ההסכמים בין ישראל לבין הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) לא היו מעולם "הסכמי שלום". ישראל אכן נכנסה אליהם מתוך רצון אמיתי להבטיח עתיד טוב יותר, בטוח יותר ומשגשג יותר גם לישראלים וגם לפלסטינים, אולם אי-אפשר לומר אותו הדבר על הנציגים הפלסטינים.
עבור מנהיג אש"ף יאסר ערפאת היו הסכמים אלו בסך הכול הזדמנות להבטיח דריסת רגל איתנה ביהודה, שומרון ורצועת עזה, שתאפשר לו ולארגונו להמשיך ולנסות להשיג את מטרתם: להשמיד את מדינת ישראל. הכישלון בזיהוי ברור של המניעים הללו, שנמשך עד היום, הוא המכשול הגדול ביותר לשלום בין ישראל לפלסטינים. למעשה היום, כמעט 30 שנה מאז נחתם ההסכם הראשון בין ישראל לאש"ף, השלום רחוק ממה שהיה אי פעם.
ההסכמים בין ישראל לאש"ף התמקדו בשאלה איזו שליטה טריטוריאלית ואילו סמכויות, אחריות וסמכות שיפוט תעניק ישראל לפלסטינים, אך בד בבד הם כללו התחייבויות הדדיות – גם מצד הפלסטינים.
המדיניות שנקטה ישראל עם יישום ההסכמים הייתה הרסנית לחלוטין בכל הנוגע למטרה של השגת שלום. במקום לוודא שאש"ף, הרשות הפלסטינית (הגוף שנוצר בעקבות ההסכמים) ומנהיגיהם ממלאים את התחייבויותיהם המינימליות אך הבסיסיות על פי ההסכמים, אימצו ממשלות ישראל גישה של שיתוק מכֻוון ואף של פסיכוזה לעיתים.
פעם אחר פעם ראו ממשלות ישראל כיצד אש"ף/הרש"פ מתעלמים מהתחייבויותיהם, מאמצים מדיניות מנוגדת ביסודה להסכמים ופועלים לפיה. אומנם ישראל הביעה דאגה לנוכח הפרות אלו, אך לא ננקטו צעדים מעשיים בשטח לתיקון המצב. גם כאשר הגיבה ישראל על ההפרות מצד הפלסטיניים באמצעות עיכוב זמני של יישום ההסכמים, היו אלה צעדים קצרי מועד.
יתר על כן, במקום לדרוש ולוודא שאש"ף/הרש"פ יקפידו לעמוד בהתחייבויותיהם להילחם בטרור, ישראל פשוט ישבה בחוסר מעש כאשר אש"ף/הרש"פ חיבקו את מה שמכונה "הפלגים הפלסטיניים", ובכללם את ארגוני הטרור, והשתתפו בטרור באופן פעיל.
ככל שחלף הזמן וככל שהפרות ההסכמים מצד אש"ף/הרש"פ נעשו בוטות יותר, העמיקה הגישה הפייסנית מצד ישראל. דפוס התנהגות זה נכון בנוגע להיבטים רבים ושונים של הסכמי אוסלו. להלן נתמקד בארבעה היבטים מייצגים של הפרות מצד הפלסטינים וחוסר מעש מצד ישראל: סאגת שינוי האמנה של אש"ף; כישלון אש"ף/הרש"פ למלא את התחייבויותיהם להילחם בטרור; היעדר הדמוקרטיה הפלסטינית; פרשת "מדינת פלסטין".
סקירה קצרה של ההסכמים
"הסכמי אוסלו" הוא שם כללי למספר הסכמים שנכרתו בין ישראל לבין אש"ף בתקופה שבין ספטמבר 1993 לספטמבר 1995.
ההסכמים כללו ארבעה מסמכים עיקריים:
הצהרת העקרונות, שנחתמה בספטמבר 1993; הפרוטוקול בדבר היחסים הכלכליים, שנחתם באפריל 1994; ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו, שנחתם במאי 1994; והסכם הביניים בנוגע לגדה המערבית ורצועת עזה, שנחתם בספטמבר 1995.
בקצרה: ישראל הסכימה כי אש"ף יקים גוף אוטונומי – הרשות הפלסטינית (הרש"פ) – שישלוט בהיבטים היום-יומיים של חיי הפלסטינים המתגוררים ביהודה, שומרון ורצועת עזה. לשם כך הסכימה להעביר לרש"פ את השליטה באזורים ביהודה ושומרון שבהם התגוררו 95% מהפלסטינים, בצד הסמכויות והאחריות הנדרשות לשם ניהול אזורים אלו.
כדי לאפשר לגוף החדש שנוצר לתפקד מבחינה כלכלית, הסכימה ישראל לוותר על מיסים שונים לטובת הישות החדשה. ישראל הסכימה גם לאפשר לגוף הפלסטיני להקים כוח משטרה שיהיה מופקד על הסדר הציבורי באזורים שהועברו לשליטת הרש"פ.
