מאז החתימה על הסכם אוסלו הרשות הפלסטינית מנהלת מערכה נגד ישראל, שבה היא מפרה שוב ושוב באורח שיטתי ומכוון את התחייבויותיה על פי ההסכם. המניע המרכזי המוביל אותה לפעול בדרך זו הוא דבקותה בנרטיב המאבק הפלסטיני, ובמרכזו השאיפה לכונן בסופו של תהליך מדינה פלסטינית בכל השטח שממערב לירדן, וההכרה בדבר אי-נכונותה של ישראל לתת את ידה להסכם קבע שיאפשר לפלסטינים להוסיף ולחתור להשגת יעדיהם.
אולם התמשכות התופעה נובעת גם מההכרה בקרב הפלסטינים כי ישראל מעדיפה להימנע מלהגיב בחומרה על ההפרות השיטתיות מצדם בשל חששה שתגובה כזו תפגע ביציבות הרשות ובשיתוף הפעולה הביטחוני עִמה. בקרב הפלסטינים גם שוררת תחושה שהמאבק יניב בסופו של דבר את הפירות המיוחלים מבחינתם, גם אם לאורך הדרך הם (וישראל) נוחלים אכזבות וקשיים בצד ההישגים וההצלחות.
הפייסנות מצד ישראל התבססה זמן רב על שילוב של עיוורון מרצון בנוגע לכוונותיהם האמיתיות של הפלסטינים, ושל אמונה כי מחוות כלכליות ומדיניות, תוך העלמת עין ממרבית ההפרות מצד הפלסטינים, יחזקו גורמים פרגמטיים יותר בחברה הפלסטינית ויצמצמו את ממדי הטרור ואת ההפרות האחרות של ההסכמים. לשיקולים אלו הצטרפה ההנחה שהפייסנות תמתן ביקורת בינלאומית. בפועל, התקוות האלה נכזבו, והתברר שהסיכוי כי יתממשו קלוש ואולי אינו קיים כלל.
בשנים האחרונות התפכחו רוב הישראלים מעיוורונם בנוגע למטרות האמיתיות של הפלסטינים, והכירו בכך שהרשות הפלסטינית אינה פרטנר לשלום שיבטיח את ביטחונה ושרידותה של ישראל. בד בבד, ובין השאר על רקע זה, הלכה והתבססה במערכת הבינלאומית ובעולם הערבי ההבנה שהסיכויים להגיע בעתיד הנראה לעין להסכם שיסדיר את היחסים בין ישראל לפלסטינים הולכים ופוחתים, ולמעשה קרובים לאפס. ההשלכות הפוליטיות של תובנות אלו על הפוליטיקה הישראלית, על יחסי ישראל עם מדינות ערב ועל הגישה המערבית לסכסוך היו מרחיקות לכת. הן הובילו להחלשה מהותית של הגורמים במערכת הפוליטית בישראל ששמו יהבם על ההיענות לדרישות הפלסטינים כפי שהם פירשו אותן ככלי לקידום הסדר עימם, ולהימנעות של המערכת הבינלאומית מניסיון נוסף לקדם הסדר. במקום זאת הושם הדגש על שיפור איכות החיים של הפלסטינים ועל שימור האפשרות לממש את פתרון שתי המדינות (לשני עמים?) אי שם בעתיד.
גם כך, רבים במערכת הפוליטית בישראל, ובעיקר במערכת הביטחון, עדיין מעדיפים לדבוק במדיניות הפייסנית כלפי הרשות ולהעלים עין מהפרות ההסכמים מצדה. זאת מכל הסיבות שצוינו לעיל, וכן על סמך התירוץ חסר הבסיס ולפיו יש למנוע התפתחות מציאות של מדינה אחת.
הממשלה החדשה בישראל מנסה לשדר כי אין בכוונתה להשלים עם ההפרות מצד הפלסטינים וכי אלו ייענו בתגובה נחושה. בהקשר זה יש לראות את החלטת הקבינט הביטחוני, בתגובה לפניית הפלסטינים לבית הדין הבינלאומי לצדק, להפקיע 139 מיליון שקל מכספי הרשות (המקוזזים לצורך תשלום הקנסות שהוטלו עליה בבית המשפט בגין אחריותה לפיגועים במהלך מערכת הטרור המכונה "האינתיפאדה השנייה"); להפעיל את חוק הקיזוז כבר בראשית השנה וללא פיצוי בדמות הלוואת גישור, כפי שנהגו הממשלות מאז נכנס החוק לתוקפו ב-2019 באופן שרוקן אותו מתוכנו; למנוע מהפלסטינים בנייה בלתי מאושרת בשטחי C; לשלול אישורי מעבר לבכירים מאנשי הרשות שהיו מעורבים בפנייה של הפלסטינים לבית הדין, ועל פי החלטת שר הביטחון לשלול אישורים כאלה מבכירי הרשות שביקרו אצל המחבל הערבי-ישראלי המשוחרר כרים יונס בביתו. על רקע פירוק המאחז הלא חוקי אור חיים בשומרון התחייבה הממשלה גם לגלות נחישות בהריסה של בנייה פלסטינית בלתי חוקית חדשה, ובהמשך החליטה להסדיר 9 יישובים שהוקמו ללא אישור ולאשר בנייה של 7,000 יחידות דיור נוספות ביישובים קיימים ביהודה ושומרון.
