המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

כמה מהסוגיות המשפטיות המרכזיות בנוגע לתוקף ההסכמים, ליישומם ולציות להם

לקראת יום השנה השלושים להסכמי אוסלו ולנוכח אופיים הייחודי והמורכב של היחסים בין הפלסטינים לישראל, ראוי להרהר בכמה מהסוגיות המשפטיות המרכזיות בנוגע לתוקף ההסכמים, ליישומם ולציות להם. ברור שלסוגיות אלו השפעה המעודדת או מעכבת התקדמות לקראת השגת המטרות הבסיסיות של ההסכמים, קרי יחסים פוריים של שכנות טובה בין הפלסטינים לישראל באמצעות הסדר קבע של מעמד השטחים ופתרון הסוגיות המרכזיות בין הצדדים.

בבסיסם של כל שיקול וניתוח מעמיקים בדבר אופי הקשר בין הצדדים מצויים מספר היבטים משפטיים, והם חיוניים לכל פרוגנוזה בעניין סיכויי הצלחתו של קשר זה בעתיד.

1. רקע

המשא ומתן והחתימה על הסכם אוסלו באו בעקבות שורה של קביעות בינלאומיות שקראו למשא ומתן על שלום בין כל הצדדים באזור. קביעות אלו כללו את החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 242 (1967) שהתקבלה לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967¹, והחלטה 338 (1973) שאומצה לאחר מלחמת יום הכיפורים ב-1973².

על סמך קביעות אלו ניהלו הצדדים השונים משא ומתן על הסכמי קמפ דיוויד (³1978), וכן על הסכמי השלום בין ישראל למצרים (1979) ובין ישראל לירדן (1994),⁴ ועל טיוטת הסכם השלום בין ישראל ללבנון (1983), שבשל החסימה הסורית מעולם לא אושרר על ידי הפרלמנט הלבנוני.⁵

ייתכן שהמסמך החשוב והסמלי ביותר במערכת היחסים הישראלית-פלסטינית, המשקף את רצונם ומחויבותם של הצדדים בתהליך השלום, היה חילופי המכתבים ההיסטוריים בין ראש ממשלת ישראל יצחק רבין לבין ראש אש"ף יאסר ערפאת מיום 9.9.93.

חילופי מכתבים אלו, שאינם מוגבלים מבחינת תוקפם, כוללים הצהרות הכרה הדדיות, התחייבויות הדדיות למשא ומתן לשלום, והצהרות פלסטיניות כי "כל הסוגיות שעל הפרק הנוגעות למעמד הקבע ייפתרו באמצעות משא ומתן" וכי "אש"ף מוותר על השימוש בטרור ובמעשי אלימות אחרים".⁶

הסכמי אוסלו הושגו בעקבות משא ומתן במדריד, וושינגטון ואוסלו בין ישראל לשכנותיה, ובכללן אש"ף, בין השנים 1993-1991 בשיחות דו-צדדיות ורב-צדדיות, שבהן הייתה מעורבת גם הקהילה הבינלאומית.⁷

המשא ומתן והחתימה על הסכמי אוסלו, מלבד תוכנם המהותי הרציני, הצביעו לכאורה על רמה גבוהה של אמון, כבוד ותום לב שנבנו בין הצדדים לאורך שנות המשא ומתן האינטימי. הם גם העידו על התקווה והציפייה כי אמון הדדי ותום לב כאלה יחלחלו בעתיד ליחסים בינם לבין אוכלוסיותיהם בעת יישום ההסכמים.

2. תוקפם של הסכמי אוסלו

הסכמי אוסלו הם מקור הסמכות המשפטית היחיד ליחסים בין ישראל לפלסטינים. הם גם מקור הסמכות המשפטי היחיד לעצם קיומו של הגוף האוטונומי הפלסטיני, שהוקם בהסכמה בין אש"ף לישראל כדי ליישם את ההסכמים באזורים שבשליטת הפלסטינים, כלומר ברשות הפלסטינית.

ההסכמים מייצגים גם את מקור הסמכות והמסגרת המשפטית המוסכמת והבלעדית לתפקוד מוסדות השלטון של הרשות הפלסטינית – נשיאותה, המשטרה ושירותי הביטחון, לכל תפקידי השרים, לסמכויותיהם ולתחומי אחריותם, וכן להסדרת קשריה החיצוניים עם הקהילה הבינלאומית.