בתמורה הסכים אש"ף לקבל עליו התחייבויות מעטות, אך יסודיות. בראש ובראשונה – למחוק מאמנת הארגון את כל הביטויים השונים שקראו להשמדת ישראל. אש"ף התחייב עוד להפעיל את הגוף החדש שנוצר ככלי לקידום השלום, כדי למנוע הסתה לשנאה ולאלימות ולהילחם בטרור. לבסוף, אש"ף הסכים שהרש"פ תהיה דמוקרטיה מערבית למופת, שבה המנהיג הפלסטיני ופרלמנט של הרש"פ ייבחרו בבחירות חופשיות ושקופות שיתקיימו במרווחי זמן קבועים. שני הצדדים התחייבו גם להימנע מפעילויות חד-צדדיות שעשויות להשפיע על ההסכם בארבעה נושאים שהיו אמורים להיקבע במשא ומתן על מעמד הקבע: גבולות, ירושלים, היישובים הישראליים וגורל הפליטים.
חשיבות הטרמינולוגיה
הסכמי אוסלו שיקפו את השאיפות של הצד הישראלי ושל הקהילה הבין-לאומית ליצור חברה פלסטינית אוטופית כמעט. אולם ערפאת, מצידו, התעניין פחות בפרטים ויותר בנרטיב.
ואכן, מטרתו הראשונה של ערפאת הייתה להבטיח שבהסכמי אוסלו ייעשה שימוש בטרמינולוגיה מעורפלת שהוא יוכל לתמרן לטובתו, מצד אחד, ואשר תשקף ניתוק בין ישראל לבין האזורים הכלולים בהסכמים מצד שני.
כך, למשל, השתמשו בהסכמים במונח "הגדה המערבית". למרות השימוש הנפוץ בו, למונח "הגדה המערבית" אין רקע היסטורי. הלכה למעשה, החלטות שהתקבלו על ידי הקהילה הבינלאומית, וכמוהן גם אזכורים מקראיים, שיקפו שוב ושוב את הקשר ההיסטורי של העם היהודי ליהודה ושומרון. אפילו תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947 הגדירה את האזורthe hill country of Samaria and Judea , קרי "האזור ההררי שומרון ויהודה".
למרות זאת, במאמץ לנתק את הקשר בן 3,000 שנות העם היהודי לאזורים הללו, התעקשו הפלסטינים להשתמש במונח "הגדה המערבית", השם שניתן ליהודה ושומרון בפעם הראשונה בשנת 1948, שבה נכבשו באופן בלתי חוקי על ידי ירדן, ואשר שימש עד שנת 1967.
באופן דומה, בעוד שאר הטקסט מנוסח באנגלית, לאורך הסכם אוסלו כולו מנהיג הרש"פ מכונה "הראיס". ישראל בוחרת לתרגם את המונח כ"יושב ראש", אך למונח הערבי יכולות להיות משמעויות שונות, ובהן "נשיא", "מנהיג", "יושב ראש" או "צ'יף". גישה זו אפשרה לערפאת להציג את עצמו כ"נשיא", השווה בתפקידו ובמעמדו לכל "נשיא" של מדינה אחרת.
בשתי הנקודות ויתרה ישראל, "לטובת השלום".
ישראל נמנעת מלדרוש מאש"ף/הרש"פ ציות מלא להסכמי אוסלו
לאחר חתימת ההסכמים מימשה ישראל במהירות את התחייבויותיה לפרוס מחדש את כוחותיה שהיו מוצבים בערים הערביות הגדולות ובאזורים הסמוכים (המכונים בהסכמים אזורים A ו-B) ולהעביר את הסמכויות והאחריות הנדרשות לרש"פ. אש"ף והרש"פ לא פעלו באופן דומה.
למרות דרישות חוזרות ונשנות מצד ישראל, עד היום לא מומשו רוב ההתחייבויות של אש"ף בהסכמים. גם כאשר אש"ף טוען כי עמד, ולו באופן רשמי, בהתחייבויותיו, בעיקרו של דבר הצד הפלסטיני ממשיך להפר את רוב התחייבויותיו ההדדיות המהותיות, אם לא את כולן.
סאגת אמנת אש"ף
אמנת אש"ף היא מסמך היסוד של הארגון ובו מוצגים עקרונותיו, מטרותיו ושאיפותיו. בתור שכזו אמנת אש"ף מכילה ביטויים חוזרים ונשנים המבהירים כי מטרת הארגון היא להשמיד את ישראל.
בעוד המחויבות של אש"ף לתקן את אמנתו אינה מצוינת במפורש בהצהרת העקרונות משנת 1993, במכתב שנחתם ארבעה ימים קודם לכן, ואשר הופנה אל ראש ממשלת ישראל דאז יצחק רבין, כתב יאסר ערפאת:
אש"ף מאשר כי אותם סעיפים של האמנה הפלסטינית השוללים את זכותה של ישראל להתקיים, והוראות האמנה שאינן עולות בקנה אחד עם ההתחייבויות של מכתב זה, אינם בני פעולה כעת ואינם תקפים עוד. בהתאם לזה אש"ף מתחייב להגיש למועצה הלאומית הפלסטינית את השינויים הנדרשים באמנה הפלסטינית לאישור רשמי.
