לאחרונה נשמעו פרשנים בישראל ובעולם שנתחו את ההסכמים המדיניים על איחוד האמירויות ועם בחריין, כהסכמים שוליים, שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת עם הסכמי שלום כגון ההסכמים מול מצרים וירדן.
השגריר לשעבר אלן בייקר, שכיהן כיועץ המשפטי למשרד החוץ והיה ממנסחי הסכמי אוסלו והסכמי השלום עם ירדן וכיום מנהל המכון לדיפלומטיה ציבורית במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מנתח את ההסכמים מבחינה משפטית והדין הבינלאומי אל מול הסכמי העבר ואל מול הטענות הנשמעות מצד מספר גופים בישראל ובעולם.
להלן ניתוחו של מר בייקר:
הסכמי אברהם
הצהרת שלום, ש"פ ויחסים דיפלומטיים וידידותיים "קונסטרוקטיביים" עם ממלכת בחריין
חוזה שלום, יחסים דיפלומטיים ונירמול מלא עם איחוד הנסיכויות הערביות
הצהרת ישראל-בחריין[1]
כפי שמובהר בכותרתו, מדובר בהצהרה דו-צדדית בין שתי מדינות ריבוניות ועצמאיות המבטאת את כוונתן לפתוח בעידן חדש של ידידות ושת"פ במטרה להתחיל בפרק חדש של שלום.
בהיותה הצהרת כוונות, ובדומה להצהרות דומות כגון הצהרת העקרונות הישראלי-פלסטיני מספט' 1993 וסדר היום הישראלי-ירדני המשותף מספט' 1993, ההצהרה היא בלתי מחייבת, ומבטאת כוונה משותפת להיכנס למו"מ בסדרת הסכמי נירמול יחסים.
לא ברור מה פרוש המילה "constructive" הכלולה בכותרת של ההצהרה. הביטוי אינו מוסיף דבר לעקרון של יחסי ידידות ויחסים דיפלומטיים המדבר בעד עצמו.
אך לאור הנסיון של שנים רבות ביחסי ישראל ומצרים וירדן, נראה שהוספת המילה constructive מהווה מסר למדינות אחרות של ציפייה ליחסים מלאים ורציניים יותר.
ההצהרה מהווה ביטוי עצמאי וריבוני של כוונות הדדיות של הצדדים לפתוח ביחסי נירמול ביניהם. היא אינה קשורה כלל להחלטות האו"ם או לגוף בינלאומי אחר. אין כל זיקה לתהליך שלום במזרח התיכון, להחלטות או"ם כגון 338, 242 או כל מסמך הסטורי אחר.
מאחר שלה היה בין הצדדים מצב מלחמה (ממלכת בחריין הוקמה כמדינה ריבונית רק ב-1971), אין כל החלטת או"ם בעניין הפסקת אש, שביתת נשק או יישוב סכסוכים הרלבנטית ליחסים בין המדינות. לכן לא היה כל צורך להתבסס על החלטות או"ם.
בפיסקה השניה, תוך איזכור של מחויבות הכללית לקידום שלום ובטחון אזורי, יש התייחסות לחשיבות ששני הצדדים מייחסים להמשך המאמצים להגיע ליישוב צודק, כולל ומתמשך של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
בפיסקה שלישית יש ביטוי של הסכמה לכונן יחסים דיפלומטיים, לקדם בטחון מתמשך, לדחות איומים ושימוש בכוח ולקדם דו-קיום ו-"תרבות של שלום".
הביטוי “תרבות של שלום” (culture of peace), שמופיע גם בחוזה השלום עם הנסיכויות, כנראה אינו מקרי. הוא ביטוי ידוע ומקובל בפרקטיקה בינלאומית, והוא מוגדר בהחלטות שונות של העצרת הכללית של האו"ם המפרטות את הרכיבים של תרבות השלום.
ראו לדוגמא החלטה 53/243 מ-6 לאוקטובר 1999[2]:
“Declarations and Programme of Action on a Culture of Peace”
המהווה מעין "כל-בו" של כל השאיפות ההומניטריות ויפות הנפש המופיעות בהחלטות העצרת הכללית של האו"ם כל שנה ושנה, והכוללות בין היתר קידום זכויות אדם, דמוקרטיה, מניעת אפלייה נגד נשים, הכרה בזכויות עמים תחת כיבוש וכו' וכו'.
בפיסקה השלישית יש הסכמה "לשאוף להגיע להסכמים, בשבועות הקרובים", בתחומים הבאים:
השקעות
תיירות
טיסות ישירות
בטחון
תקשורת
טכנולוגיה
אנרגיה
טיפול רפואי
תרבות
איכות הסביבה
פתיחה הדדית של הגרירויות
תחומים אחרים לרווחתם ההדיית של הצדדים.
ברור מהביטויים המעורפלים הנעדרים כל מחויבות, שמדובר בשלב זה בהצהרה בלתי מחייבת ולא בהסכם מחייב.
סיכום
המסמכים שנחתמו בוושינגטון מהווים הישג מהותי וסימבולי ביחסים בין ישראל והעולם הערבי. הישג זה בוודאי יפותח עוד ככל שהיחסים מתחזקים והאמון ההדדי ותום הלב הולכים ומתעמקים.
יש להצטער על כך שהמבקרים את ההתפתחות הזאת ואת המסמכים שנחתמו בוושינגטון מעדיפים להרשות לעצמם להכניס דעות פוליטיות ואנטגוניזם אישי במקום להכיר בהתפתחות הזאת כפשוטו ובאופן אובייקטיבי.
[1] https://www.state.gov/wp-content/uploads/2020/09/Bahrain_Israel-Agreement-signed-FINAL-15-Sept-2020-508.pdf
[2] https://cpnn-world.org/resolutions/resA-53-243A.html
[3] https://www.state.gov/wp-content/uploads/2020/09/UAE_Israel-treaty-signed-FINAL-15-Sept-2020-508.pdf
[4] https://mfa.gov.il/mfa/foreignpolicy/peace/guide/pages/israel-jordan%20peace%20treaty.aspx
[5] https://mfa.gov.il/MFA/ForeignPolicy/Peace/Guide/Pages/THE%20ISRAELI-PALESTINIAN%20INTERIM%20AGREEMENT%20-%20Annex%20III.aspx
פורסם לראשונה ב-12 באוקטובר 2020.