המסמכים המרכיבים את הסכמי אוסלו, אף שאינם בבחינת הסכם בינלאומי קלאסי ומקובל בין שתי מדינות כפי שהוגדר באמנת וינה בדבר דיני האמנות משנת 1969,⁸ נחשבים בכל זאת מסמך בינלאומי מרכזי. הם נחתמו בידי מנהיגי ארה"ב, הפדרציה הרוסית, האיחוד האירופי, מצרים ונורווגיה, ששימשו כולם עדים להסכמים, ולאחר מכן אושרו באו"ם במספר החלטות.

חתימה כעד ותמיכה בינלאומית בהסכמים מוכרות בפרקטיקה הבינלאומית כהתחייבות פוליטית של העדים שלא לערער על ההסכמים שהם עדים להם ולא לעודד הפרה שלהם.⁹

בהקשר זה יש לצפות כי העדים הבינלאומיים להסכמי אוסלו אכן יפעלו לעודד את הפלסטינים למלא את התחייבויותיהם וכן לחזור אל שולחן הדיונים כדי להשלים את המשא ומתן על הסדר הקבע, ובכך ליישב בדרכי שלום את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

לשם כך יש לצפות כי אותם עדים יימנעו מלערער על ההסכמים ולפגוע בהם באמצעות יוזמות ופעולות חד-צדדיות ורב-צדדיות, וכן יימנעו מיוזמות וניסיונות לכפות פתרון באמצעות עקיפת המשא ומתן.

3. מעמדם המשפטי של השטחים

עד להשלמת תוצאותיו המשא ומתן על מעמד הקבע של השטחים, הסכמי אוסלו הם מקור הסמכות החוקי, התקף והמוסכם הבלעדי לחלוקת השליטה, הסמכויות והאחריות על חלקים שונים של השטחים בין הפלסטינים לישראל.

לפי חלוקה זו, מוסכם כי הרשות הפלסטינית תהיה הגוף המנהל ובעל הסמכויות, ובכללן סמכות השיפוט, האחראי על היישובים הפלסטיניים עתירי האוכלוסייה הנתונים לשליטתה (שטחי A ו-B). כמו כן מוסכם בין הצדדים כי ישראל מפעילה את סמכויות השלטון והשיפוט על שטח C המאוכלס בדלילות, ואשר בתחומיו נמצאים ההתנחלויות ומתקני הביטחון שלה, והיא האחראית עליו.

שום מסגרת משפטית או נורמטיבית אחרת, אם באמצעות אמנות בינלאומיות ואם באמצעות הצהרות או החלטות של האו"ם, לא החליפה ולא יכולה להחליף את המסגרת המשפטית המוסכמת, שעודנה תקפה, של הסכמי אוסלו.

לכן קיבלו הפלסטינים במלואה את העובדה כי עד להשלמת המשא ומתן על הסדר הקבע, לישראל השליטה וסמכות השיפוט המלאות על שטח C. מכאן שניסיונותיה של הרשות הפלסטינית, אם בעצרת הכללית של האו"ם ואם באמצעות הגופים השיפוטיים הבינלאומיים, לשנות מצב זה ולהשיג הכרה בינלאומית ולפיה ישראל היא "כוח כובש" ומעמדם המשפטי של שטחים אלו הוא של 'כיבוש לוחמתי', פגומים מבחינה משפטית ושגויים מיסודם.

מאחר שנוכחותה של ישראל בשטחים מוסכמת על הפלסטינים מכוח הסכמי אוסלו, הפלסטינים מנועים מלהעלות כל טענה ולפיה השטחים הם במעמד של "שטחים כבושים". באותה מידה, מאחר שמעמד הקבע של השטחים הוא בגדר סוגיה שאמורה להיות מוסכמת במשא ומתן העתידי בין הצדדים על פי ההסכמים, ועד להשלמת משא ומתן זה, הפלסטינים מנועים מלטעון כי אלה שטחים פלסטיניים.

ניסיונות אלו עומדים בסתירה יסודית וישירה למחויבויות ולהתחייבויות הפלסטיניות על פי הסכמי אוסלו.