למרות ההתחייבות החד-משמעית, ובעוד ישראל מממשת את התחייבויותיה לפרוס מחדש את כוחותיה מחוץ לחלקים נרחבים של רצועת עזה ולעיר יריחו, לאפשר לערפאת ולמנהיגי אש"ף אחרים להיכנס לאזורים אלו ולהעביר את הסמכויות והאחריות הדרושים לניהולם, ערפאת ואש"ף לא קידמו את התיקונים הנדרשים באמנה.
הואיל ולא קיימו את התחייבויותיהם, סעיף XXXI(9) של הסכם הביניים מספטמבר 1995 חזר על המחויבות של אש"ף לתקן את האמנה שלו:
אש"ף מתחייב כי בתוך חודשיים ממועד חנוכת המועצה תתכנס המועצה הלאומית הפלסטינית ותאשר רשמית את השינויים הנדרשים בכל הנוגע לאמנה הפלסטינית, כפי שהתחייב יו"ר אש"ף במכתבים מיום 9 בספטמבר 1993 ומיום 4 במאי 1994 שהוא חתום עליהם ואשר הופנו אל ראש ממשלת ישראל.
בהסתמך על ההתחייבות המחודשת מימשה ישראל שוב את התחייבויותיה על פי הסכם הביניים לפרוס מחדש את כוחותיה מחוץ לאזורים נוספים ולהעביר עוד סמכויות ואחריות לרש"פ. אך אף ש"המועצה" הנזכרת הוקמה בינואר 1996, שוב לא עמד אש"ף בהתחייבותו.
באפריל 1996 העמיד אש"ף פנים כאילו קיים את ההתחייבות, אבל בפועל כל מה שהארגון עשה באמצעות "המועצה הלאומית הפלסטינית" היה לאמץ החלטה כללית בדבר "ביטול הסעיפים [באמנה] שעמדו בסתירה למכתבים שהוחלפו בין אש"ף לבין ממשלת ישראל", ולהטיל על ועדה משפטית את המשימה לנסח מחדש את המסמך.
שנתיים לאחר מכן, בינואר 1998, שלח ערפאת מכתב לנשיא ארה"ב ביל קלינטון ובו טען כי הסעיפים הרלוונטיים באמנה תוקנו. על אף מכתבו של ערפאת, במזכר נהר וואי, מאוקטובר 1998, שוב חויבו הגופים הרלוונטיים באש"ף להתכנס ולאשר את התיקונים:
הוועד הפועל של הארגון לשחרור פלסטין והמועצה המרכזית הפלסטינית יאשרו מחדש את המכתב מיום 22 בינואר 1998 מאת יו"ר אש"ף יאסר ערפאת לנשיא קלינטון בדבר ביטול הוראות האמנה הלאומית הפלסטינית שאינן עולות בקנה אחד עם המכתבים שהוחלפו בין אש"ף לבין ממשלת ישראל בימים 9 ו-10 בספטמבר 1993. יו"ר אש"ף, יו"ר המועצה הלאומית הפלסטינית ויו"ר המועצה הפלסטינית יזמינו את חברי המועצה הלאומית הפלסטינית וכן את חברי המועצה המרכזית ואת ראשי המשרדים הפלסטינים לפגישה שבה יישא דברים הנשיא קלינטון, כדי לאשר מחדש את תמיכתם בתהליך השלום ובהחלטות האמורות של הוועד הפועל והמועצה המרכזית.
רק בדצמבר 1998, באיחור של חמש שנים, יכלו ארה"ב וישראל לאשר שהגופים הרלוונטיים של אש"ף נפגשו וערכו, לכאורה, את התיקונים הנדרשים.
ועם זאת, הטלוויזיה הרשמית של הרש"פ עדיין מציגה את ההוראות המקוריות של אמנת אש"ף לעם הפלסטיני, וזאת כפי שחשף מכון "מבט" לתקשורת פלסטינית.
האתר הרשמי של אש"ף בערבית עדיין מציג את אמנת אש"ף המלאה, ובה כל ההוראות המקוריות. בכלל זה האתר של אש"ף עדיין מציג את סעיף 19 ולפיו "חלוקת פלסטין בשנת 1947 והקמת מדינת ישראל נעדרות כל בסיס חוקי", ואת סעיף 20 הקובע כי "הצהרת בלפור, המנדט על פלסטין, וכל דבר שנשען עליהם, בטלים ומבוטלים".
וכדי להסיר כל סיכוי לאי-הבנה בדבר הדרך להביא להשמדתה של מדינת ישראל, האתר של אש"ף מציג את סעיפי האמנה שקוראים, במפורש, להשמדת ישראל באמצעות טרור, כגון סעיף 9 שקובע כי "המאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשחרר את פלסטין", סעיף 10 שמוסיף כי "הפעולה הפדאינית היא הגרעין של מלחמת השחרור העממית הפלסטינית," וסעיף 21 שמדגיש כי "בבטאו את עצמותו במהפכה הפלסטינית המזוינת, העם הערבי הפלסטיני דוחה את כל הפתרונות שהם תחליף לשחרור פלסטין בשלמותה".
