפו להתנגדות נמרצת של האוכלוסייה הערבית המקומית ואף הבינו אותה, אך טענו כי הצירוף של הצרכים הדחופים של היהודים יחד עם זיקתם ההיסטורית לארץ מצדיק את התנועה הציונית, וכי שילובו של כוח מוסרי זה עם "מסך ברזל" של נחישות, עשוי לגרום לערבים להסכים לחיות כאזרחים שווים במדינה יהודית, או לממש את זכות ההגדרה שלהם בשטחים אחרים באזור19.

שילובם של רעיונות אלה (לצד אינטרסים אימפריאליסטיים) תרם להצהרת בלפור ב1917- ולמנדט הבריטי על פלשתינה, שהותווה כדי לסייע בהקמתו של בית לאומי יהודי בארץ-ישראל, תוך שימור הזכויות האישיות והתרבותיות של הקהילות הלא-יהודיות20.

הציונות אכן היתה ייחודית בשאיפתה להגדרה עצמית ליהודים, בארץ שחיו בה רק מספר מצומצם של יהודים. ההיגיון וההצדקה לעיקרון ההגדרה העצמית היה נעוץ בשחרור התושבים היושבים על אדמתם מעולו של שלטון זר. לו כל מה שהיה בידי היהודים ב1947- היה ההבטחה התנ"כית והקשרים ההיסטוריים-תרבותיים, מדינת-ישראל לא היתה קמה, למרות השואה. הציונות הצליחה מכיוון שיצרה בארץ-ישראל מסה קריטית של יהודים שגילו עוצמה בל-תשוער של אנרגיה פוליטית, חברתית, כלכלית ותרבותית, ויכולת פיתוח. ההישגים התבססו על התושייה, הנחישות והמסירות של הציונים, שנבעו מאמונתם המוחלטת בצדקת הדרך ובקשר העמוק של היהודים לארץ-ישראל. העובדה שהאוכלוסייה

הערבית המקומית לא היתה מאורגנת היטב וחסרה שליטה פוליטית בארצה, סייעה לא מעט.

ב1937- החליטה ועדת ּפיל שהאיבה בין שתי התנועות הלאומיות רּבה מדי. היא הודתה שההבטחה שבריטניה נתנה ליהודים ולערבים היתה מבוססת על סתירה פנימית. על כן המליצה הוועדה על חלוקת פלשתינה המנדטורית למדינה יהודית קטנה ולמדינה ערבית שתחובר עם עבר הירדן. את ירושלים והפרוזדור ליפו היא המליצה להותיר בסמכות בינלאומית או בריטית12.

ראשי היישוב היהודי דחו את הפרטים שבהמלצות ועדת פיל, אך הסמיכו את הסוכנות היהודית לשאת ולתת עליהן ובכך קיבלו את עיקרון החלוקה. הערבים שללו את החלוקה מכול וכול.

כפי שראינו, בתחילת המאה ה20- לא היתה ליהודים הזכות להפוך את האוכלוסייה הערבית המקומית למיעוט בארצה, רק משום שליהודים היתה זיקה היסטורית עמוקה לארץ ומשום שהארץ היתה המקום היחיד בעולם בו היתה להם בעבר עצמאות פוליטית. עם זאת, בשל טעמים אלה היתה להם החירות לנסות ולשוב לארץ אבותיהם. מרגע ששאיפתם זו הוכרה על-ידי הקהילה הבינלאומית, קמה להם הזכות לפעול להגשמת מטרתם, מבלי לפגוע בזכותה של האוכלוסייה המקומית. בשלב מסוים, כשנוצרה המציאות של התיישבות יהודית בארץ, היו ליהודים זכויות לאומיות להגדרה עצמית אפקטיבית בפלשתינה-ארץ-ישראל22. הצורך להעניק ליהודים עצמאות פוליטית ומעמד של מדינה משלהם, נבע מן העובדה שאי-אפשר היה לצפות שיהודים וערבים יפתרו בדרכי שלום את הפערים שנתגלעו ביניהם בנושאי הגירה, ביטחון וזהות מדינית23.

