בהודעה דרמטית, ביום שישי לפני שבוע, הגן הנשיא ג'ו ביידן על החלטת הנסיגה של ארצות הברית מאפגניסטן. הוא טען כי ארגון הטרור, אל-קאעידה, אינו קיים עוד באפגניסטן – המטרה לשמה יצאה ארצות הברית למבצע לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר הושגה וניתן להסיג כעת בביטחה את הכוחות של ארצות הברית מן המדינה. אולם לנשיא ביידן הייתה בעיה – מערכת הביטחון של ארצות הברית לא גיבתה את ההחלטה.
שעה לאחר שביידן נשא את נאומו, אמר דובר מחלקת ההגנה האמריקנית, ג'ון קירבי, כי "אנחנו יודעים שאל-קעידה נוכח באפגניסטן". בדוח של מחלקת ההגנה לקונגרס, שפורסם רק שלושה ימים קודם לכן, ב-17 לאוגוסט, נכתב בבירור: "הטאליבאן המשיך לשמור על מערכת הקשרים שלו עם אל-קאעידה, המספק מקלט בטוח לארגון הטרור באפגניסטן". נדמה כי המשפט הזה בדוח מעמיד את נשיא ארצות הברית, מפקד הכוחות המזוינים, בדעת יחיד.
שר ההגנה של בריטניה, בן וואלאס, נשמע גם הוא שונה מאוד מהנשיא ביידן. הוא טוען כי "אל-קאעידה כנראה ישוב". הוא מתייחס לדוח של האו"ם שקובע כי אל-קאעידה נוכח ב-15 מחוזות אפגניים. הוא גם מודע לעובדה שרבים מערב רואים באפגניסטן "מדינה נחשלת, ולמדינות נחשלות יש נטייה להפוך למפקדות של ארגוני טרור". ראש סוכנות הביון הפנים הבריטית, MI 5, הזהיר בחודש יולי כי אל-קאעידה יבקש להקים מחדש את מתקני האימונים שלו באפגניסטן אם תהיה לו הזדמנות לכך. בבונדסטאג הגרמני, בעלי הברית של הקנצלרית אנגלה מרקל גינו את החלטתו של ביידן לסגת במהירות מאפגניסטן.
אז מה הניע את העמדה האמריקנית החדשה להאיץ את הנסיגה הצבאית האמריקנית? רבים בוושינגטון ייחסו את הדברים להסכם בין הטאליבאן לממשל טראמפ בשנת 2020 לנסיגת הכוחות הזרים מאפגניסטן, אך חלק ב' של אותו הסכם הכיל התחייבות של הטאליבאן "למנוע מכל קבוצה או אדם כלשהו, כולל אל-קאעידה, להשתמש באדמת אפגניסטן כדי לאיים על ביטחון ארצות הברית או בנות בריתה". כך שלפי ההסכם, נסיגת ארצות הברית תלויה בהתחייבותו של הטאליבאן לא לאפשר לאל-קאעידה להשתמש בשטח האפגני נגד ארצות הברית.
כמו כן, הייתה קיימת הנחת יסוד שהייתה מקובלת במערב. נסיגה, כך קיוו, תפחית את עוינותם של הטאליבאן ובעלי בריתם, אך זו הייתה פרשנות שגויה של מניעי הקבוצות הג'יהאדיסטיות. אל-קאעידה נוצרה באופן רשמי לאחר שברית המועצות נסוגה מאפגניסטן והם הרגישו שהצדק עימם. כך גם נסיגות אחרות ברחבי המזרח התיכון חיזקו את המוטיבציה של קבוצות אלו מול נסיגות של מעצמות העל. בדוח של האו"ם למועצת הביטחון מיוני 2021, כחודשיים לפני קריסת השלטון בקאבול, נכתב במפורש כי "למרות הציפיות לירידה באלימות, 2020 הייתה לשנה בה נרשמה רמת האלימות הגבוהה ביותר באפגניסטן".
הניסיון הישראלי זהה ומלמד אף הוא כי כאפשר צה"ל נסוג באופן חד-צדדי משטחים בהם שלט, לא נשאר ואקום והכוחות הקיצוניים השתלטו על השטח. הנסיגה של ישראל באוגוסט 2005 מרצועת עזה, בהתאם לתוכנית ההתנתקות של ממשלת שרון ז"ל, הובילה לתמונה דומה ולהתחזקות פוליטית וצבאית של החמאס, לניצחונו של הארגון בבחירות לרשות הפלסטינית ולהשתלטות על רצועת עזה. היו כאלה שחשבו שההתנתקות תוביל לירידה של מפלס האלימות, כולל בכמות שיגורי הרקטות על ישראל. עם זאת, בשנה הראשונה לאחר הנסיגה הישראלית, השיגורים עלו ב-500 אחוזים.
המסקנה מן ההיסטוריה של הנסיגות באזורנו היא ברורה – על מנת למנוע את השתלטות הכוחות הג'יהאדיסטים במרחב ממנו נסוגים, יש צורך ללוות אותה בפעולה שלא תותיר שום ספק בדבר תבוסת הכוחות הרדיקליים. אם לא יעשו כך, הם יחזרו במהרה אל המרחב – חזקים יותר פוליטית וצבאית.
דרך הפעולה של הנשיא ביידן לא תותיר למערב ברירה, אלא להתכונן לחידוש המלחמה נגד ארגון אל-קאעידה וגורמים ג'יהאדיסטיים קיצונים חדשים שיקבלו רוח גבית לאחר הנסיגה של ארצות הברית.
פורסם באתר N12