אתר אש"ף עדיין כולל גם את סעיף 22 האנטישמי, שמציג את ישראל ואת הציונות כאיום על האנושות כולה:
הציונות היא תנועה פוליטית הקשורה קשר אורגני באימפריאליזם העולמי והיא עוינת לכל תנועות השחרור והפרוגרסיביות בעולם. היא תנועה גזענית קנאית מעצם טיבה, תוקפנית, התפשטותית-קולוניאליסטית במטרותיה, ופשיסטית-נאצית באמצעיה. ישראל היא המכשיר של התנועה הציונית ובסיס גיאוגרפי לאימפריאליזם העולמי שהושתל באופן אסטרטגי בלב המולדת הערבית על מנת להיאבק בשאיפות של האומה הערבית לשחרור, אחדות וקִדמה. ישראל מהווה איום תמידי נגד השלום במזרח התיכון ובעולם כולו. הואיל ושחרור פלסטין ישמיד את הנוכחות הציונית-אימפריאליסטית ויתרום לכינון שלום במזרח התיכון, העם הפלסטיני מבקש תמיכה מכל הכוחות הפרוגרסיביים וחפצי השלום, ודוחק בהם, ללא כל קשר לזיקותיהם או אמונותיהם, להושיט כל עזרה לעם הפלסטיני ולתמוך במאבקו הצודק לשחרור מולדתו.
רק לאחר הצגת הנוסח המלא של האמנה מצוין באתר אש"ף כי סעיפים 9, 10, 19, 20, 21 ו-22 בוטלו בשנת 1998 וכי אחרים תוקנו. האתר אינו מפרט אילו סעיפים נוספים תוקנו ואינו מציג טקסט חלופי.
מטרת הדרישה לתקן את אמנת אש"ף לא הייתה סמנטית בלבד. השינויים נדרשו כביטוי יסודי לשינוי הגישה שאש"ף היה אמור לאמץ. גם אם אש"ף/הרש"פ יכולים לטעון, דֵּה יוּרֶה, שההוראות הרלוונטיות של האמנה הפלסטינית שהיו מנוגדות להסכמי אוסלו תוקנו, בפועל, מעשיהם של אש"ף/הרש"פ חותרים יום-יום תחת המחויבות המהותית ומפִרים בבירור את רוח ההסכמים.
אש"ף/הרש"פ אינם מקיימים את התחייבויותיהם להילחם בטרור
בהסכמי אוסלו לא זו בלבד שאש"ף הסכים לנטוש את הטרור, אלא הוא גם התחייב שוב ושוב להילחם באופן פעיל בטרור. כדי לעמוד בהתחייבות זו הסכימה ישראל כי לרש"פ יהיו משטרה ומנגנוני ביטחון של ממש וכי בשטחי A – האזור שבשליטה מלאה של הרש"פ – אף יוכלו כוחות הביטחון הפלסטיניים לשאת נשק. למרות היכולות שניתנו לרש"פ לעמוד בהתחייבויות להילחם בטרור, הן אש"ף והן הרש"פ לא עשו זאת.
אש"ף הוא ארגון יציג שמאגד ארגונים פלסטיניים שונים. הגדול והדומיננטי שבהם הוא פת"ח, ארגונו של ערפאת. אבל בעוד פת"ח והעומד בראשו שולטים במידה רבה באש"ף, מלכתחילה ועד היום אש"ף עדיין כולל ארגוני טרור מוכרזים – הן על ידי ישראל והן על ידי מדינות אחרות – כגון החזית העממית לשחרור פלסטין (החז"ע), שהוא הארגון השני בגודלו בתוך אש"ף, ואחרים.
למרות ההתחייבויות של אש"ף, החז"ע לא נטשה מעולם את דרך הטרור. בפועל, עד עצם היום הזה היא נשארה מחויבת להשמדתה של ישראל. לשם כך היא מבצעת כל העת פיגועי טרור, ובהם – בין רבים אחרים – רצח שר התיירות של ישראל רחבעם זאבי בשנת 2001, רצח רינה שנרב, בת 17, בשנת 2019, ואף השתתפות פעילה בירי טילים מעזה המכוונים לפגוע ללא הבחנה באוכלוסייה האזרחית של ישראל.
גם פת"ח לא נטש את דרך הטרור. למעשה, ארגון הטרור הפלסטיני הקטלני ביותר, שאחראי למאות מקרי רצח של ישראלים, הוא גדודי חללי אל-אקצא, שהוקם על ידי פת"ח ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו. למזלו של פת"ח, בעוד הקהילה הבינלאומית התרחקה, ככלל, מהפרדיגמה של חלוקה בתוך ארגוני הטרור בין האגפים הפוליטיים שלהם לבין האגפים הצבאיים, וזאת בשל צרכים פוליטיים וכדי להימנע מהכרזה על כישלון מוחלט של הסכמי אוסלו, רק ארגון גדודי חללי אל-אקצא מוכרז ארגון טרור.
בהתחשב בעובדה שכמה מהארגונים החברים באש"ף הם עצמם ארגוני טרור מוכרזים, ומכיוון שפת"ח שולט ברש"פ מאז הקמתה, אין זה מפתיע שהרש"פ לא עמדה בהתחייבויותיה לפרק את ארגוני הטרור ולהילחם בטרור.