באופן דומה, כל הניסיונות של הפלסטינים לטעון לפני הגופים המשפטיים הבינלאומיים כי השטחים שבמחלוקת הם בגדר שטח פלסטיני ריבוני הם ניסיונות יומרניים, שכן לא קיימת מדינה פלסטינית ולכן אין שטח פלסטיני ריבוני.

ניסיונות אלו חותרים תחת התחייבויותיה של ההנהגה הפלסטינית, ובכללה היו"ר ערפאת במכתבו לראש הממשלה רבין, לפתור את כל הסוגיות שעל הפרק באמצעות משא ומתן.

הם גם חותרים תחת ההתחייבות הפלסטינית החגיגית שבפסקה השביעית של סעיף XIII בהסכם הביניים הישראלי-פלסטיני משנת 1995 בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (אוסלו ב'), ולפיה אין "ליזום או לנקוט כל צעד שישנה את מעמדן של הגדה המערבית ורצועת עזה עד לתוצאות המשא ומתן על הסדר הקבע".¹⁰

4. משא ומתן על הסדר קבע וטענות הפלסטינים למדינה

הסכמי אוסלו אינם מזכירים כלל את התוצאה הצפויה של המשא ומתן על מעמד הקבע. למרות משאלת לב נאיבית של קבוצות וגורמים מובילים באירופה ובארה"ב, הסכמי אוסלו אינם מזכירים כלל את "פתרון שתי המדינות". נהפוך הוא: אין בהסכמים דבר שימנע תוצאה של המשא ומתן שתוביל למדינה אחת, שתיים או שלוש, או לפדרציה, קונפדרציה או קונדומיניום.

לכן הפלסטינים מנועים מלהעלות את הטענה שהם מדינה ריבונית, ובעצם ההעלאה של טענה שקרית זו הם באים אל הקהילה הבינלאומית בידיים לא נקיות. זה גם ניסיון לקבוע מראש את תוצאות המשא ומתן המתמשך.

לא קיימת מדינה פלסטינית, והניסיון של הפלסטינים לפרש ולהציג שדרוג סמלי ופוליטי של מעמדם באו"ם מנובמבר 2012 ל"מדינה משקיפה שאינה חברה", ולהציג זאת כאילו הם מדינה ריבונית, מטעה במכוון. החלטות העצרת הכללית של האו"ם אינן מחייבות ואינן בעלות סמכות, אלא הן בגדר המלצות בלבד. לכן לאו"ם אין כל סמכות או כוח להקים מדינות או להכריז על קיומן.¹¹

פעולות חד-צדדיות של ההנהגה הפלסטינית באו"ם, וכן של ארגונים, בתי דין וטריבונלים בינלאומיים שונים, שנועדו לערער על הסכמי אוסלו, לעקפם ולחתור תחתם כדי להכתיב מראש את תוצאות המשא ומתן, הן מנוגדות בתכלית ליסודות של הסכמי אוסלו, ולפיהם הצדדים התחייבו באופן רשמי להמשיך במשא ומתן ביניהם בתום לב "כדי להשיג הסדר שלום צודק, בר-קיימא וכולל ופיוס היסטורי באמצעות התהליך המדיני המוסכם".¹²

ואכן, הפעולות של הפלסטינים בקרב הקהילה הבינלאומית מפרות את עצם שלמותם של הסכמי אוסלו כהסכמים רשמיים ומחייבים בין הצדדים.

אחד העקרונות הבסיסיים ביותר של המשפט והפרקטיקה הבינלאומיים הוא החובה למלא התחייבויות בינלאומיות בתום לב. הדבר מפורט בסעיף 26 לאמנת וינה בדבר דיני אמנות משנת 1969, ולפיו "כל אמנה בתוקף מחייבת את הצדדים השותפים לה וחייבת להתבצע על ידיהם בתום לב."¹³

בעניין מילוי המחויבויות הבינלאומיות, ובניגוד להאשמות הפלסטיניות ולתעמולה העולמית, ישראל נמנעה מכל פעולה או מעשה חקיקה שנועדו לשנות את מעמדם של השטחים. להפך – ישראל חזרה וקראה בעקביות להנהגה הפלסטינית לשוב אל שולחן המשא ומתן.¹⁴