יש להדגיש כאן כמה נקודות:

e הן הצהרת בלפור והן המנדט על פלשתינה הכירו בזכויות הלאומיות של היהודים, ולא רק בזכויות היהודים שחיו    בארץ באותה עת. המנדט מדבר במפורש על הצורך להקל על הגירתם של יהודים לפלשתינה ועל התאזרחותם המהירה. עם זאת, שני מסמכים אלה הדגישו שהדבר אינו צריך להשפיע על הזכויות הקיימות של היהודים בארצות אחרות, וכן שההבטחה לבית לאומי ליהודים לא תפגע בזכויותיהם של הלא-יהודים בארץ24.

e הוועדה האנגלו-אמריקנית הדגישה את המלצתה לאפשר ל100,000- יהודים להגר לפלשתינה מן המחנות באירופה. בכך עסקה הוועדה במפורש בזכויותיהם של יהודים מחוץ לפלשתינה. בה בעת הצהירה הוועדה שפלשתינה אינה צריכה להיראות כמספקת פתרון ל"בעיה היהודית." עם זאת הוועדה נמנעה מלהציע פתרון והמליצה להמשיך בנאמנות בינלאומית, בתקווה שהסכסוך ייפתר בדרכי-שלום.

e תכנית החלוקה התבססה על ההבנה, שהגבלת שטחה של המדינה היהודית תעניק ליהודים את השליטה שהם  נזדקקו לה לצורכי הגירה וביטחון ותשכך את חששות הערבים מכך שההגירה תביא לרוב יהודי בפלשתינה כולה. הקהילה הבינלאומית היתה נכונה אפוא להתיר ליהודים שליטה בהגירת יהודים (ולא-יהודים) אל המדינה היהודית.

e        הזכויות הלאומיות של היהודים, שהוכרו על-ידי הקהילה הבינלאומית, היו אפוא זכויות למדינת-לאום משלהם —דמוקרטיה שתבטיח גם את הזכויות האישיות והתרבותיות הקולקטיביות של המיעוטים הלא-יהודיים החיים ּבה.

הציפייה היתה שישראל תעניק העדפה להגירת יהודים לישראל ושיחידים יהודים יוכלו לבחור להתיישב בישראל. ליהודים היתה גם החירות לבחור להישאר אזרחים של ארצות-מוצאם. היה מובן שמדינת-ישראל היא התשובה לתביעת היהודים להיות עם ככל העמים  — להיות עם חופשי במולדתם.

על ישראל להמשיך להיות מדינת הלאום הדמוקרטית של היהודים:

הבה נניח שהחלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם, מנובמבר ,1947 בכפוף להנחות ולתנאים אחרים, קבעה את זכותם של היהודים למדינה יהודית בפלשתינה-ארץ-ישראל.

במילים אחרות, החלטה 181 חזתה שתי מדינות-לאום אתניות, שכל אחת מהן תספק הגדרה עצמית מדינתית הן ליהודים והן לערבים (מעתה 'פלסטינים.)' ביתר פירוט, האו"ם האמין שכל אחת מן המדינות האלו תעשה את הדרוש כדי להבטיח שהקבוצה שלה תהיה הרוב בתוכה. היה מובן שכל אחת מן המדינות אמורה לפעול בדרך שתבטיח את המשך קיומה כמדינת הלאום של עמה. האו"ם דרש שדבר זה יתקיים בכפוף למגבלות של הגנה על זכויות המיעוטים הלאומיים, הדתיים והלשוניים.

האו"ם לא ראה באף אחת ממדינות אלו מדינה ניטרלית המפריטה את התכונות הלא-אזרחיות של תושביה. ברור גם שהוא לא ראה בהן מדינות דו-לאומיות, כי הסיק ששני העמים לא יוכלו לחיות יחדיו בשלום במסגרת פוליטית אחת.

על רקע זה מתמיהה הדרישה של רבים כיום כי על ישראל לזנוח את הגדרתה כמדינת-לאום של העם היהודי. המפתח להצבת אתגר כזה מצוי ככל הנראה בכך שהחלטת האו"ם הניחה שהמדינה היהודית תהיה יהודית ודמוקרטית. הטיעון עתה הוא כי ברור שישראל אינה יכולה להיות יהודית ודמוקרטית בעת ובעונה אחת, ועל כן עליה לוותר על החיבור המיוחד שלה עם הגדרה עצמית יהודית25. פירושה של דרישה זו הוא שישראל אינה רשאית לפעול להבטחת רוב יהודי בארץ ואינה רשאית ליצור תנאים שיקדמו את המשך ההגדרה העצמית של היהודים בתוכה.