הצביעות של אש"ף/הרש"פ אינה תופעה נדירה, אבל גם להם יש גבולות. הואיל ואנשי אש"ף מעולם לא נטשו את דרך הטרור, המשימה להילחם בטרור של חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני נעשתה בלתי אפשרית מבחינה פוליטית עבור הרש"פ ופת"ח.
ועם זאת, כדי להעמיד פנים אימצה הרש"פ במהירות את מה שנודע כמדיניות "הדלת המסתובבת", ולפיה מחבלים היו נתונים למעצרים סמליים בידי כוחות הביטחון של הרש"פ ושוחררו כמעט מיד.
במקום להילחם באופן פעיל בטרור, הרשות טיפחה למעשה סביבת טרור כוללת.
בכל תחום בחיים הפלסטיניים השתמשו אש"ף/פת"ח ברש"פ ובמנגנוניה להפצת מסרים של דמוניזציה ושל שנאה כלפי ישראל והישראלים. המסר של הרש"פ לאוכלוסייה הפלסטינית שיקף את נאמנותה לאמנת אש"ף, ולכן במקום להפיץ מסרים של שלום, פיוס והכרה בעצם זכותה של ישראל להתקיים, הרש"פ מטיפה שישראל היא מדינה לא לגיטימית שנולדה מתוך הקולוניאליזם המערבי על אדמה פלסטינית גזולה.
באמצעות מערכת החינוך והתקשורת הרשמית – טלוויזיה, עיתונות, רדיו והמדיה חברתית – שנשלטת לגמרי, בסגנון סובייטי, על ידי הרש"פ, עסקה מכונת התעמולה של אש"ף/הרש"פ בשטיפת מוח בהיקף נרחב ביותר. כך, הרש"פ משתמשת בעלילה חסרת הבסיס ולפיה "אל-אקצא בסכנה" – כאילו ישראל עומדת להרוס את הר הבית, את כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא – כאמצעי לגיוס אלפי מחבלים. זאת מתוך הכרה בפוטנציאל של טענת שווא זו להצית להט דתי.
לצד ההסתה לאלימות וטרור, הרש"פ, שהסתמכה במידה רבה מאוד על סיוע כספי מהקהילה הבינלאומית, הקימה את המנגנון הנרחב ביותר בעולם לתמיכה בטרור ולתשלום תגמולים למחבלים. על פי תצהירים של אנשי אש"ף ופרסומים נוספים, הרש"פ משלמת משכורות חודשיות למחבלים הכלואים והמשוחררים וקצבאות חודשיות למשפחות מחבלים הרוגים ופצועים. התשלומים היו בתחילה מתונים יחסית, אולם תחת אבו מאזן הם גדלו במידה ניכרת ועלותם לרש"פ נעה כעת בין 600 מיליון למיליארד ש"ח בכל שנה.
אף שהייתה עדה לאירועים אלו, ואף שהתלוננה לא אחת והאשימה את אש"ף/הרש"פ בהפרת ההסכמים, ישראל לא עשתה הרבה יותר מזה, לפחות עד 2018.
בחמש שנותיהם הראשונות של ההסכמים, משנת 1995 עד שנת 2000, נמנעה ישראל מלהפעיל את סמכותה הגוברת כדי להילחם באיומים ביטחוניים. במקום להתנות כל התקדמות ליישום ההתחייבויות של ישראל במסגרת ההסכמים במילוי התחייבויותיו היסודיות של אש"ף תחילה, בחרה ישראל בדרך של ציות בלי קשר להתנהגות של הצד הפלסטיני. מכיוון שישראל נתנה למנהיגים הפלסטינים חסינות להמשיך ולעודד שנאה, אלימות וטרור, לא היה להנהגה הפלסטינית תמריץ לחדול ביוזמתה מהפצת המסרים ההרסניים.
היעדר דמוקרטיה ברש"פ
חלקים שלמים בהסכמי אוסלו הוקדשו לעיצוב הדמוקרטיה הפלסטינית המתפתחת. על פי ההסכמים, הראיס והמועצה המחוקקת של הרשות הפלסטינית היו אמורים להיבחר בבחירות כלליות, חופשיות ופתוחות. כל אחד מהם היה אמור להיבחר לתקופה ראשונית של חמש שנים לכל היותר. בהמשך הגביל החוק של הרש"פ את תקופת כהונתה של המועצה המחוקקת לארבע שנים. כהונת הראיס הוגבלה אף היא לארבע שנים, עם אפשרות לכהונה שנייה של ארבע שנים בכפוף לקיום בחירות חדשות וזכייה בהן.
בפועל, מאז הוקמה הרשות בשנת 1995 נערכו בה בחירות לתפקיד הראיס בשתי הזדמנויות בלבד. בבחירות הראשונות, שנערכו בשנת 1996, זכה יאסר ערפאת, והוא נשאר בתפקידו עד מותו בשנת 2004. בבחירות הבאות, שנערכו בשנת 2005, זכה מחמוד עבאס, והוא כעת בשנה השמונה עשרה לכהונתו הראשונה בת ארבע שנים.