אומנם מדובר בצעדים נחרצים יותר ממה שנקטו הממשלות הקודמות זה כעשור, אך יצוין כי כבר היו תקדימים, שחלקם שיקפו נחישות רבה יותר (הפסקה מוחלטת של העברת כספים לרשות בעקבות פניותיה לגופים בינלאומיים במהלך העשור הקודם, ואימוץ חוק קיזוז הכספים שהפלסטינים משלמים כמשכורות למחבלים מכספי המיסים שישראל מעבירה לרשות הפלסטינית. זאת בצד הרחבת הפעילות הביטחונית של ישראל אל תוך שטחי הרשות מאז האינתיפאדה השנייה). אבל בסופו של דבר, אף שהרשות לא חזרה בה מהתנהלותה הבעייתית והמשיכה להפר את ההסכמים, נסוגה בה ישראל מצעדיה, כפועל יוצא של מדיניות ההכלה המחייבת לחזקת את הרשות הפלסטינית בשל החשש לקריסתה.
מוקדם מדי לשפוט אם הצעדים הנוכחיים מעידים על שינוי מהותי יותר. ההחלטה לקזז את התשלומים שפסק בית המשפט לנפגעי הטרור הפלסטיני מהכספים המקוזזים ולא מהכספים המועברים לרשות היא סימן בעייתי לבאות. מבחינת הרשות המהלך לא יוצר לחץ כלכלי נוסף עליה, שכן התשלום נעשה מכספים שבלאו הכי אינם מגיעים אליה, וההחלטה לפעול בדרך זו יכולה להתפרש בצדק כביטוי לאי-רצונה של ישראל לפגוע יתר על המידה ברשות הפלסטינית. גם המפגש הביטחוני עם נציגי הרשות בעקבה והציפייה שהרשות תחזק את כוחות הביטחון שלה מצביעים על כך. קרי, ממשלת ישראל עדיין לא התנערה מהתפיסה של חיזוק הרשות, או לפחות שימור הרשות, כמרכיב מרכזי במדיניותה.
בדרך זו עלה בידי ישראל גם למתן את הביקורת הבינלאומית והערבית על צעדי העונשין שלה. שאר הצעדים הפיכים או קשים למעקב. אם ישראל תדבק בהם לאורך זמן ולא תפצה את הרשות על קיזוז הכספים, המשמעות תהיה שאכן בכוונתה לאמץ מדיניות שונה, שתכליתה לנסות להביא את הרשות למסקנה כי עליה לשנות את מדיניותה. שכן, למדיניות הנוכחית של מאבק רב-ממדי מתמשך אין סיכוי לקדם את היעדים הפלסטיניים, והיא כרוכה במחירים כבדים. זאת בתקווה ששינוי המדיניות יוביל אולי ברבות הימים לשינוי ביעדים, בנרטיב ובחזון הפלסטיני, ויאפשר כינון יחסי שלום עם ישות פלסטינית. עד אז יהיה על ישראל לשמור בידיה את השליטה הביטחונית המלאה במרחבים שמהם הפלסטינים פועלים נגד ישראל. זאת בעיקר כאשר המערכת הפלסטינית נדרכת ונערכת לקראת האפשרות שאבו מאזן יפנה את הבמה הפוליטית.
ההפרות מצד הפלסטינים
הרשות הפלסטינית מפרה את התחייבויותיה על פי הסכם אוסלו ללא הפסקה, למעשה מרגע חתימתו. ההפרות נוגעות לליבת ההסכמים ולרוחם ומקיפות תחומים מגוונים.
עידוד טרור ומעורבות בו – לא זו בלבד שהרשות אינה עושה כמעט דבר כדי להילחם בטרור הפלסטיני כפי שהתחייבה בהסכמים (אינה עוצרת מחבלים או מסכלת פיגועים באופן שיטתי, אינה מעמידה מחבלים לדין ואינה כולאת אותם ומשלימה את תהליכי הסיכול באמצעות חקירות ותפיסת אמצעי לחימה), היא אף תומכת בטרור בדרכים רבות. בראש הרשימה – תשלום משכורות עתק למחבלים האסורים בבתי הכלא בישראל ומענקים חודשיים למשפחות המחבלים שנהרגו עקב מעורבותם בטרור נגד ישראל. הרשות מקצה כ-7% מתקציבה לתשלומים לאסירים (כ-600 מיליון ₪ בשנה) ולמשפחות ההרוגים והפצועים (כ-700 מיליון ₪ בשנה). התשלומים לאסירים גדלים ככל שהמאסר מתמשך, קרי ככל שהפיגוע שעשו היה בעל תוצאות חמורות יותר. הם ניתנים למחבלים ללא קשר לשיוכם הארגוני, ובכלל זה למחבלים מקרב תושבי ירושלים וערביי ישראל, ובתמורה לכל סוג של פיגוע – גם פיגועים שהרשות הסתייגה מהם או אף גינתה אותם סמוך לביצועם (כגון רצח בני משפחת פוגל באיתמר ב-2011).
