עבור לתוכן העמוד
Menu

ההשלכות הלא מכוונות של אוסלו: אחרי שלושים שנה של תוצאות הפוכות ממה שקיווינו להשיג הגיע הזמן לשנות מדיניות

מאז החתימה על הסכמי אוסלו בספטמבר 1993 נקטו ממשלות, ישראל בזו אחר זו, מדיניות של סובלנות ואיפוק בכל הנוגע להפרות בוטות של ​​ההסכמים מצד הרשות הפלסטינית.

עיקרי הדברים

מאז החתימה על הסכמי אוסלו בספטמבר 1993 נקטו ממשלות, ישראל בזו אחר זו, מדיניות של סובלנות ואיפוק בכל הנוגע להפרות בוטות של ​​ההסכמים מצד הרשות הפלסטינית. למרות דה-לגיטימציה ודמוניזציה מתמשכת של ישראל, שימוש בביטויים אנטישמיים ובמונחי השמדה ותשלומים כספיים לטרוריסטים פלסטינים ולמשפחותיהם, לא גבתה ישראל מחיר על התנהגות זדונית מתמשכת זו. מוּנעת מהאינטרס לשמור על יציבות ולמנוע את קריסת הרשות הפלסטינית, ישראל בחרה להתעלם ממה שבכל מצב אחר היה נתפס כפעולות בנות-ענישה של ישות אויב. כל זה הביא לידי תוצאות חמורות, לא מכוונות, שפוגעות בלגיטימציה של ישראל בזירה הבינלאומית, מגבירות את האנטישמיות ומונעות מהפלסטינים חברה אזרחית ראויה. הממשלה החדשה של ישראל נקטה צעדי ענישה נגד חברי הרשות הפלסטינית, אך הפעולות היו הססניות ובלתי מספקות, והבסיס להצדקתן היה מוטעה. מה שנדרש הוא שינוי מיידי ויסודי של המתווה המדיני, כזה שיחייב את הרשות הפלסטינית לאחריותיות ולכללים אתיים בסיסיים, בהתאם להתחייבויותיה.

מבוא

זמן קצר לאחר החתימה על הסכמי אוסלו הבהיר יאסר ערפאת את כוונותיו. לדבריו, ההסכמים לא היו אלא "הסכם חודיבייה", הסדר זמני שנועד להביא בסופו של דבר את הקץ על ישראל. המונח הערבי מתייחס להפוגה של עשר שנים שעליה חתם הנביא מוחמד עם שבט קוריש ששלט במכה, הפוגה שהפר מוחמד כאשר הנסיבות התאימו מבחינה צבאית. מה ששבט קוריש היה למכה, היהודים הם לפלסטין. הסכם אוסלו נועד להפרה.

כעבור שמונה שנים, במהלך האינתיפאדה השנייה, התקפות הטרור הפלסטיניות הבלתי פוסקות שהביאו למותם של מאות ישראלים ולפציעתם של אלפים עדיין לא שכנעו את ההנהגה הפוליטית בישראל לשנות מסלול. זאת למרות הספקנות הגוברת בקרב הציבור הישראלי וההבנה שהתהליך כולו היה פגום מיסודו.

אדריכלי אוסלו דבקו בתפיסה שגם אם ערפאת ואש"ף לא באמת השתנו, תהליך השלום עצמו לא יותיר להם ברירה ויאלץ אותם להביא לידי ביטוי את השינוי הצפוי. שמעון פרס המעיט בערכן של הערותיו החוזרות ונשנות של ערפאת וראה בהן לא יותר מביטוי לצורך שלו להסתגל למציאות חדשה ולפייס את קהל בוחריו, ואילו יוסי ביילין טען כי מדובר בלא יותר מ"מילים מטופשות", וכי הדרישות למשילות וההכרה הבינלאומית בגוף השלטוני שלהם יאלצו את ההנהגה הפלסטינית לנטוש את הטרור על כל ביטוייו, באופן רשמי ופונקציונלי כאחד.

ואולם, שלושים שנה לאחר החתימה על ההסכמים ולאחר ההבטחות לנטוש את מורשת הטרור, הרשות הפלסטינית ממשיכה לפעול למען טרור ולתמוך בטרור בקרב החברה הפלסטינית, וזאת באמצעות כלי התקשורת ובתי הספר ובמסגרת תקציב ממשלתי רשמי שלמעשה משלם למחבלים ולמשפחותיהם. המדיניות החד-משמעית והבלתי מתנצלת של הרשות הפלסטינית היא לשלם על הרג ישראלים. אבו מאזן אולי לא משלח בפועל תאי טרור לרצוח אנשים, אך הוא אחראי לאינדוקטרינציית השנאה וההסתה שגורמת למבַצעים לעשות בדיוק את זה, ולאחר מעשה הוא ושותפיו לא רק מברכים את הרוצחים, אלא גם משלמים להם. זו מדיניות רשמית של "כסף תמורת רצח".

בהנחה שהחלופה תהיה גרועה יותר, ממשלות ישראל – ובכללן אלו שהתנגדו לאוסלו והזהירו למן ההתחלה שמדובר בתחבולה דיפלומטית – נמנעו בעקביות מלבוא חשבון עם הרשות הפלסטינית. מתוך הנחה שדרישת אחריותיות עלולה למוטט את הרש"פ, ושקריסתה פירושה בהכרח חזרת צה"ל לניהול המוניציפלי של מרכזי האוכלוסייה הערבית הפלסטינית, זכו כל ההפרות הבוטות של ההסכמים שעליהם חתמה הרש"פ לביקורת רשמית אך להתעלמות בפועל.