5. סוגיית מעמד הקבע של השטחים

החובה לנהל משא ומתן על הסוגיות המרכזיות בין הצדדים מעוגנת בסעיף V (2) להסכם אוסלו א', ולפיו:

"מובן כי משא ומתן זה יכסה את הנושאים שנותרו, ובכללם ירושלים, פליטים, התנחלויות, סידורי ביטחון, גבולות, יחסים ושיתוף פעולה עם שכנים אחרים, ונושאים אחרים בעלי עניין משותף".¹⁵

כאמור, ישראל קראה בעקביות להנהגה הפלסטינית לשוב אל שולחן המשא ומתן, והצהירה כי עודנה מחויבת באופן מלא לחידוש המשא ומתן על סוגיות מעמד הקבע כפי שיוסכם ביניהן.

5.1. ההתנחלויות

מאחר שסוגיית מעמד הקבע של ההתנחלויות נמצאת על שולחן המשא ומתן, הסכמי אוסלו אינם קובעים מראש את התוצאה, ואינם מתייחסים בשום דרך לחוקיות של ההתנחלויות הישראליות.

נהפוך הוא: כפי שהוסכם, ההסכמים מעניקים לכל צד את הכוח והסמכות לעסוק בתכנון ובנייה באזורים שבאחריותם, בין שמדובר ברשות הפלסטינית בשטחי A ו-B ובין שמדובר בישראל בשטח C.¹⁶

מאחר שבהסכמי אוסלו אין איסור על התנחלויות, ומאחר שההתנחלויות הן סוגיה מוסכמת על הצדדים למשא ומתן, המשך הניסיונות של הפלסטינים בקרב הקהילה הבינלאומית להשיג הכרזה בדבר אי-חוקיותן של ההתנחלויות אינם כנים, והם מנוגדים לרוחם ולנוסחם של הסכמי אוסלו.

5.2. ירושלים

מכיוון שסוגיית ירושלים היא סעיף מוסכם על שולחן המשא ומתן בדבר מעמד הקבע, הסכמי אוסלו אינם מתייחסים כלל לתוצאות המשא ומתן בנושא זה, ואין בהם כל התחייבות או אזכור לסטטוס קוו ההיסטורי בנוגע למקומות הקדושים.

לפיכך יש להניח כי בכל משא ומתן אמיתי בעניין ירושלים יגבשו הצדדים, בין היתר, את הפתרון הראוי, המכובד והמוסכם של סוגיית המקומות הקדושים בירושלים, ובכלל זה הגישה אליהם לצורך תפילות וביקורים באתרים.

פתרון כזה יצטרך להביא בחשבון באופן הגיוני את אופיים הייחודי של המקומות הקדושים, את הצורך לכבד את הרגישויות של הדתות השונות ולהגן עליהן, ואת החובה העליונה להגן על עקרונות היסוד הבינלאומיים המבטיחים חופש גישה ותפילה בכל המקומות הקדושים ולוודא את קיומם.¹⁷

טענות והצהרות של ההנהגה הפלסטינית ושל מנהיגים בקהילה הבינלאומית המנסים לקבוע מראש את תוצאות המשא ומתן בסוגיית ירושלים, ובעיקר בנוגע ל"סטטוס קוו" בהר הבית, אינן עולות בקנה אחד עם התנאים בהסכמי אוסלו ואף לא עם ההתחייבויות הבינלאומיות של המדינות והארגונים החתומים עליהם כעדים.

5.3. גבולות

הגבולות הם סוגיה מוסכמת נוספת על שולחן המשא ומתן בדבר מעמד הקבע של השטחים, ואי-אפשר להכריע בה מראש באמצעות הצהרות וסיסמאות מחוסרות בסיס וביטויי "משאלת לב" מצד מנהיגים פלסטינים ובינלאומיים, הקוראים ל"חזרה לגבולות 1967".

למעשה, גבולות כאלה מעולם לא היו קיימים.

ההפרדה בין ישראל לשטחים שבמחלוקת לפני 1967 הייתה "קו תיחום שביתת הנשק" שנקבע בהסכמי שביתת הנשק בין ישראל לבין מצרים, סוריה, לבנון וירדן ב-1949.¹⁸

אשר למעמד המשפטי של קו תיחום שביתת הנשק נאמר בבירור, לפי דרישת מדינות ערב, כי הקווים אינם בגדר גבולות קבע.