אני מאמינה שמסקנות אלו אינן מבוססות. ישראל רשאית לקדם את הגדרתה העצמית ברמת המדינה. במובן זה היא רשאית להחזיק בעמדה שאינה ניטרלית לגבי הזיקות הלאומיות והתרבותיות של אזרחיה. בה בעת, הטיעונים התומכים בהגדרה עצמית יהודית תומכים גם בהכרה בזכויות דומות של הפלסטינים בחלק ממולדתם. בעוד שהיהודים אינם זרים בארץ הזאת, הפלסטינים הם ילידיה מזה זמן רב. הם חיים בה בזכות ולא היגרו אליה. הם זכאים להגדרה עצמית במולדתם גם כאשר הם נדרשים לחלוק אותה עם היהודים — העם השני שארץ זו היא מולדתו.

ב29בנובמבר 1947 אימצה העצרת הכללית של האום את החלטה ,181 הידועה גם כתכנית החלוקה,” שקראה להקמת מדינה יהודית בפלשתינה, לצדה של מדינה ערבית. ההחלטה התקבלה עלידי הסוכנות היהודית, אך נדחתה עלידי הוועד הערבי העליון והליגה הערבית. 

ציפיות לעתיד

זמן רב מדי מתבסס הסכסוך בין יהודים לערבים ובין ישראל לפלסטינים על כך שכל צד דוחה את שאיפותיו הלאומיות של הצד השני. מדובר בשתי א-סימטריות: הראשונה, כפי שנזכר לעיל, היא שמסיבות היסטוריות היהודים בלבד הם שזוכים כיום להגדרה עצמית מדינתית. מצב זה אינו יציב מבחינה מוסרית ופוליטית. מצד שני, מרבית היהודים מודים בכך שלערביי פלסטין יש זכויות, הן אישיות והן קולקטיביות, בארץ-ישראל, חרף התפיסות השונות לגבי הדרך בה עובדה זו אמורה להשתקף בגבולות הגאו-פוליטיים. עם זאת, רוב הערבים אינם מוכנים לקבל את זכות היהודים להגדרה עצמית לאומית בחלק כלשהו מפלסטין-ארץ-ישראל. לכל היותר הם מוכנים לכבד זכויות אישיות של יהודים שחיו בארץ בזמן נתון כלשהו ,1917( או .)1922 הם מוכנים אולי להודות שאכן נוצר כאן קולקטיב ישראלי דה-פקטו והוא בעל זכות להגדרה עצמית, אך לא לקיום רוב יהודי בארץ-ישראל או מרחב ציבורי יהודי או עברי. הם אינם מקבלים גם את חוק השבות או את היחסים הרגשיים המיוחדים עם קהילות יהודיות בחו"ל.

מטרתי כאן אינה לחוות דעה בשאלה אם ההכרה בישראל כמדינת-לאום יהודית אכן נדרשת לתהליך השלום או משמשת אבן-נגף בדרכו של תהליך זה. מכל מקום ברור שאם שני הצדדים אינם מקבלים את העובדה שקיימות בארץ שתי קבוצות בעלות טיעונים אותנטיים רבי-עוצמה למעמד לאומי ולהגדרה עצמית, קשה להעלות על הדעת שהיהודים והפלסטינים אכן יגיעו לעמק השווה.

הערות

http:/www.mfa.gov.il/MFA/Government/Speeches+by+Israeli+leaders/2009/Address_PM_Netanyahu_Bar- 1 קיימת היתה ,היהודים של הלאום כמדינת במפורש תוכר שישראל הישראלית התביעה .Ilan_University_14-Jun-2009.htm

לפחות מאז השיבה ישראל למפת הדרכים ב.2003-

2 לניתוח מקיף של עמדות מנהלי המשא-והמתן הפלסטינים ולדעותיהם של נציגי האזרחים הישראלים הערבים, ראו לדוגמה:

.Becker )2011(

3 ראו לדוגמה: )2011( ,Becker ליד הערה .102 ראו גם: החוקה הדמוקרטית שהוצעה על-ידי עדאלה.