התשלומים למחבלים האסורים בבתי הכלא בישראל נעשים על פי חוק של הרשות המגדיר אותם "המגזר הלוחם של החברה הפלסטינית", ואבו מאזן מצהיר שוב ושוב כי תשלומים אלו הם בעדיפות עליונה מבחינתו. התשלומים למחבלים הם ללא ספק בבחינת שידול לטרור, משום שהם מובטחים מראש, והם הופכים את הרשות הפלסטינית לשותפה בפועל לפיגועי הטרור שנעשו בידי המחבלים הנהנים מהם. זאת ועוד, רבים מהמחבלים באים משורות כוחות הביטחון הפלסטיניים או מתנועת הפת"ח, שעליה מושתתת הרשות. עבור האסירים מקרב כוחות הביטחון תקופת המאסר בישראל נחשבת לצורכי ותק, ולכלל האסירים מובטח מענק שחרור נדיב מאוד ותפקיד ברשות הפלסטינית. תקופת המאסר מובאת בחשבון לצורך קביעת התפקיד ולחישוב הוותק.
הסתה לשנאה, לאלימות ולטרור – מסרים השוללים את זכות קיומה של ישראל (דה-לגיטימציה), המציגים את הישראלים כקבוצה של יצורים נוראיים (דמוניזציה) ומצדיקים ומעודדים מאבק אלים נגדם, ובכלל זה באמצעות טרור, מופיעים בהרחבה בתוכניות הלימודים של הרשות, בתוכני התקשורת הפלסטינית, בהתבטאויות של בכירי הרשות ובתוכני התרבות הפלסטינית הזוכה לגיבוי והזדהות מצד הרשות. בין השאר מדובר בהאדרת מחבלים ובייחוס תכונות איומות ליהודים ובפרט לציונים, תוך האשמתם בפשעים נגד האנושות. במקום לממש את התחייבותה על פי ההסכמים להימנע מהסתה ולקדם תרבות של שלום והידברות בין העמים, הרשות, ואבו מאזן בראשה, מאמצים גישה אנטישמית מובהקת, שבמוקדה בשנים האחרונות המאמץ להציג את ישראל כמדינת אפרטהייד אכזרית ולקעקע את הנרטיב הציוני תוך המרתו בנרטיב הפלסטיני המעוות וחסר הבסיס ההיסטורי.
תמיכה בחרם ובסנקציות נגד ישראל – תוך שלילת זהותה כמדינה יהודית. זאת, בין השאר, באמצעות שיתוף פעולה עם תנועת ה-BDS שתכליתה להביא לידי הפסקת קיומה של מדינת ישראל והחלפתה במדינה פלסטינית בכל ארץ ישראל.
פעילות חד-צדדית לקידום הנרטיב הפלסטיני במערכת הבינלאומית – תוך התעלמות מהתחייבות אש"ף במסגרת הסכמי אוסלו ולפיה הרשות תימנע מפעילות חד-צדדית ומפעילות בינלאומית בכלל.
אחד השיאים של תופעה זו הייתה החלטתה של הרשות להכריז על עצמה "מדינה" והצלחתה לקדם החלטה של עצרת האו"ם להכיר בה "מדינה משקיפה". על בסיס החלטה זו הצטרפה הרשות לארגונים בינלאומיים רבים, דוגמת אונסק"ו, ובכולם יזמה קבלת החלטות נגד ישראל. יצוין כי לא זו בלבד שמהלך חד-צדדי זה הוא הפרה של ההסכמים, אלא שבהסכמים אלו גם אין שום אמירה המתייחסת להקמת מדינה פלסטינית כאל תוצאה של השיחות על הסדר הקבע, שאמור להיות נדון בין הצדדים.
בנייה בשטחי C ללא אישור מצד ישראל – וזאת למרות העובדה שהסכמי אוסלו הבהירו כי הסמכות להתיר בנייה בשטחים אלו נתונה בידי ישראל בלבד. הרשות פועלת בהקשר זה בשיתוף פעולה עם האו"ם, האיחוד האירופי ורבות ממדינות אירופה. מדיניות הרשות משקפת התעלמות מוחלטת מהקביעה כי אזור C הוגדר בהסכמים שטח שנוי במחלוקת ( (“disputed territories”ולא שטח פלסטיני.
שילוב תנועת חמאס בבחירות למוסדות הרשות הפלסטינית אף שאינה עומדת בתנאים המאפשרים זאת, ובראשם קבלת ההסכמים עצמם.
שחיתות והזנחה של צורכי התושבים הפלסטינים לטובת המאבק בישראל והצרכים האישיים של ראשי הרשות.
בעת האחרונה גם הפסיקה הרשות באופן חד-צדדי את התיאום הביטחוני עם ישראל – צעד שכבר ננקט בעבר.
זאת ועוד, הרשות פועלת באופן בעייתי כדי להשפיע על ערביי ישראל לפעול בהתאם לאינטרסים שלה ולאמץ את נרטיב המאבק הפלסטיני בישראל. הדבר נעשה בין השאר באמצעות תשלום משכורות והקצבות גם למחבלים מקרב ערביי ישראל ולמשפחותיהם, הבעת תמיכה בהם והאדרתם, ועושה כמיטב יכולתה למנוע נורמליזציה ביחסים בין ישראל למדינות ערב.
הנרטיב הפלסטיני
הנרטיב הפלסטיני, שהרשות פועלת להטמיע בתודעתם של הפלסטינים ולהנחיל למערכת הבינלאומית, מורכב משבעה עמודי תווך, מופרכים ברובם ואנטישמיים בחלקם:
ראשית, אין עם יהודי ולכן אין לו זכות למדינה משלו.
