בתיאטרון האבסורד, הידוע בכינויו בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ), שוב מתכוננים השופטים להתעלם מההיסטוריה, מהעובדות ומהאמת הבסיסית. לאחר השימוש נגד המדינה היהודית באמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, השופטים מתכוננים כעת לשמוע טיעונים בעל פה על האוקסימורון הבא: "ההשלכות המשפטיות" של "הכיבוש הישראלי" של "השטח הפלסטיני."
הבעיה העיקרית בהקשר זה היא שלמעשה לא קיים שטח שניתן להגדירו כ"השטחים הפלסטיניים". המונח "שטחים פלסטיניים" הוא מונח מומצא המשמש להגדרת אזורים שיועדו על ידי הקהילה הבינלאומית למדינה היהודית, אליהם פלשו בזמנו, באופן בלתי חוקי, מצרים והממלכה ההאשמית של ירדן, וכל דיון המעוגן בטרמינולוגיה השגויה הזו הוא מופרך לחלוטין.
בדצמבר 2022, העצרת הכללית של האו"ם, ביוזמתה של הרשות הפלסטינית, קיבלה החלטה לבקש מה-ICJ חוות דעת מייעצת בשאלה הבאה:
בהתחשב בכללים ובעקרונות המשפט הבינלאומי, לרבות מגילת האומות המאוחדות, המשפט ההומניטרי הבינלאומי, דיני זכויות האדם הבינלאומיים, ההחלטות רלוונטיות של מועצת הביטחון, העצרת הכללית ומועצת זכויות האדם, וחוות הדעת המייעצת של בית המשפט (הכוונה ל- ICJ) מיום 9 ביולי 2004:
מהן ההשלכות המשפטיות הנובעות מההפרה המתמשכת על ידי ישראל את זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, מהכיבוש הממושך שלו, התיישבותו וסיפוחו של השטח הפלסטיני שנכבש מאז 1967, לרבות צעדים שמטרתם לשנות את ההרכב הדמוגרפי, אופייה ומעמדה של עיר הקודש ירושלים, ואימוצה של חקיקה ואמצעים מפלים הקשורים אליה?
כיצד משפיעים המדיניות והנוהגים של ישראל הנזכרים בסעיף 18(א) לעיל על המעמד המשפטי של הכיבוש, ומהן ההשלכות המשפטיות הנובעות ממעמד זה על כל המדינות והאו"ם?
בעקבות החלטת העצרת הכללית, קבע בית הדין לוח זמנים להגשת טענות כתובות ראשוניות שיוגשו עד 25 ביולי 2023, תגובות להגשות עד 25 באוקטובר 2023 וטיעונים בעל פה החל מה-19 בפברואר 2024.
ההנחה הבסיסית של הפארסה היא שישראל "כובשת" בדרך כלשהי את "השטח הפלסטיני". אבל האם זה באמת המצב? חשוב לציין כי מעולם לא הייתה קיימת מדינה עצמאית בשם "פלסטין". מפות אלה (שהוכנו במקור באנגלית), מציגות את ההיסטוריה השלטונית באזור בחמש מאות השנים האחרונות, תחת הכותרת "מתי בעבר הייתה קיימת מדינה עצמאית ששמה פלסטין?":
למעשה, האזור שהאו"ם טוען וביקש מבית הדין הבינלאומי לצדק להתייחס אליו כ"טריטוריה פלסטינית" נשלט במשך 400 שנה על ידי האימפריה העות'מאנית.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, הקהילה הבינלאומית ייעדה שוב ושוב את כל השטח מנהר הירדן ועד הים התיכון, מלבנון ועד ים סוף, אך ורק לכינון מחדש של המולדת היהודית.
בשנת 1923, האזור הגיאוגרפי שנקרא "פלסטין" התחלק לשני אזורים נפרדים, האחד נקרא הממלכה ההאשמית של ירדן והשני נשאר כפלסטין היהודית. חלוקה זו הייתה "פתרון שתי המדינות." זאת ועוד, בשנת 1947 הציעו האו"ם לערבים הזדמנות להקים מדינה ערבית נוספת ממערב לנהר הירדן לצד ישראל, אך הערבים סירבו. במקום להקים מדינה ערבית חדשה, תקפו חמישה צבאות ערב את המדינה היהודית בתחילת דרכה במטרה מוצהרת ומפורשת להשליך את היהודים לים.
מ-1948 עד 1967 שלטה מצרים ברצועת עזה, וירדן שלטה ביהודה ושומרון, שנקראו "הגדה המערבית". במהלך אותה תקופה, שום החלטה של האו"ם, לא של העצרת הכללית ולא של מועצת הביטחון, לא דרשה ממצרים וירדן לסגת ולהימנע מ"כיבוש" אזורים אלה. בקשה כזו לא הוגשה לירדן מאחר וירדן ראתה בפלסטין חלק בלתי נפרד ממנה.
אפילו החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, מנובמבר 1967, אינה מזכירה, ולו במילה אחת, את הרעיון של שטח "פלסטיני" כבוש. במילים אחרות, הרעיון ש"מדינת פלסטין" הייתה קיימת אי פעם ושישראל כובשת "שטח פלסטיני" מופרך מיסודו, שהרי פירושו של דבר ש"פלסטין" היא המדינה היחידה בעולם שלא הייתה קיימת לפני שהיא "נכבשה".
למרבה הצער, כפי שהוכיחו השופטים בהחלטתם המבישה על אודות ההאשמה השקרית של דרום אפריקה נגד ישראל – בכל הנוגע למדינה היהודית, ההיסטוריה, העובדות והאמת הבסיסית פשוט אינם רלוונטיים בבית המשפט הנכבד הזה.
