יוזמת סגן שר החוץ, דני איילון, להעלאת סוגיית פליטותם של היהודים שנאלצו לעזוב את מדינות ערב לדיון ציבורי, זוכה, כמצופה, לתגובות ערביות נזעמות. בין היתר נשמעות הטענות כי מדובר ב"המצאה". הסיבה לתגובות אלה היא משום שהסוגיה הייתה, עד כה, בחזקת נעלם. ממשלות ישראל התעלמו ממנה והתקשורת הזניחה אותה. התייחסו אליה בזלזול, מתוך החשש לעורר תביעות פלסטיניות ולפגוע בתהליך השלום. לכן, בעולם התרגלו להתייחס רק ל"נכבה הפלסטינית" שגרמה לפליטותם של 650 אלף פלסטינים – על פי אונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה שהקים האו"ם למען פליטים אלה).
ממשלות ערב מקפידות לשמר את אומללות הפליטים הפלסטינים ולא מאפשרות להם להשתקם או להתאזרח במדינותיהם – בגלל האידיאולוגיה הגורסת כי שיקום הפליטים יועיל לישראל. המנהיגים הערביים חזרו והטילו את מלוא האחריות להיווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים על ישראל. מנגד, ישראל לא עשתה מאמץ רציני להתנער מאשמה זו ,למרות שהחלטת האו"ם 194 מ-1948 לא הטילה על ישראל את האחריות לבעיה.
בהתייחס לטענות הערביות כי היהודים חיו במדינות ערב בשלווה, נציע שיפשפשו בדפי ההיסטוריה של הסכסוך. אם יעשו זאת הם יגלו כי במהלך דיוני האו"ם ב-1947 על הצעת החלוקה של פלסטין לשתי מדינות – יהודית וערבית, נציגיהם – הייכל פאשה המצרי, פאדל אל ג'מאלי העיראקי וג'מאל חוסייני, ראש משלחת ערביי פלסטין ואחרים – לא רק שהכריזו כי "קו החלוקה יהיה קו של אש ודם" אלא גם הצהירו כי חלוקת פלסטין תעמיד את הקהילות היהודיות במדינות ערב בסכנת מוות.
מיד לאחר כ"ט בנובמבר – היום שבו הוחלט על החלוקה – צבאות ערב וכנופיות ערביי פלסטין פתחו במלחמה נגד הישוב היהודי, ובמקביל נערכו פרעות ביהודי ערב. מלחמתם של הערבים גרמה להרג ולהרס והביאה לטרגדיה אנושית קשה. 856 אלף יהודים חסרי מגן נסו על נפשם למדינת ישראל ולמדינות אחרות, והותירו מאחוריהם את רכושם ורכוש קהילותיהם, ו-650 אלף פלסטינים נטשו את עמדות הירי ואת בתיהם והגיעו למדינות ערב. לכאורה, התרחשו חילופי אוכלוסין בין מדינת ישראל למדינות ערב, כפי שהתרחשו חילופי אוכלוסין בין הודו לפקיסטאן. אך מדינות ערב, בהנחיית הליגה הערבית, מונעות הכרה בכך ומציאת פתרון אנושי לבעיה שהן עצמן יצרו.
אף על פי שהמימדים האנושיים של אסונם של יהודי ערב היו גדולים מאלה של הפלסטינים, הייתה התעלמות ממנו. אמנם, הנציב העליון לפליטים של האו"ם הכיר ב-1957 ביהודי ערב כפליטים, אך העצרת הכללית של האו"ם לא קיבלה שום החלטה בזכותם. לעומת זאת, היא קבלתה יותר מ-160 החלטות והצהרות התומכות בפליטים הפלסטינים. גישה חד צדדית זו לא פתרה את הבעיה ורק גרמה להחרפת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ייתכן והסיבה להתעלמות זו נעוצה בעובדה שיהודי ערב שיקמו את עצמם בישראל ובמדינות אחרות, ותנאי חייהם במעברות נעלמו מן העין.
החלטות האו"ם ומיליארדי הדולרים שהוענקו לפליטים הפלסטינים על ידי הקהילה הבינלאומית לא שיפרו את מצבם והם ממשיכים לחיות בתנאים מחפירים. הגיע הזמן שמדינות ערב יכירו במציאות שנוצרה בעקבות מלחמתם בישראל, יפסיקו להשתעשע באפשרות של החזרת גלגלי ההיסטוריה לאחור, יחדלו מדקלום הסיסמא של "זכות השיבה" לפליטים הפלסטינים ולא יזרעו אשליות שווא בלבבותיהם.
במסגרת פתרון טרגדיית פליטי המזרח התיכון, היהודים והפלסטינים, על ישראל להציג את התמונה הכוללת. הפתרון חייב להיות משותף בין מדינות ערב ,ישראל והקהילה הבינלאומית, שיתבסס על הצעת הנשיא קלינטון משנת 2000 להקים קרן בינלאומית לפיצויים של הפליטים היהודים והפלסטינים. עלינו לזכור כי בסכסוך המזרח תיכוני סבלו לא רק פלסטינים אלא גם יהודים. צדק חייב להיראות וגם להיעשות עבור שני הצדדים למען שלום אמיתי במזרח התיכון.
הכותב, צבי גבאי, הינו שגריר וסמנכ"ל משרד החוץ לשעבר