שנית, מבחינה היסטורית לא הייתה ריבונות יהודית בארץ ישראל. זאת לעומת העם הפלסטיני העתיק ובעל השורשים ההיסטוריים באדמת פלסטין. לכן פתרון הבעיה היהודית לא אמור להיות באדמה זו; מה גם שהיהודים האשכנזים אינם צאצאי היהודים שחיו בארץ ישראל בעבר, אלא צאצאי הכוזרים.
שלישית, היהודים ככלל והציונים בפרט הם יצורים בלתי נסבלים, מה שגרם לאירופים לנסות להיפטר מהם, והאכזריות וההתנשאות המאפיינות את המדיניות הציונית כלפי הפלסטינים, ובכללן ביצוע "50 שואות" וכינון "משטר אפרטהייד", הן ביטוי מובהק לכך ואינו ניתן להכחשה.
רביעית, כמי שסובלים מהגירוש ומהפליטות ומשלל הצעדים של ישראל נגדם, הפלסטינים הם הקורבנות היחידים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כל עוד לא השיגו את יעדיהם וביטלו את העוול שנעשה להם, למשל באמצעות שיבת הפליטים, עליהם לחרות בתודעה העולמית את סבלם ולהנציחו. לכן התקשורת הפלסטינית עוסקת בהתמדה ובאינטנסיביות בהצגה מעוותת של ההתעמרות מצד ישראל בפלסטינים ביו"ש, בעזה, בבתי הכלא ובמחנות הפליטים, ואפילו בערביי ישראל. בתור קורבנות של ישראל והמערב זכותם של הפלסטינים לפעול בכל דרך לקידום יעדיהם, ובכלל זה טרור, ולמבקריהם אין זכות לבקרם על כך.
עיוות ההיסטוריה, למשל באמצעות גימוד היקף השואה, העלמת התמיכה הפלסטינית בנאצים בהובלת חאג' אמין אל-חוסייני, הצגה מסולפת של הקשרים בין התנועה הציונית לנאצים, כפי שעשה אבו מאזן בעבודת הדוקטורט שלו, והצגת מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים כשואה חמורה לא פחות ואולי אף יותר מזו שעשו הנאצים ביהודים – כל אלה הם מרכיבים מוכרים של תפיסה זו. הפלסטינים נדרשים להתמודד עם מה שנתפס בעיניהם כמזימה של ישראל להראות כי סבלם של היהודים בשואה לא רק חמור יותר מהסבל של הפלסטינים, אלא הוא אף רלוונטי לסכסוך, שכן הוא מצדיק את כינונה של מדינת לאום יהודית בארץ ישראל/פלסטין – ובכך יש להיאבק עד חורמה.
חמישית, לנוכח כל אלה הפלסטינים מחויבים למאבק רב-פנים נגד הציונות, עד להכרעתה. כפי שכתב אבו מאזן בספרו "הציונות – התחלה וסוף", "אין ספק שהמאבק הפלסטיני יחד עם פעילות של גורמים יהודיים אנטי-ציוניים יביאו לידי הכרעת הציונות ויאפשרו לפלסטינים לחיות שוב בשלווה בארצם". מאבק זה יכול לבוא לידי ביטוי בפעילות מדינית וכלכלית, בדבקות בקרקע, ב"ג'יהאד אזרחי" לחיזוק מעמד הפלסטינים (כהגדרת ח"כ מנצור עבאס), וכמובן גם במאבק אלים. האחרון משלב, על פי שיקולי עלות-תועלת בכל זמן, התקוממות עממית (שבדרך כלל אבו מאזן קורא לדבוק בה), קרי אלימות ללא שימוש בנשק וחומרי נפץ, שאותה מעדיף אבו מאזן זה זמן רב, אך גם שימוש מעת לעת בנשק חם, שבו מצדדים הארגונים הקיצוניים יותר דוגמת חמאס והג'יהאד האסלאמי. בעת האחרונה גם הפת"ח וגורמים לא מאורגנים משתמשים בנשק חם.
כל סוגי המאבק לגיטימיים בעיני הרשות הפלסטינית, ולכן, על אף הניסיונות לשכנעו לחדול מכך, אבו מאזן מדגיש כי ימשיך לשלם משכורות לכל המחבלים הכלואים בישראל ולכל משפחות המחבלים שמתו עקב ביצוע פיגועים. יתר על כן, בעת האחרונה גם אבו מאזן מצדד ביתר בירור באפשרות של שימוש בנשק חם במסגרת המאבק בישראל ואף מתבטא מפורשות בזכות המאבק המזוין. ברקע – התסכול הגובר לנוכח דחיקת הנושא הפלסטיני אל שולי הבמה במערכת הבינלאומית והאזורית ומסדר היום בישראל, בצד החולשה הגוברת של הרשות מבית, המחייבת את אבו מאזן, על פי תפיסתו, להזדהות עם גורמים קיצוניים יותר במערכת הפלסטינית המחויבת לנרטיב המאבק.