4 מאמר זה עוסק בזכויות הלאומיות של היהודים ולא בדרך שבה הן אמורות להיות מובטחות לאור העובדה שהמציאות בפלסטין- ארץ-ישראל היא של תביעות מתחרות להגדרה עצמית; וכן שלפי תיאורים אחדים תביעות אלו אינן מתיישבות בעיקרון, או שלא ניתן להיענות להן בדרך מעשית כלשהי. אלה הם טיעונים רציניים, שעשויה להיות להם משמעות פוליטית. טענתי מוגבלת

לטענות שליהודים יש אכן זכויות לאומיות להגדרה עצמית מדינתית, לפחות בחלק מארץ-ישראל.

5 למעשה, המשטר הבינלאומי שלאחר מלחמת העולם השנייה סיפק הגנה מוגבלת לזכויות קבוצתיות באמצעות סעיף 27 של "האמנה הבינלאומית על זכויות אזרחיות ופוליטיות" והוציא את המיעוטים הלאומיים במפורש מכלל הגנה כזאת. זאת עקב העובדה שרבים האמינו כי סכסוכים לאומיים ואתניים היו התורמים העיקריים לפרוץ מלחמת העולם השנייה. עם זאת, עמדה

זו השתנתה במידת-מה במרוצת הזמן. לניתוח מקיף ראו: )2009( .Kymlicka 6 לא אדון כאן בטיעון שהיהודים אינם לאום מכיוון שחוק השבות המתוקן מגדיר "יהודי" במונחים של ההלכה היהודית. לפרטים

של הגדרת חוק השבות, ראו: )2010( .Gavison  7 במאמר קלאסי על הגדרה עצמית, מציעים מרגלית ורז לנתח את הזכות להגדרה עצמית ולהצדיקה, מבלי לשאוף לתשובה חד-משמעית לשאלה אילו קבוצות הן "לאומים" או "עמים." במקום זה הם מדברים על "קבוצות מקיפות-כול," בעלות אפיונים

המצדיקים טענות להגדרהעצמית. 8 מתנהל ויכוח מרתק על היחסים שבין העברית המודרנית ללשון הטקסטים העתיקים. עם זאת ברור שהעברית, כפי שנשמרה

בהוראה ובתרבות של כל הקהילות היהודיות, שימשה יסוד מרכזי בקשר בין יהודים ברחבי העולם.

9   היו מקומות וזמנים בהם היהודים נהנו מאוטונומיה תרבותית ודתית אפקטיבית ומיכולת להשתלב בחברה שבקרּבה הם חיו. אך

  אפילו באותם מקומות ובאותם זמנים הם לא זכו לעצמאות פוליטית כיהודים. במובן זה, היסוד היהודי בחייהם היה "מופרט." 10  היו תקופות בהן המונחים "לאום" ו"גזע" נחשבו שווי משמעות. היום אנו מבחינים בין גזע במובן הצר של קשרים גנטיים, לבין

  גזע במובן הכללי המזהה קבוצה מוגדרת. היהודים נרדפו  לעתים כגזע, ולעתים כקהילת מאמינים וכלאום מוגדר. 11 לדיונים מפורטים בסוגיות אלו, ראו: )1995( Shimoni וכן מאמרים של חדווה בן-ישראל; לדוגמה: )2003( ,Ben-Israel בהם

נדונות עמדותיהם של אנדרסון, סמית, גלנר והובסבאום בשאלה אם הציונות היא תנועת-שחרור לאומית יהודית. 12 מצב זה מתקיים גם כיום. בעוד שהיהודים אינם מוּכרים במקום כלשהו כמיעוט לאומי, הם נהנים מזכויות קולקטיביות בכמה מדינות. לדוגמה, שבדיה הכירה באידיש (וכן בשפת הרומה) כשפת-מיעוט רשמית. יש מדינות המכירות בבתי-ספר יהודיים