בדומה לזה, בחירות למועצה המחוקקת נערכו רק פעמיים. בעוד הבחירות הראשונות, שנערכו בשנת 1996, הסתיימו בניצחון מוחץ של פת"ח, ואילו בבחירות בשנת 2006 זכה חמאס בניצחון מוחץ.
.
גם אם אפשר לטעון כי לישראל אינטרס מועט לוודא שהבחירות ברש"פ יתקיימו במועדן, היא לא הייתה צריכה להסכים לעולם, ובוודאי לא להסכים שוב, שארגוני טרור כגון חמאס והחז"ע ישתתפו בגלוי בבחירות.
הלכה למעשה, השתתפותן של חמאס ושל החז"ע בבחירות הייתה הפרה ברורה של הוראה ספציפית בהסכם הביניים. נספח II להסכם הביניים עסק במפורש בהליך הבחירות הפלסטיניות וכלל, בין היתר, הוראות הקובעות מי יוכל, וחשוב מזה, מי לא יוכל להציג את מועמדותו להיבחר. סעיף III(2) לנספח II קובע:
הגשת מועמדותם של מועמדים, מפלגות או קואליציות תידחה ומועמדות כזו שהוגשה או רישום כזה יבוטלו אם מועמדים, מפלגות או קואליציות אלו:
-
פועלים או מעודדים לגזענות; או
-
חותרים ליישום מטרותיהם באמצעים בלתי חוקיים או בלתי דמוקרטיים.
לכל הפחות הן החז"ע והן חמאס חותרים ליישום מטרתם – השמדת ישראל – באמצעים בלתי חוקיים: טרור.
ואולם הבעיה הייתה שמהיום הראשון הפרו אש"ף/הרש"פ את הוראות נספח II.
סעיף I(2) לנספח קובע:
הבחירות לתפקיד הראיס ולמועצה הפלסטינית ייערכו על פי נספח זה ועל פי החוק בדבר בחירת הראיס והמועצה הפלסטינית (להלן "חוק הבחירות") והתקנות מכוחו (להלן "תקנות הבחירות"). חוק הבחירות יאומץ על ידי הרשות הפלסטינית. חוק הבחירות ותקנות הבחירות יעלו בקנה אחד עם הוראות הסכם זה…
בעוד אש"ף/הרש"פ מתחייבות כי חוק הבחירות הפלסטיני יעלה "בקנה אחד עם הוראות הסכם זה", בפועל חוק הבחירות שאומץ בדצמבר 1995, פחות משלושה חודשים לאחר מתן ההתחייבות הספציפית, לא כלל הוראה הפוסלת רישום מועמדים החותרים להשיג את מטרותיהם באמצעים בלתי חוקיים ו/או בפעילות גזענית או תמיכה בגזענות. כל מה שדרש חוק הבחירות משנת 1995 היה שנציג של כל מפלגה שנרשמה יחתום על הצהרה "המאשרת שהישות אינה דוגלת בגזענות". במקום להראות כוונה בתום לב ליישם את ההתחייבות שאש"ף/הרש"פ קיבלו עליהם, חוק הבחירות רק הציב את החתול לשמור על השמנת.
למרות ההפרה, מהלך הבחירות הראשונות התנהל ללא הפרעה, וזאת משום שהן חמאס והן החז"ע החרימו אותן בלאו הכי.
הפרת הסכם הביניים מצד אש"ף/הרש"פ העמיקה אף יותר לקראת הבחירות הכלליות בשנת 2006, לאחר ששני ארגוני הטרור הודיעו על כוונתם להשתתף.
ההפרה הראשונה הייתה התיקונים החד-צדדיים שהוכנסו לחוק הבחירות של הרש"פ. בחוק החדש, שנחקק באוגוסט 2005 בהנחייתו של הראיס הטרי מחמוד עבאס, הוכנסו כמה שינויים מהותיים. בעוד סעיף IV בהסכם הביניים קובע כי "המועצה המחוקקת תורכב מ-82 נציגים", בחוק הבחירות החדש משנת 2005 ניסה עבאס להבטיח את סיכוייה של תנועת פת"ח להמשיך לשלוט, וזאת באמצעות הגדלת מספר חברי המועצה המחוקקת ל-132 חברים.
בחוק הבחירות החדש הוזנחה לא רק הדרישה לפסול מועמדות של אנשים ומפלגות שחותרים ליישום מטרותיהם באמצעים לא חוקיים – טרור – אלא אף הדרישה הרופפת שהמפלגות המתמודדות יתנערו מגזענות.
למרות ההפרות המתמשכות האלה, גם הבחירות בשנת 2006 התנהלו ללא הפרעה, ובסופן זכתה חמאס ב-74 ממושבי המועצה המחוקקת ואילו החז"ע זכתה ב-3 מושבים.
במקום למלא את מחויבותם להילחם בטרור, אש"ף/הרש"פ אימצו את ארגוני הטרור כחלק מ"הפלגים הפלסטיניים". ישראל התעלמה מההפרות של הסכמי הביניים מצד אש"ף/הרש"פ והסכימה כי ארגוני טרור ישתתפו בתהליך הבחירות. גם אם הדבר נעשה במידה רבה בלחץ מצד האמריקנים, ישראל אִפשרה לאש"ף/הרש"פ להתנער לחלוטין ממחויבותם להילחם בטרור, אפילו במסגרת תהליך הבחירות.