שישית, המאבק הפלסטיני הוא לאומי ואסלאמי בעת ובעונה אחת, ושני מרכיבים אלו שלובים זה בזה. לפיכך גם הפגיעה בקודשי האסלאם המיוחסת לישראל, בדגש על מתחם אל-אקצא, היא ביטוי לאופייה המסוכן של הציונות. היכולת להציג את המאבק כמייצג את המרכיב הלאומי, קרי את האומה הערבית שהעם הפלסטיני נמנה עִמה, ספגה מכה קשה בעקבות "הסכמי אברהם", אך הפלסטינים מסרבים להשלים עם המשמעויות של התפתחות זו.
ושביעית, גם אם בשלב זה, מתוך הכרה בחוסר היכולת להגיע כעת ליעד הסופי והוא הכרעת הציונות, יש לחתור להסדר המבוסס על מדינה פלסטינית עצמאית בקווי 67' אשר בירתה מזרח ירושלים, ועל קבלה של עקרון זכות השיבה של הפליטים על ידי ישראל, אין בשום פנים ואופן לקבל את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ובכך לוותר על היעד הסופי של שחרור כל פלסטין במסגרת "תורת השלבים". לפיכך היעד הפלסטיני הנוכחי הוא פתרון שתי המדינות, ולא שתי מדינות לשני עמים שאחד מהם הוא העם היהודי (שכזכור, איננו קיים).
המדיניות של ישראל מול הרשות
לנוכח כל אלה מתעוררת השאלה מדוע חשוב כל כך לישראל לחזק את אבו מאזן ואת הרשות שהוא עומד בראשה. שאלה זו מתחדדת יותר בשל החשש שאנחנו מחזקים מנהיג וגוף שלא רק עוינים אותנו ומחויבים למאבק נגדנו, אלא הם גם סובלים מחולשה רבה מבית. אם כן, אין כל ערובה שסיוענו יועיל להם, מה גם שסביר כי הם יסתדרו, ואולי אף טוב יותר, גם בלי הסיוע שלנו, המציג אותם כמשתפי פעולה עם מי שהם מגדירים "אויב" (הא ראיה, כאשר הפסיקה הרשות ביוזמתה ב-2020 את קבלת תשלומי המיסים מישראל ואת התיאום הביטחוני עִמה, לא נפגע תפקודה כלל).
התשובה נעוצה במחויבות של ישראל, ובעיקר של מערכת הביטחון, לסטטוס קוו. גם אם אף אחד לא אוהב אותו, ואף אחד גם לא תכנן אותו, זו המציאות שנוצרה עקב הפעולות של כל הצדדים המעורבים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובהם גם הגורמים הבינלאומיים, איראן והערבים. ספק אם יש למישהו תמריץ גבוה מספיק לשאת במחיר של ניסיון לשנותו, הגם שהפלסטינים וחלק מממשלת ישראל החדשה מצהירים על רצונם לעשות זאת.
האמת היא שזה גם לא ממש סטטוס קוו, מכיוון שהמציאות ממשיכה להשתנות כל הזמן, וכמה מההתפתחויות הצפויות בעתיד הנראה לעין עלולות להאיץ את קצב ההשתנות. האחת היא הקמת ממשלה בעלת קו אידיאולוגי מובהק, שלא הייתה כמותה בעבר בישראל, והיא שונה בתכלית מקודמתה שחרתה על דגלה את ההימנעות משינוי הסטטוס קוו. השנייה היא ההתמודדות על השליטה ברשות הפלסטינית לנוכח התחושה שאבו מאזן ייאלץ לפנות את הבמה בקרוב. השלישית היא הלחץ הגובר על חמאס, המרוסנת ומורתעת כיום, להפגין את מחויבותה לזהותה הג'יהאדית לא רק במילים ובעצרות אלא גם במעשים, ולא רק באמצעות ניסיונות לעשות פיגועים מיהודה ושומרון. וההתפתחות הרביעית היא התסיסה הגוברת ברחוב הפלסטיני, המזינה את התגברות הטרור.
הנוהל המסורתי של ממשלות ישראל זה שנים לנוכח החשש מהסלמה היה שילוב של מאבק בטרור, הרתעת חמאס, חיזוק הרשות ושיפור איכות החיים של הפלסטינים, זאת תוך נכונות להשלים עם התגברות הלחץ המדיני שהרשות מקדמת נגד ישראל, בצד מאמץ להעצים את הסכמי אברהם ולהרחיבם. כעת ברור למדי שההיגיון שעמד בבסיס גישה זו אינו מניב את התוצאות הנדרשות. ההפך הוא הנכון.
ישראל השתמשה לאורך השנים במספר סיבות ותירוצים למדיניות של חיזוק הרשות, המוצגים ונתפסים כביטוי של ריאל פוליטיק מפוכח וככורח בל יגונה. ראשית, כך טוענים במערכת הביטחון, כדי להצדיק את התגייסותה לסייע לאבו מאזן, שכן הוא מתנגד לטרור. זו טענה מופרכת לחלוטין, משום שכפי שצוין לעיל, אבו מאזן אינו מתנגד לטרור הפלסטיני, אלא רואה בו אמצעי לגיטימי במסגרת המאבק הרב-ממדי לשחרור ולהשגת המטרות הלאומיות הפלסטיניות; בראשן – הקמת מדינה פלסטינית בשטחי 67' שבירתה ירושלים, ללא הכרה בישראל כמדינה יהודית. אבו מאזן סבור שהתועלת שתצמח למאבק הפלסטיני מהפעלת סוגים מסוימים של טרור, בעיקר שימוש בנשק חם ובחומרי נפץ, פחותה כעת מהנזק, ולכן עדיף להימנע מהם בשלב זה. אך חישוב העלות מול התועלת עשוי להשתנות, כפי שמסביר אבו מאזן בכמה מהתבטאויותיו בימים אלו. וכשזה יקרה, הוא עלול לחזור ולתמוך גם בטרור מסוג זה. כאמור, רבים מאנשיו ומנציגי הארגונים שבראשם הוא עומד כבר מביעים תמיכה בפיגועי הירי ביו"ש, שחלק לא מבוטל מהם נעשים בידי אנשי הפת"ח.