בסעיף V בהסכם בין מצרים לישראל נקבע כי:

"אין לפרש את קו תיחום שביתת הנשק בשום מובן כגבול פוליטי או טריטוריאלי, והוא מתוחם בלי לפגוע בזכויות, בטענות ובעמדות של אף אחד מהצדדים לשביתת הנשק בכל הנוגע ליישוב הסופי של שאלת פלסטין".¹⁹

באופן דומה, בסעיף VI של הסכם שביתת הנשק הירדני-הישראלי נקבע בין היתר כי:

"קווי תיחום שביתת הנשק המוגדרים בסעיפים V ו-VI של הסכם זה מוסכמים על הצדדים בלי לפגוע בהסדרים טריטוריאליים עתידיים או בקווי גבול או בתביעות של מי מהצדדים הקשורים אליהם".²⁰

הקריאה למשא ומתן על גבולות בינלאומיים נובעת מהחלטה 242 של מועצת הביטחון (1967), אשר בהכירה בכך שמעולם לא היו גבולות קבע בין הצדדים, קראה בין היתר ל-

"סיום כל התביעות או מצבי הלוחמה, וכיבוד הריבונות, השלמות הטריטוריאלית והעצמאות הפוליטית של כל מדינה באזור, וההכרה בהן ובזכותן של מדינות אלו לחיות בשלום בגבולות בטוחים ומוכרים ללא איומים או הפעלת כוח".²¹

לכן סוגיית הגבולות נכללה כסעיף במשא ומתן על מעמד הקבע.

5.4. הפרות הסכמי אוסלו

נראה כי שאלות בדבר אי-היענותם של הפלסטינים להסכמי אוסלו עולות במספר תחומים נוספים.

משטר נפרד של חמאס ברצועת עזה

ניתוק רצועת עזה ב-2007 מהגוף המרכזי של שטחי הרשות הפלסטינית ויצירת משטר נפרד של חמאס ברצועה, שמשמעו פיצול ההנהגה הפלסטינית, היו גורמים חמורים ששינו באופן מהותי את המצב בשטח וערערו על שלמותם של הסכמי אוסלו. למעשה מדובר בפעילות המסכלת את האפשרות לחדש את תהליך המשא ומתן המוסכם.²²

הליכים משפטיים בבתי דין בינלאומיים

פעולות ההנהגה הפלסטינית בייזום הליכים משפטיים בבית הדין הפלילי הבינלאומי נגד מנהיגים ומפקדים ישראלים, ופנייתה לבית הדין הבינלאומי לצדק לקבלת חוות דעת מייעצת בדבר חוקיות הממשל הישראלי בשטחים, אינן עולות בקנה אחד עם ההתחייבויות בהסכמי אוסלו ואף לא עם חילופי המכתבים בין ערפאת ורבין משנת 1993, שבהם התחייבו הצדדים להמשך הדיאלוג והמשא ומתן על פי ההסכמים.²³

המשך הטרור וההסתה

המשך התמיכה בטרור, מימון מחבלים והסתה לאלימות אינם עולים בקנה אחד עם רוחם ולשונם של הסכמי אוסלו, ובפרט עם התחייבויות הפלסטינים למנוע טרור ולהעניש את המפרים התחייבות זו.

על התחייבויות אלו הוסכם בסעיף XV בהסכם הביניים הישראלי-פלסטיני משנת 1995 (אוסלו ב'), שכותרתו "מניעת פעולות איבה", ולפיו:

שני הצדדים ינקטו את כל האמצעים הדרושים כדי למנוע מעשי טרור, פשע ומעשי איבה המכוונים זה נגד זה, נגד בני אדם הנתונים לסמכותו של האחר ונגד רכושם, וינקטו צעדים משפטיים נגד עבריינים".