כבתי-ספר קהילתיים ציבוריים. 13 היות שאנו עוסקים כאן בזכויות הלאומיות של היהודים, לא אדון כאן בזכויותיהם הלאומיות של הפלסטינים, שהן נושא מורכב למדי מסיבות שונות. עם זאת אציין שהערבים הפלסטינים התנגדו לכך שבמסמכים בינלאומיים מוקדמים הם תוארו כ"קהילות לא-יהודיות," תוך הדגשת הדת ולא המעמד הלאומי. ניטש ויכוח בשאלה אם הפלסטינים הם אכן לאום נבדל או חלק מן הלאום הערבי. רבים בעולם הערבי רואים עד היום את פלסטין מבחינה פוליטית כחלק טבעי מסוריה רבתי. יש הטוענים כי הזהות הלאומית הפלסטינית התפתחה רק כמשקל נגד לציונות. אחרים, כמו Migdal and Kimmerling )1997(; Khalidi, )1993( מביאים ראיות לקיומה של זהות פלסטינית עוד בסוף המאה ה.19- בשלב זה הוויכוח אינו חשוב, כי ברור שהאוכלוסייה

הערבית של פלסטין רואה עצמה כלאום נבדל, וככזה היא זכאית להכרה קולקטיבית כלשהי. עם זאת, ההיסטוריה מצביעה על כך שהנרטיבים המתחרים מקבילים בכמה דרכים. קיימת שאלה בדבר זהותו של הקולקטיב הפלסטיני, שאינה פחות מורכבת

מהשאלה לגבי זהותם של היהודים. עובדה זו אינה משפיעה על מעמד התביעות להכרה הדדית.

14 דעה זאת מובעת בבירור אצל )2009( .Berent טענה דומה מושמעת על ידי א"ב יהושע. 15 מסקנתי זו תקפה גם אם יש אמת כלשהי בכמה מן הטיעונים שהושמעו, לדוגמה, מפי זנד .)2009( לאומיותם של היהודים אינה נובעת רק מקשרי-דם; הם לאום מתוקף תהליכים היסטוריים, תרבותיים וחברתיים, ארוכים ומורכבים. העובדה שהיבטים אחדים של

זהות יהודית "מומצאים" או "מגויסים" על-ידי תנועות-שחרור לאומיות, אינה גורעת מתוקפן של התביעות להגדרה עצמית. 16 יש הטוענים שישראל תהפוך בסופו של דבר לתאוקרטיה, וכי זה עצמו טיעון כנגד הצדקתה. אכן, קיים מאבק על משמעות יהדותה של ישראל ובשלב זה מרבית היהודים, ובכלל זה גם יהודים אורתודוכסים רּבים, העומדים על כך שישראל תשמור על

אופיה הדמוקרטי. עם זאת יצוין כי אין שוללים את זכותן של תאוקרטיות להתקיים כמדינות.

17 דיונים רבים מתנהלים סביב היקפה ואופיה של האוכלוסייה בפלשתינה באמצע המאה ה.19- משערים שחלק מן האוכלוסייה הערבית שישבה בארץ מורכב מיהודים שהתאסלמו. נראה שהטיעון כאילו רוב האוכלוסייה הערבית בפלשתינה היגר אליה

לאחר ראשית ההתיישבות הציונית הוא מוטעה, למרות שלחלק מאוכלוסייה זו יש אכן שורשים בארצות ערביות אחרות. 18 ראו לדוגמה את אוסף המאמרים של דוד בן-גוריון )1931( שם הוא מתאר את השאלה כ"טראגית וגורלית," ומדגיש שהמפעל

הציוני  שואף לסייע לשגשוג האוכלוסייה הערבית בפלשתינה. 19 גם אם הסכמים כמו זה של פייסל וויצמן היו מתממשים, האוכלוסייה הפלסטינית המקומית היתה עלולה להתנגד לכך. כמה הוגים ציונים לא קיוו להבנה ולהסכמה ושאפו רק להצדיק את העובדה שהציונות היתה עלולה להחליש או למנוע הגדרה עצמית פוליטית לערביי פלשתינה. היו שסברו (ז'בוטינסקי, למשל) שדי יהיה בשילוב של קדמה וזכויות אזרחיות עם אפשרות להגדרה

עצמית במדינות ערביות אחרות, בעוד שאחרים (כגון "ברית שלום)" הסיקו שבפלשתינה עצמה על היהודים לשאוף להיות רבים, אך לא הרוב, כדי שתוכל לקום בה מדינה דו-לאומית. ברם, הערבים דחו כל רעיון של עצמאות פוליטית יהודית בחלק כלשהו

של פלשתינה.