"מדינת פלסטין"
למען הבהירות, חשוב להדגיש כי הסכמי אוסלו לא כללו שום התחייבות מצד ישראל לאפשר הקמת "מדינה פלסטינית" בדרך כלשהי או לסייע בהקמתה. מעצם טבעם ותוכנם היו אלה הסכמי ביניים בלבד, מוגבלים לפי שעה לחמש שנים, והם הותירו כמה נושאים מרכזיים – ירושלים, התנחלויות, מקומות צבאיים מוגדרים, פליטים פלסטינים, גבולות, יחסי חוץ וישראלים – לשלב "המשא ומתן בדבר מעמד הקבע".
בהציגו את הסכם הביניים בכנסת, ב-5 באוקטובר 1995, אמר ראש ממשלת ישראל דאז יצחק רבין בבירור כי הישות הפלסטינית שהוא חזה תהיה בהכרח "פחות ממדינה". רבין הוסיף כי הישות הפלסטינית ביהודה ושומרון תהיה מוקפת על ידי ישראל, שתכלול את גושי ההתיישבות הישראלית.
למרות זאת, בשלושים שנים האחרונות הקדישו אש"ף/הרש"פ תשומת לב, מאמצים והון כספי כדי לשכנע את הקהילה הבינלאומית להכיר בקיומה של "מדינת פלסטין", שגבולותיה הם "גבולות" ארבעה ביוני 1967. מאמצים אלו לא נותרו ללא מענה. למרות העובדה ש"מדינת פלסטין" אינה מקיימת את הדרישות המקובלות של אמנת מונטווידאו להכרה במדינה חדשה, מדינות רבות מכירות ב"מדינת פלסטין".
יתרה מזו, המאמצים הגיעו לשיא סמלי משמעותי בשנת 2012, כאשר העצרת הכללית של האומות המאוחדות הצביעה בעד הענקת מעמד מיוחד של "מדינת משקיפה שאינה חברה" ל"מדינת פלסטין".
השיא הסמלי של הכרה מצד העצרת הכללית של האו"ם ב"פלסטין" כמדינה הפך לאסון מעשי וממשי כאשר "מדינת פלסטין" הלא-קיימת הצטרפה לבית הדין הפלילי הבינלאומי והחלה להציפו בתלונות שונות.
מכיוון שכל הפעילויות הללו ממומנות מקופת הרשות, ומאחר שישראל היא שנותנת לרש"פ 65%-70% מתקציבה, בפועל ישראל עצמה מממנת את המתקפה הבינלאומית נגדה המונעת על ידי אש"ף/הרש"פ.
הכול עניין של כסף
כדי להבטיח שאש"ף/הרש"פ יעמדו במחויבויותיהם, ישראל מחזיקה במגוון רחב של כלים אפשריים. העיקרי שבהם הוא המנוף הכלכלי.
כפי שצוין לעיל, במסגרת הסכמי אוסלו הסכימה ישראל לוותר על מיליארדי שקלים מהכנסות ממיסים לטובת הרש"פ. מיסים אלו הם כ-65%-70% מכלל התקציב של הרשות. בלעדיהם אין הרש"פ יכולה להתקיים. בלי המיסים הרש"פ אינה יכולה לעסוק בכל הפעילויות שיש בהן משום הפרה של ההסכמים.
אבל ממשלות ישראל כולן, אף שקיומה הכלכלי של הרש"פ ועתידה היו נתונים בידיהן, בחרו ביודעין להימנע מלהשתמש במנוף זה או להגביל במידה ניכרת מאוד את השימוש בו.
דוחות בעניין גביית המיסים על ידי ישראל עבור הרש"פ משנת 2010 ועד סוף ינואר 2023, שמסר משרד האוצר במענה לבקשות בהתאם לחוק חופש המידע, מלמדים כי פעם אחת בלבד, בכל אותה תקופה, עצרה ישראל את ההכנסות ממיסים, וזאת בתגובה על הצטרפות הרש"פ – כ"מדינת פלסטין" – לבית הדין הפלילי הבינלאומי.
למרבה הצער נמשך המהלך הזה מספר חודשים בלבד. בסיומם שבה ישראל להעביר לרש"פ את ההכנסות, ובכללן ההכנסות שהוקפאו באופן זמני.
בשנת 2018 חוקקה ישראל "חוק להקפאת כספים ששילמה הרשות הפלסטינית בזיקה לטרור מהכספים המועברים אליה מממשלת ישראל" (חוק ההקפאה). החוק התקבל זמן קצר לאחר שבארה"ב נחקק חוק טיילור פורס, האוסר על הממשל האמריקני לסייע לרש"פ כל עוד הרשות משלמת משכורות למחבלים. במהותו, חוק ההקפאה מעניש את הרש"פ על תשלום תגמולי הטרור.