שנית, ישראל פועלת על סמך הנחה (גם היא חסרת בסיס) כי ללא תמיכתה הרשות עלולה להתמוטט בכל רגע, וכי החלופה למצב הנוכחי עלולה להיות גרועה יותר. בפועל, אומנם הרשות מתקשה להשליט את מרותה בהקשר הביטחוני בחלק מהשטחים שבשליטתה, אך אין היא נתונה בסכנת קריסה ובהקשרים האזרחיים היא ממשיכה לתפקד. אומנם לאחר שאבו מאזן יפנה את הזירה עלול להתפתח כאוס שיחייב השתלטות זמנית של ישראל על שטחי הרשות, אך לא ברור באיזו מידה התגייסות מצד ישראל לחזק כעת את אבו מאזן תוכל למנוע את התממשותו של תרחיש כזה, על הניואנסים השונים שלו, ובכללו מאבקי ירושה בתוך הפת"ח, פיצול בין המרחבים השונים המרכיבים את הרשות וניסיון של חמאס לנצל את ההזדמנות. ברגע האמת, אין כל ערבות להעברה מסודרה, ולאורך זמן, של השליטה לידי ממשיכי דרכו של אבו מאזן – מזכיר הוועד הפועל של אש"ף חסין אלשיח' ומפקד מנגנון הביטחון מאג'ד פרג'.
בהמשך לאותו קו מחשבה, ישראל רואה ברשות כלי הפוטר אותה מהצורך לנהל ניהול פרטני את חיי האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון, אשר נתפס כנטל אזרחי, כלכלי וביטחוני כבד ובלתי רצוי. מבחינת מערכת הביטחון, הרשות היא למעשה זרוע אפקטיבית של המִנהל האזרחי הדואגת לחינוך, לבריאות ולשאר השירותים הממשלתיים והכלכליים הניתנים לאוכלוסייה הפלסטינית. ככל שהיא תוכל למלא תפקיד זה טוב יותר, כך היא תיטיב לשרת את הצרכים של ישראל.
שלישית, התיאום הביטחוני עם מנגנוני הביטחון של הרשות נתפס כתורם לביטחון ישראל. מערכת הביטחון מפריזה בדרך כלל בערכו של התיאום הביטחוני, שכן הרשות פועלת רק נגד גורמי טרור המאתגרים אותה ואת הפת"ח. אך היא לא פועלת נגד כלל גורמי הטרור שבתחומה, והיא אף מעודדת אותם, כאמור, באמצעות תשלום משכורות גבוהות למחבלים האסורים בבתי הכלא בישראל ובאמצעות ההתייחסות אל המחבלים בכלל כאל דמויות מופת הראויות לשבח. ובכל זאת, התיאום הביטחוני מבטיח שמנגנוני הרשות לא יפריעו לפעולות הסיכול והמעצרים שישראל מבצעת בתחומי הרשות. רוב אנשי המנגנונים וחלק מאנשי הפת"ח גם אינם משתתפים באופן פעיל בפעילות חבלנית, ואף מחזירים ישראלים שנקלעו למצוקה בשטחי הרשות ופועלים נגד גורמי אופוזיציה המאיימים על הרשות עצמה, ובכך מרסנים את חמאס.
רביעית, ישראל פועלת על סמך ההנחה ששיפור איכות החיים של הפלסטינים באמצעות הרשות מפחית את נטייתם לעודד טרור ולבצעו, אף שגם להנחה זו אין בסיס מוכח. נכון שהפלסטינים שואפים לשפר את איכות חייהם, אך הטרור אינו נובע מתחושות של מצוקה כלכלית אלא מהמחויבות לנרטיב המאבק במה שמתואר על ידיהם כקולוניאליזם ישראלי המשתמש בשיטות אפרטהייד כלפי האוכלוסייה הילידית הפלסטינית. הרשות הפלסטינית ממשיכה לקדם נרטיב זה אם היא מקבלת תמיכה מישראל ואם לאו, והתסיסה בקרב הצעירים הפלסטינים המובילה למעורבותם בטרור נמשכת גם היא למרות כל הצעדים שנועדו לשפר את איכות החיים של האוכלוסייה הפלסטינית.
וחמישית, המערכת הבינלאומית ובראשה ארה"ב, מצרים, ירדן ובמידה מסוימת גם השותפות ל"הסכמי אברהם" מצפות מישראל שתנהג בדרך זו ותחזק את הרשות. זאת כדי להצדיק את השלמתם עם דחיקת הנושא הפלסטיני אל שולי סדר היום הבינלאומי והערבי, למנוע את התחזקות חמאס, לקדם שיפור באיכות החיים של הפלסטינים, ולבנות תשתית למימוש בעתיד של פתרון שתי המדינות כפי שהן תופסות אותו. קרי, הקמת מדינה פלסטינית על בסיס שטחי 67', שבירתה מזרח ירושלים.
