עבור לתוכן העמוד
תפריט

התפוצצות אוכלוסין ב"שכונות הלכודות" בירושלים

מחקר עדכני מעלה שב־15 השנים האחרונות שולש מספר התושבים הערבים בשכונות שמחוץ לגדר ההפרדה, ובהן שועפאט וכפר־עקב המקצינות והולכות. חוקר ירושלים נדב שרגאי: "אנחנו מתקדמים במהירות למצב המסוכן של 50 אחוז ערבים בירושלים"

שואלים בשלום ירושלים? התשובה תקועה במל"ל. כבר חודשים נבחנות במטה לביטחון לאומי כמה תוכניות לשינויים בגבולותיה המוניציפליים של העיר. כל ההצעות מבקשות להתמודד עם הקו האדום הדמוגרפי שהבירה צועדת אליו בקצב מואץ: 60 אחוז יהודים לעומת 40 אחוז ערבים. לא ברור מתי תושלם עבודת המטה, שלפי כל קנה מידה עוסקת בסוגיה לאומית אסטרטגית דחופה. כל הכרעה תהיה כרוכה בצליחת מכשולים מדיניים, פוליטיים ובירוקרטיים, ולממשל טראמפ נותרו נכון לעכשיו שלוש שנים בלבד. מי ששם את ירושלים על ראש שמחתו חייב להאיץ את הקצב.

תוכנית אחת להתמודדות עם המשבר הדמוגרפי של ירושלים היא זו של השר ישראל כ"ץ, המציע להכפיף את יישובי עוטף ירושלים תחת כנפי הבירה וכך להקפיץ את מניין היהודים בה. המתנגדים העיקריים לתוכנית הם החרדים, שחוששים לאבד את היתרון האלקטורלי שיש להם בבירה. שתי תוכניות אחרות, האחת של ח"כ ענת ברקו והשנייה של השר לענייני ירושלים זאב אלקין, עוסקות בשכונות הערביות של ירושלים.

ד"ר ברקו מציעה להעביר את חלקן בתהליך הדרגתי לרשות הפלסטינית, וכך לגזור שלושה קופונים במכה אחת: גם לגרוף רווח מדיני מול הקהילה הבינלאומית, גם לשפר את המאזן הדמוגרפי בעיר, וגם להסיר מעלינו את האחריות להזנחה בחלקים נרחבים מהצד הערבי של העיר. תחת הממשלה הימנית הנוכחית לתוכנית אין היתכנות פוליטית.

את ההצעה השלישית מקדם כאמור השר אלקין, והיא מתמקדת ב"שכונות הלכודות" הערביות, ששייכות מוניציפלית לירושלים אך נמצאות מחוץ לגדר ההפרדה כבר 15 שנים. הכוונה היא בעיקר למחנה הפליטים שועפאט ולכפר־עָקֵב שבצפון העיר. "בפועל אלה אזורים חוץ־טריטוריאליים", אומר אלקין כבר שנים.

בספרו "אורשלים" ניסח את הדברים העיתונאי ניר חסון: "המשטרה הפסיקה אפוא לספק שירותי אבטחה ושיטור. השוטרים לא נכנסו אל השכונות אפילו במקרי רצח, לא כל שכן במקרים של קריאות מצוקה פשוטות יותר. בעקבות המשטרה נטשו כל שאר הרשויות הישראליות: העירייה, חברות התשתית, שירותי הכיבוי וההצלה, אמבולנסים, פקחי בנייה, מתכנני כבישים. כולם נשארו בצד השני של הגדר… לכולם, מראשי העיר ושרי הממשלה ועד אחרון התושבים במחנה הפליטים, היה ברור שישראל נטשה את האזור הזה לבלי שוב".

תוכנית אלקין מתבססת על מתווה שגיבש לפני כמה שנים נדב שרגאי, מומחה לענייני ירושלים וחוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. בלב המתווה הקמת שתי רשויות מקומיות עצמאיות לניהול השכונות, תוך השארתן בשטחה הריבוני של ישראל ובלי להזיז גבולות מדיניים. לפני שבועות אחדים השלים שרגאי גרסה מעודכנת של תוכניתו, והיא מתפרסמת כאן לראשונה. בין הגילויים החדשים נמצאים נתונים מבהילים על פיצוץ האוכלוסין בשכונות הלכודות, ועל הכאוס המשתולל בהן.

תחילה הדמוגרפיה. מאז הוקמה גדר ההפרדה סביב ירושלים בשנת 2003, מגלה המחקר, מספר התושבים הערבים בשכונות שמחוץ לגדר שילש את עצמו והגיע ל־140 אלף נפש, שהם כ־14 אחוזים מכלל תושבי ירושלים. לעומת הזינוק הבלתי נתפס הזה, בשכונות הערביות שבתוך הגדר עומד גידול האוכלוסין על 71 אחוזים – שיעור גבוה גם כן לפי כל קנה מידה, אך עדיין נמוך מ־300 אחוז.