על פי החוק, בסוף כל שנה מגיש שר הביטחון לקבינט הביטחוני דוח המפרט את סך תשלומי הרש"פ למחבלים בזיקה לטרור. לאחר אישור הדוח, ישראל מקפיאה מההכנסות ממיסים את הסכום שקבע שר הביטחון, וזאת בשנים עשר חלקים שווים. מאז עבר החוק הקפיאה ישראל סכום מצטבר של כ-2.7 מיליארד ש"ח.
באוגוסט 2021, כאשר נקלעה הרש"פ לקשיים כלכליים, בין השאר עקב יישום החוק, התערבו ראש ממשלת ישראל דאז נפתלי בנט, שר הביטחון בני גנץ ושר האוצר אביגדור ליברמן, והעניקו לרש"פ 'גלגל הצלה' בסך 500 מיליון ש"ח.
אף שהחוק הצליח לאלץ את הרש"פ לקבל החלטות קשות, הוא עדיין לא השיג את מטרתו, דהיינו לאלצה לנטוש את תוכניתה הנפסדת לתגמל מחבלים.
מכיוון שישראל היא שמממנת את הרוב המכריע של תקציב הרש"פ, בפועל ישראל מסייעת לרש"פ ליישם מדיניות שיש בה הפרה מהותית הן של הנוסח המפורש של הסכם אוסלו והן של רוחו.
לאחר שהבינו כי ביכולתם להתחמק מכל ההתחייבויות שקיבלו עליהם בהסכמי אוסלו ועם זאת להמשיך ליהנות מהזרימה החופשית של כספים מממשלת ישראל, איבדו ראשי ההנהגה הפלסטינית כל עניין בעמידה בהסכמים.
התעלמות מאי-ציות להסכמים כמתכון לאסון
בהתאם להסכמי אוסלו התירה ישראל את שובה של הנהגת אש"ף אל יהודה, שומרון ורצועת עזה. ישראל פינתה את כוחותיה מ-40% משטחי יהודה ושומרון, ובסופו של דבר מ-100% משטח רצועת עזה. על פי רוב מילאה ישראל את התחייבויותיה, תוך התעלמות מכוונת מהעובדה שהפלסטינים – אש"ף/הרש"פ – מפרים באופן שיטתי את התחייבויותיהם.
במקום לעודד ציות מצד הפלסטינים או לכפותו עליהם יצרה התנהגותה של ישראל את התפיסה, ובמידה רבה את המציאות, ולפיה אין היא מתעקשת באמת שהפלסטינים יעמדו אי פעם בהתחייבויותיהם. ככל שתהליך זה התפתח משלב לשלב ומציון דרך לציון דרך, אי-הציות מצד הפלסטינים התרחב במהותו ובאופיו. ההסתה לאלימות ולטרור עדיין משתוללת ברש"פ, ובעוד ישראל מעמידה לעיתים פלסטינים לדין בגין הסתה נקודתית, ככלל, ההנהגה הפלסטינית, שאחראית לעיתים קרובות לחלק מההסתה הארסית ביותר, נהנית מחסינות.
ארגוני טרור האחראים לרצח של אלפי ישראלים לא רק פועלים בחופשיות באזורים שבשליטת הרש"פ, אלא הם גם מקובלים על אש"ף/הרש"פ כפלגים פלסטיניים לגיטימיים. כאשר מחבלים נכלאים בישראל, הרשות משלמת להם תשלומים חודשיים ניכרים כפרס על השתתפותם במעשי טרור. בעוד הסכמי אוסלו יוצרים בבירור ישות שרחוקה מלהיות מדינה, אש"ף/הרש"פ הכריזו על קיומה של "מדינת פלסטין", שזכתה למעמד של מדינה משקיפה באו"ם והצטרפה לעשרות אמנות וגופים בינלאומיים שהחברות בהם מוגבלת רק למדינות מן המניין.
מבחינה מעשית, אש"ף/הרש"פ הפרו כמעט כל אחת מהתחייבויותיהם בהסכמי אוסלו. כישלונה של ישראל לדרוש ציות אִפשר את צמיחתם של ארגוני הטרור הפלסטיניים ועודד את ההנהגה הפלסטינית לעשות ככל העולה על רוחה.
במשך קרוב לשלושים שנה התעלמה כמעט ישראל מהעוולות של ההנהגה הפלסטינית ונמנעה מלהשתמש במנופים שברשותה כדי להבטיח ציות של אש"ף/הרש"פ להסכמים.
בחוכמה שבדיעבד ברור כי גישתה של ישראל לא הצליחה להניב את התוצאה הרצויה. בתמצית אפשר לומר כי אש"ף/הרש"פ נהנו וממשיכים ליהנות מכל ההטבות של הסכמי אוסלו, ובכללן ההטבות הכספיות המהותיות, בלי לשלם כל מחיר על אי-הציות שלהם להסכמים.
אם ישראל ואש"ף/הרש"פ רוצים לשמור על מראית עין ולפיה היחסים ביניהם מוּנְחים, באופן רופף ככל שיהיה, על ידי הסכמי אוסלו, ישראל חייבת לבחון מחדש את אופן ניהול היחסים עם אש"ף/הרש"פ ולשנות את התנהגותה מן היסוד.