לכל אלה נוסף בשנים האחרונות תעתוע דמיוני שנופח מעבר לכל פרופורציה, והוא האיום במדינה דו-לאומית אחת שתחייב את ישראל לוותר על אחד ממרכיבי זהותה, שכן היא לא תוכל להישאר יהודית ודמוקרטית בו בזמן.
הרשות הפלסטינית אינה עומדת להתפרק מרצונה, והפלסטינים ממשיכים לראות בה את ההישג החשוב ביותר במאבקם הלאומי ואת התשתית החיונית למדינה הפלסטינית לעתיד לבוא, גם אם יש להם ביקורת רבה על השחיתות הפושה בה ותחושות מיאוס כלפי הנהגתה. היא גם המעסיק הגדול ביותר של הפלסטינים. גם ישראל לא תסכים לעולם לכינון מדינה דו-לאומית תוך ביטול זהותה כמדינה יהודית ודמוקרטית. בפועל, זה זמן רב הרשות הפלסטינית והישות העזתית בהנהגת חמאס הן הישויות המדיניות והמנהליות האחראיות לניהול חייהם של הפלסטינים ברוב התחומים, להוציא תחומים המשפיעים ישירות על ביטחון ישראל. מציאות זו אינה עומדת להשתנות, בין שיחוזק אבו מאזן ובין שלא יחוזק. גם אם תקרוס הרשות עקב מלחמת אזרחים בתוכה לאחר לכתו, השאיפה המשותפת כמעט לכל הגורמים הפלסטיניים תהיה לכוננה מחדש.
ישראל ניצבת אפוא מול דילמה לא פשוטה. ככל שנחשפים ביתר שאת מאפייניה הבעייתיים של הרשות ושל העומד בראשה, הנגזרים ממחויבותה לנרטיב העוין והאנטישמי, כך קשה יותר להצדיק את הנכונות לנהל איתו ועם יועציו הבכירים שיח לבבי, כמנהג שר הביטחון היוצא, ואת הסיוע לרשות. מצד שני, מערכת הביטחון והממשל בישראל מחויבים לחלוטין למסכת הנימוקים הבעייתית המצדיקה את השיח עם הרשות ואת חיזוקה. השיקול המרכזי שלהם הוא למנוע, או לפחות לדחות, התפרצות אלימה בטווח הזמן הקרוב, והם מאמינים שחיזוק הרשות תורם לכך. יש לצפות לדיון נוקב בין הדרג המדיני, שאינו מעוניין בהסלמה אך רואה את התמונה הרחבה, לבין שרותי הביטחון, המשוכנעים בצורך להתמקד בשיקולים לטווח הקצר.
ביטוי לכך ניתן בעת האחרונה בהחלטות הקבינט הביטחוני של הממשלה החדשה הן בתגובה על המהלכים הפלסטיניים בזירה הבינלאומית, ובראשם הפנייה לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, ועל הפיגועים הקשים בירושלים ב-28-27 בינואר 2023, שבהם נרצחו 7 אזרחים, והן סביב שאלת הפינוי של חאן אל-אחמר. אומנם הקבינט אימץ שורת החלטות המביעות נכונות לאמץ גישה נחרצת יותר כלפי הרשות הפלסטינית: מימוש של קיזוז הסכומים ששילמה הרשות למחבלים בשנת 2022 – 600 מיליון שקלים – במועדו, ושימוש ב-139 מיליון שקלים מסכום זה לפיצוי משפחות של נפגעי טרור שהרשות הייתה אמורה לפצותן על פי פסיקת בית המשפט הישראלי; כוונה לפעול ביתר נחרצות לפירוק מבנים פלסטיניים לא חוקיים בשטחי C, ושלילת תעודות מעבר לישראל מבכירים פלסטינים שהיו מעורבים בפעילות מול בית הדין הבינלאומי. אחר כך נוספו לכך גם פעילים שבאו לברך את הרוצח הערבי-ישראלי המשוחרר כרים יונס ופיארו את פועלו.
אך כפי שצוין לעיל, החלטות אלו משמעותן מוגבלת ואין הן חורגות ממדיניות הממשלות הקודמות. ההימנעות מעימות בסוגיית חאן אל-אחמר היא הביטוי המובהק לכך. ההבדל המהותי היחיד הוא שככל הנראה הממשלה החדשה לא תפצה את הרשות על הכספים שקוזזו באמצעות הלוואה מיוחדת.