חשוב לא פחות לומר שהקפיצה הדמוגרפית בשכונות הלכודות מתרחשת משום שהן נעדרות משילות. בהיעדר שליטה ופיקוח נבנים בהן בצפיפות עצומה, בניגוד לחוק, מגדלים בני עשר ו־12 קומות. תקן הבנייה והשירותים נמוך מאוד, וכולל אספקה קצובה של מים, לעיתים פעמיים בשבוע בלבד, תשתיות ביוב ומים שמתערבבות זו בזו, וכמובן דרכים צרות שלא עומדות בעומס. "התנאים בשכונות האלה הורידו את מחירי הדירות שם ל־400 אלף שקל או פחות, מה שהופך אותן לאבן שואבת גם לתושבים מיהודה ושומרון וגם לתושבים משכונות אחרות של ירושלים. גם בשכונות האלה וגם בערים הפלסטיניות, מחירי הדירות בדרך כלל גבוהים בהרבה".

לפי ההערכות, כותב שרגאי, 30־40 אחוזים מדיירי השכונות הלכודות אינם ירושלמים אלא תושבי יהודה ושומרון. בהיעדר משילות אין מי שיבלום את נהירתם לירושלים ואין מי שיעצור את הצטרפותם למרשם האוכלוסין הישראלי. "בין האוכלוסיות מתחולל תהליך מיזוג", כותב שרגאי. "הם מקימים משפחות, וילדי הזוגות זכאים על פי החוק הישראלי לתעודת תושב ירושלמי".

כנגד הגידול העצום באוכלוסייה הערבית, האוכלוסייה היהודית מוסיפה להצטמצם. שיעור הילודה הגבוה בקרב הערבים בצירוף מאזן הגירה שלילי של האוכלוסייה היהודית – יותר מ־400 אלף יהודים עזבו את העיר בשלושת העשורים האחרונים – הקטינו בהדרגה את הרוב היהודי, והוא עומד כיום על כ־59 אחוז בלבד. "אנחנו מתקדמים במהירות למצב המסוכן של 50 אחוז ערבים בירושלים", מתריע שרגאי.

הביקורת הציבורית על הזנחת השכונות הלכודות דחפה לאחרונה את עיריית ירושלים לנקוט כמה פעולות שיזכירו לתושבים שהם משתייכים אליה. ראש העיר ניר ברקת מתנגד לכל התוכניות ששואפות "להיפטר" מהשכונות, ונראה שהחשש מקידומן הביא לשיפור בפינוי האשפה ולהקמת נקודת משטרה שאמורה לתת מענה לתלונות שגרתיות של אזרחים. "הן תקציבי העירייה והן תקציבי הממשלה גדלו… חברת 'הגיחון' העמיקה מאוד את פעילותה במחנה הפליטים שועפאט ושיפרה את השירות לתושביו", מדווח שרגאי.

גם מערכת הביטחון משנה בעצם הימים האלה את תפיסת הפעולה שלה באזור. עם זאת, לדעת שרגאי "השינויים אלה הם בבחינת 'טיפה בים', לאחר הזנחה של כיובל שנים. אין דרך להדביק את הפערים העצומים זולת הקמת רשויות מוניציפליות נפרדות. השכונות שמעבר לגדר הפכו לפצצת זמן דמוגרפית ולבועה מובהקת של מצוקה, פשע וטרור. בגל הטרור של השנים האחרונות רואים מעורבות גבוהה פי כמה של תושבי השכונות האלה. מה שלא נעשה במשך 50 שנה בידי עיריית ירושלים לא יוכל להיעשות כיום".

"חברת 'הגיחון' העמיקה מאוד את פעילותה במחנה הפליטים שועפאט ושיפרה את השירות לתושביו".

ההתנגדות לתוכנית שרגאי מגיעה מהימין הפוליטי, שכולל גם לא מעט אנשי ירושלים מוערכים כמו אריה קינג ודויד'לה בארי. הם ואחרים חוששים ממשמעותה המדינית של התוכנית. שרגאי ואלקין משיבים לחששות, וטוענים שדווקא ישיבה בחיבוק בידיים בשעה שהאורות האדומים מהבהבים מסכנת את הבירה. "זו בשום אופן לא חלוקה של ירושלים וזה גם לא ייתפס כחלוקה כזו", אומר שרגאי, שחיבר ספר עב כרס שכותרתו "אשליית החלוקה". "אני מבהיר בתוכנית שרק התחום המוניציפלי משתנה, ולא הריבונות. ישראל נשארת שם במלוא ריבונותה, ולמעשה במידה גדולה בהרבה מכפי שהיא ריבונית כיום. לא פחות חשוב, דווקא התוכנית היא החסם בפני האפשרות של העברת השכונות לרשות הפלסטינית".

גם השר אלקין איתן בדעתו לקדם את התוכנית, על אף השיפור המסוים בתפקוד העירייה. "הדאגה העיקרית שלי היא דמוגרפית. הקמת רשויות מוניציפליות נפרדות היא הערובה לשמר את הרוב היהודי ואת אחדות ירושלים. אם לא נאמץ את התוכנית הזו יבואו מתווים מסוכנים כמו אלה של אהוד ברק, חיים רמון וביל קלינטון. אלה התוכניות המסוכנות".

  • התכנית המלאה תתפרסם בקרוב