מעשים אלו מפרים גם את סעיף XXII של אותו הסכם, שכותרתו "היחסים בין ישראל למועצה", ולפיו התחייבו הצדדים "לטפח הבנה הדדית וסובלנות ולהימנע מהסתה, ובכלל זה תעמולה עוינת", ו"לנקוט צעדים משפטיים כדי למנוע הסתה כזו מצד כל ארגון, קבוצה או יחידים בתחום שיפוטם". הם גם התחייבו להבטיח שמערכות החינוך שלהם "יתרמו לשלום בין העמים הישראלי והפלסטיני ולשלום באזור כולו, ויימנעו מהצגת כל מוטיבים שעלולים להשפיע לרעה על תהליך הפיוס."²⁴

הוראות יישום אלו נכללות בנספח I' להסכם הביניים (פרוטוקול בדבר הסדרי ביטחון), בסעיף II שכותרתו "מדיניות ביטחון למניעת טרור ואלימות", ובו התחייב הצד הפלסטיני –

"לפעול באופן שיטתי נגד כל ביטויי האלימות והטרור; להנפיק היתרי החזקה ונשיאה של נשק בידי אזרחים; להחרים נשק המוחזק שלא כחוק, לעצור ולהעמיד לדין חשודים במעשי אלימות וטרור; להבטיח טיפול מיידי, יעיל ואפקטיבי בכל אירוע הכרוך באיום או במעשה טרור, אלימות או הסתה, בין שנעשו בידי פלסטינים ובין שנעשו בידי ישראלים; לשתף פעולה בחילופי מידע ולתאם מדיניות ופעילויות; להגיב מייד וביעילות על התרחשות או התרחשות צפויה של מעשה טרור, אלימות או הסתה ולמנוע אותה; למנוע באופן פעיל הסתה לאלימות; לתפוס, לחקור ולהעמיד לדין את המבצעים ואת כל האנשים האחרים המעורבים במישרין או בעקיפין במעשי טרור, אלימות והסתה; ולמנוע כל ניסיון לגרום נזק או פגיעה בתשתיות המשרתות את הצד השני, ובכללן תשתיות כבישים, מים, חשמל, טלפון וביוב, ולטפל בכל ניסיון כזה.²⁵

החובה להימנע מהסתה

בנושא הספציפי של מניעת הסתה, נוסף על ההסכמה להשתתף בתת-ועדה אמריקנית-פלסטינית-ישראלית למעקב אחר מקרי הסתה (ועדה שכנראה לא התכנסה), התחייבה ההנהגה הפלסטינית, במזכר וואי מ-23 באוקטובר 1998, "להוציא צו האוסר כל צורה של הסתה לאלימות או לטרור, ולקבוע מנגנונים לפעולה שיטתית נגד כל ביטוי של אלימות או טרור או איום בהם".²⁶

המשך התמיכה במאבק ה-BDS (החרם, משיכת ההשקעות והסנקציות נגד ישראל)

זאת ועוד, בנספח V להסכם שכותרתו "פרוטוקול על יחסים כלכליים", ואשר הועתק מהסכם עזה-יריחו הקודם (1994), הצהירו הצדדים:

"שני הצדדים רואים בתחום הכלכלי את אבן הפינה ביחסים ההדדיים ביניהם שנועדה להגביר את העניין שלהם בהשגת שלום צודק, כולל ובר-קיימא. שני הצדדים ישתפו פעולה בתחום זה כדי לכונן בסיס כלכלי איתן ליחסים אלו, אשר בתחומים כלכליים שונים ישלטו בו עקרונות של כבוד הדדי כלפי האינטרסים הכלכליים של כל הצדדים, הדדיות, הוגנות והגינות".²⁷

ברור כי החסות, התמיכה והעידוד המתמשכים והפעילים מצד הפלסטינים בכל הנוגע לקמפיין ה-BDS, והתמיכה בו מצד מדינות וארגונים אירופיים ואחרים, חותרים בגלוי ובבוטות תחת המחויבויות הפלסטיניות המעוגנות בהסכמי אוסלו ותחת ההתחייבויות של המדינות החתומות עליהם כעדים.

ניהול ענייני חוץ

על פי סעיף 9 בהסכם הביניים משנת 1995, פעולות הפלסטינים בנוגע להקמת נציגויות דיפלומטיות בחו"ל ופעולות אחרות של דיפלומטיה בינלאומית מצדם, וכן הצטרפות למאות אמנות בינלאומיות – כל אלה הן בגדר הפרה יסודית של המגבלות בהסכם בנושא ניהול ענייני חוץ.