20 לתיאור היסטורי קצר של אירועים אלה, ראו: 1-3 chs. )2010(, Strawson 2; ch. )2009(, .Morris 21 לפי החלטה 181 מ,1947- חולקה פלשתינה לשתי מדינות — יהודית וערבית — מאוחדות מבחינה כלכלית. המדינה היהודית היתה

גדולה מזו שנקבעה במסקנות ועדת פיל, וירושלים נועדהלהיות ישות נפרדת, תחת סמכות שיפוט בינלאומית. 22 לפיתוח טיעון זה ראו: )2003( .Gavison כאן אני הולכת בעקבות מה שכתב )2008( .Gans למרבה האירוניה, לולא התנגדו הערבים בכוח לגידול באוכלוסייה היהודית ולאוטונומיה של היהודים, ייתכן שהזכויות הלאומיות של היהודים בפלשתינה היו מתמצות בזכות לאוטונומיה תרבותית ולשונית בלבד. מרבית היהודים לא היו מוכנים כנראה לקבל פתרון זה, אבל הכורח להעניק להם עצמאות היה ודאי נחלש. במובן זה, ההתנגדות הערבית חיזקה — ועודה מחזקת — את תביעת היהודים להגדרה עצמית

מדינתית. 23 אפשר היה לראות את ההיגיון שבעיקרון החלוקה הן על פי המלצות ועדת פיל והן בניתוח דעת הרוב באונסקו"פ. שתיהן קיבלו

ברצינות את טיעוני הערבים, אך הסיקו שהביטחון הפיזי והתרבותי של היהודים לא יובטח אלא בהקמת מדינה בה יהיו רוב.

24 צדקו הערבים בהתנגדם לעובדה שבעוד שהיהודים תוארו כלאום, תוארו הקהילות המקומיות כ"-לא יהודים" במונחים דתיים!

.Ghanem, Rouhana and Iftahel )1998( :לדוגמה ראו 25

ביבליוגרפיה

בן-גוריון, דוד, .1931 אנו ושכנינו. תל-אביב: דפוס דבר.

ברנט, משה, .2009 עם ככל העמים: לקראת הקמתה של רפובליקה ישראלית. ירושלים: הוצאת כרמל.

.המאוחד הקיבוץ :אביב-תל .מולדת אחיזת :2008 ,'ב אברהם ,יהושע Becker, Tal, 2011. "The Claim for Recognition of Israel as a Jewish State: A Reassessment". Washington Institute, February.

Ben-Israel, Hedva, 2003. "Zionism and European Nationalism," Israel Studies 8(1).

Gans, Chaim, 2008. A Just Zionism: On the Morality of the Jewish State. Oxford: Oxford University Press.

Gavison, Ruth, 2003. "The Jews' Right to Statehood," reprinted in Hazony et al., 2006.

Gavison, Ruth, 2010. "The Law of Return at 60: History, Ideology, Justification". Jerusalem: Metzilah. Gelber, Yoav, 2006. Palestine 1948: War, Escape and the Emergence of the Palestinian Refugee Problem. Brighton and Portland: Sussex Academic Press.

Ghanem, Asad, Nadim Rouhana and Oren Yiftahel, 1998. "Questioning Ethnic Democracy: A Response to Sammy Smooha". Israel Studies 3(2): 253.

Hazony, David, Yoram Hazoni and Michael Oren, eds., 2006. New Essays on Zionism. Jerusalem: Shalem, 3.

Khalidi, Rashid, 1997. Palestinian Identity: The Construction of Modern National Consciousness. New York: Columbia University Press.

Kimmerling, Baruch and Joel S. Migdal, 1993. Palestinians: The Making of a People. New York: Free Press.

Kymlicka, Will, 2009. Multicultural Odysseys. Oxford: Oxford University Press.

Margalit, Avishai and Joseph Raz, 1990. "National Self-Determination". Journal of Philosophy 87(9): 439-461.

Morris, Benny, 2009. 1948: A History of the First Arab-Israeli War. New Haven: Yale University Press. Sand, Shlomo, 2009. How the Jewish People Was Invented. London and New York: Verso Books.

Shimoni, Gideon, 1995. Zionist Ideology. Waltham, MA: Brandeis University Press.

Strawson, John, 2010. Partitioning Palestine: Legal Fundamentalism in the Israeli-Palestinian Conflict. London: Pluto Press.