מלבד העמדה הראויה לגינוי של סובלנות כלפי הסתה רחבת-היקף לרצח, שבעיני רבים היא סיבה מספקת לחדול מיחס מקל כלפי הפרות ההסכם, הוביל המצב למספר השלכות ותוצאות לא מכוונות. כל אחת מהן משמעותית דיה להצדיק שינוי מדיניות, אך במצטבר הן לא מותירות לישראל ברירה אלא לעבור בלא דיחוי ובאופן אפקטיבי למדיניות עקבית וחד-משמעית של התניה ודרישת אחריותיות.

"אפקט הקוברה" וחוק ההשלכות הבלתי מכוונות

"חוק ההשלכות הבלתי מכוונות" הוא מושג בתיאוריה הפוליטית, הכלכלית והסוציולוגית שראשיתה לפחות אצל ג'ון לוק במאה ה-17. ה"חוק" מתייחס לתוצאה או לתוצאות של פעולה תכליתית שלא ציפו להן או לא חזו אותן. התוצאה הלא מכוונת מוּנעת לרוב על ידי "תמריץ הפוך", תמריץ שמניב תוצאות הפוכות לכוונותיהם של מי שהגו אותו. אולי הדוגמה הטובה ביותר לתמריץ כזה היא "אפקט הקוברה".

בתקופת השלטון הבריטי בהודו פקדה את ניו דלהי מכת נחשי קוברה. כאשר פקידים בריטים הציעו פרס על עורות קוברה, בתקווה שתמריץ כספי יגייס את הציבור למאמץ להדביר את הנחשים, החמירה הבעיה בהרבה: אוכלוסיית נחשי הקוברה גדלה למעשה משום שאנשים החלו לגדלם לצורך קבלת ה'פרס'. כאשר הבריטים 'עלו' על התוכנית והפסיקו לשלם, הקוברות, שנעשו חסרות ערך, שוחררו לחופשי, ויצרו סכנה גדולה יותר לציבור מהסכנה המקורית. הכלכלן הגרמני הורסט זיברט כינה מצב זה של תוצאה לא מכוונת "אפקט הקוברה".

ה-CIA משתמש במונח “Blowback” לתיאור השלכות לא מכוונות של מבצעים. המבצע החשאי לתמיכה במוג'אהדין האפגני, שזכה לכינוי "מבצע ציקלון", נועד להפיל את המשטר הקומוניסטי שהשתלט על אפגניסטן. זו הייתה אסטרטגיית מלחמה קרה לעצירת התפשטות הקומוניזם, אך היא גרמה לערעור היציבות של אפגניסטן ולעליית הטליבאן ואל-קאעידה. ההשלכות הללו, שבקושי עלו על "מפת המכ"ם" של ה-CIA, היו לגמרי לא מכוונות ובלתי צפויות. הן היו, במונחי ה-CIA, "מכה לאחור".

האם היה ה-CIA ממשיך ב"מבצע ציקלון" אילו צפה את המכה לאחור – את עליית אל-קאעידה, התקפות 11 בספטמבר והמלחמות והאנדרלמוסיה שבאו בעקבותיהן? סביר להניח שלא. האם הוגן לשאול את אותה שאלה ולספק את אותה תשובה בנוגע לאוסלו? האם היו האדריכלים של הסכמי אוסלו ממשיכים בתהליך הלגיטימציה של אש"ף והעצמתו באמצעות הקמת הרשות הפלסטינית לו ידעו מה יהיו ההשלכות?

ההשלכות הלא מכוונות של אוסלו

"לשום דבר אין רק תוצאה אחת", כותב האפיסטמולוג האבולוציוני ג'רמי שרמן. "ההשלכות מתפשטות לכל הכיוונים עם הזמן. החיים הם כמו נגינה בפסנתר – בכפפות. אתה מתכוון להקיש על מקש אחד ותוך כדי כך נוגע גם במקשים אחרים". אדריכלי אוסלו עטו כפפות וניסו לנגן על מקש יחיד. ההשלכות התפשטו לכל עבר, והן קשות. כעת יש להסיר את הכפפות. ממשלות ישראל בזו אחר זו, הערכות מודיעיניות ויועצי ביטחון – כל אלה התמקדו בתוצאה פוטנציאלית אחת של מדיניות הדורשת אחריותיות מצד הרשות הפלסטינית, והיא – פירוק הרשות. בהקשר זה אפשר להתווכח אם דרישה זו הייתה מועלית על רקע מוסרי גרידא. אך בינתיים התממשו מספר השלכות לא מכוונות, חמורות ומאיימות בהרבה מההתפרקות הפוטנציאלית של הרש"פ. במילים אחרות, הקוברות שוחררו והמכה לאחור נמצאה מסוכנת ביותר. היא באה לידי ביטוי באינדוקטרינציה ובהסתה לשנאה, ב"כסף תמורת רצח", בקידום אנטישמיות עולמית, בדה-לגיטימציה של ישראל, בבנייה בלתי חוקית באזור C, בהתעלמות מההתחייבויות הפלסטיניות במסגרת הסכמי אוסלו, בהקצנה בקרב ערביי ישראל, ובשחיתות מוסדית הפוגעת בעם הפלסטיני.