בהתאם להסכם, ובכפוף לתפקודו לטובתה הספציפית של הרשות הפלסטינית, התחייבו הפלסטינים כי –

"… לא יהיו להם סמכויות ואחריות בתחום יחסי החוץ, ובכלל זה הקמת שגרירויות, קונסוליות או סוגים אחרים של נציגויות ותפקידים זרים או התרת הקמתם בגדה המערבית או ברצועת עזה, מינוי או קבלה של סגל דיפלומטי וקונסולרי, ומימוש תפקידים דיפלומטיים".²⁸

6. סיכום והמלצות

האם יהיה אפשר כלל לחדש את המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים ולהשיג הסדר קבע? אפשרות זו נראית כיום כתקווה רחוקה ובלתי סבירה.

ההפרות היסודיות של הסכמי אוסלו בידי הפלסטינים, פעולותיהם המתמשכות בקרב הקהילה הבינלאומית כדי לשבש את מימושם, חתירתם תחת ההסכמים והפגיעה בשלמותם – כל אלה מציבים לפני ישראל מספר דרכים משפטיות, שהן מקובלות ומושרשות בפרקטיקה הבינלאומית בתחום האמנות הבינלאומיות, להתמודד עם הפרות יסודיות כאלו.

עם זאת, על אף קיומן של דרכים אלו, ישראל שבה וקראה להנהגה הפלסטינית לחדש את המשא ומתן בתום לב.

כאשר בוחנים דרכי פעולה אפשריות לחידוש המשא ומתן, ברור כי יהיה צורך להשקיע מאמצים רבים:

• יש להפציר במדינות שחתמו כעדים להסכמים שבמקום להעלים עין ולעודד באופן פסיבי את הפלסטינים להפר את ההסכמים, ישתתפו באופן פעיל ומעורב יותר בניסיון לשכנע את ההנהגה הפלסטינית למלא את התחייבויותיה, ובכלל זה להפסיק לשלם משכורות מפתות למחבלים האסורים בבתי הכלא בישראל ולמשפחותיהם של מחבלים שמתו.
• באופן דומה יש להפציר בעדים הבינלאומיים שלא ליזום פעולות כאלה או לתמוך בהן, ובכללן החלטות והצהרות בארגונים בינלאומיים המערערות על שלמותם של ההסכמים.
• באותו הקשר יש להפציר בעדים, שרובם צדדים לאמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי, להניא באופן פעיל את ההנהגה הפלסטינית מלהפנות תלונות פוליטיות לבית הדין הפלילי הבינלאומי ובכך להביא לפוליטיזציה של בית הדין.
• יש להפציר בעדים הבינלאומיים לעודד את ההנהגה הפלסטינית להיטיב לפעול במסגרת המנגנונים הקיימים המעוגנים בהסכמים ליישוב סכסוכים, במקום להתלונן לפני גופים בינלאומיים.
• במסגרת ההסכמים, לישראל זכויות ענישה נגד הפרות מצד הפלסטינים, בין היתר – שלילת זכויות VIP, הגבלת זכויות מעבר ועיכוב כספים. יש להשתמש בזכויות אלו כבמנוף לחץ Quid–pro-Quo כדי להחזיר את ההנהגה הפלסטינית למצב של שיתוף פעולה פעיל ושל יישום התחייבויותיה.

נותר לראות אם אכן תקום הנהגה פלסטינית אחראית ומאוחדת שתהיה מסוגלת או מוכנה לקבל עליה את ההזדמנות הזאת, לפני שיהיה מאוחר מדי.

נותר גם לראות אם הקהילה הבינלאומית, הארגונים הבינלאומיים, ובעיקר אותן מדינות אירופיות ואחרות המבקשות בעקביות, שלא על פי הצדק וההיגיון, להאשים את ישראל, יבינו בסופו של דבר שכדי לקדם את תהליך המשא ומתן לשלום עליהן לחדול מלעודד הפרות מצד הפלסטינים ולהפסיק לתמוך בהן, לדרוש מההנהגה הפלסטינית לגלות אחריות ולקרוא לה לעמוד בהתחייבויותיה בהסכמי אוסלו.

* * *

הערות