גם אבו מאזן ניצב לפני דילמה קשה. הוא אינו מוכן להסתפק בתפקיד שמייעדת לו ישראל, על פי ראייתו, כראש המִנהל האזרחי בפועל מטעמה ביהודה ושומרון. מבחינתו, ייעודה של הרשות הוא לקדם את היעדים הלאומיים הפלסטיניים בהתאם לנרטיב הפלסטיני, ולא רק להביא לידי שיפור המצב בתחומים האזרחי, הכלכלי והביטחוני, שבהם מתמקדות ישראל ואף ארה"ב, המעוניינות בשלב זה בקניית שקט ובצמצום הסכסוך באמצעות שיפור איכות החיים של הפלסטינים שייוחס בעיקר לרשות. לפיכך, ייתכן שלאבו מאזן יהיה עניין בהסלמה, בעיקר אם יוכל להטיל את האשמה על "הממשלה הקיצונית בישראל" ולגייס בדרך זו לימינו את המערכת הבינלאומית. אולם ניסיונו מלמד אותו (בניגוד לצעירים המתלהמים שלא חוו את האינתיפאדה השנייה) כי קל להתסיס אבל קשה לחזות כיצד יתפתח העימות. ולכן, למרות הפיתוי, הוא עשוי לנקוט זהירות.
על פי תפיסת העולם של הממשלה החדשה, היא הייתה רוצה מן הסתם לחולל שינוי מרחיק לכת בסטטוס קוו, אך גם היא מכירה במגבלות כוחה לנוכח המציאות המורכבת. לכן היא תימנע מהחלת החוק הישראלי בשטחי C השנויים במחלוקת. אולם נראה שתנקוט כמה צעדים שיש בהם פוטנציאל להתסיס את השטח (הסדרת מאחזי ההתיישבות הצעירה והנוכחות בחומש ובאביתר, הגברת האכיפה של איסורי הבנייה בשטחי C על הבנייה הפלסטינית הבלתי חוקית, מתן הקלות למתיישבים הישראלים העשויות להגביר את התמריץ לגור בשטחים והגברת הבנייה ביישובים הקיימים), ותעמיד לבחינה מחודשת את המחויבות לחזק את הרשות הפלסטינית בכל מחיר. שלא כקודמתה היא עשויה להבהיר לאבו מאזן כי יש מחיר לדבקות בנרטיב המופרך והאנטישמי שהוא מקדם ולהמשך התמיכה בטרור, למשל באמצעות תשלום המשכורות למחבלים שבבתי הכלא. הממשלה תמשיך לפעול במרץ נגד תשתיות הטרור הפלסטיני בשטחי הרשות הפלסטינית, ותדבק מן הסתם במדיניות הממשלה היוצאת מול עזה כל עוד חמאס תמשיך להימנע מהפעלת טרור מהרצועה, אך ייתכן שתגלה נחישות רבה יותר לפגוע בחמאס אם תפעיל טרור נגד ישראל. בסוגיה הרגישה של הר הבית, סביר שנתניהו יפעל למנוע שינוי של ממש בסטטוס קוו, אך ייתכן שייתקל בניסיונות לאתגרו מצד הגורמים הקיצוניים יותר בממשלתו.
לסיכום, גם אם הרשות הפלסטינית כמסגרת היא מרכיב התורם ליכולת לחיות עם הסכסוך המתמשך, לנהל אותו ולהכשיר את הקרקע לקראת הסדר, התוכן הממלא מסגרת זו בעייתי, ויש לעודד את הפלסטינים לשנותו ולהביא לידי כך שבסופו של דבר ישלימו עם קיומה של ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי. שיפור הדרגתי במצב יתאפשר ככל שהפלסטינים ישתכנעו שסיכוייהם לממש את שאיפותיהם מרחיקות הלכת הולכים ונמוגים. התפכחות הבוחר הישראלי מהאשליות בנוגע לפלסטינים, שהובילה להקמת ממשלת ימין הנחושה למנוע את המשך פעילותם נגד ישראל במישורים השונים, ובעיקר בתחומי הטרור וההשתלטות על הקרקעות, היא מרכיב בהבהרת המסר הזה לפלסטינים. העיסוק הפוחת בנושא הפלסטיני מצד המערכת הבינלאומית הטרודה בבעיות אחרות תורם גם הוא, וגולת הכותרת בהקשר זה אמורה להיות המאמץ לצרף את סעודיה למעגל הנורמליזציה. במקביל יש לעודד במישרין את הגורמים באוכלוסייה הפלסטינית שאינם מקדמים את הנרטיב הבעייתי ואינם מעורבים בטרור, באמצעות צעדים שישפרו את איכות חייהם ובמידת האפשר לא יפגעו ביכולת למנוע סיכונים ביטחוניים. זאת במקום להציג צעדים אלו כמחוות לרשות הפלסטינית ,המחויבת לנרטיב זה. אומנם ההצבעות לטובת הפלסטינים באו"ם, התמיכה מצד מדינות אירופה, התגייסות השמאל האמריקני והאווירה התומכת בחלקים של הציבור הערבי, וכן הביקורת על הממשלה מבית ומחוץ בהקשר הפלסטיני – כל אלה יתורגמו על ידי הפלסטינים, בצד פעולות טרור, כהצדקה להמשך האמונה ביכולת להשיג את יעדיהם ולדבוק בנרטיב המאבק, וימחישו את הקושי בהשגת היעד הישראלי. אך למרות זאת על ישראל לדבוק ביעד זה ולפעול להנחלת תובנותיה בקרב ידידותיה בדבר הבעייתיות הכרוכה בהמשך המצב הנוכחי. הדברים נכונים במיוחד כאשר עידן אבו מאזן עומד להסתיים, ורבים מתרחישי "היום שאחרי" יחייבו את ישראל ביתר שאת להתמודד עם בעייתיות זו.
