המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה מגלה, בוחן ומעריך באסופת מאמרים זו כיצד התהליך המדיני של הסכמי אוסלו, שנולדו לפני שלושה עשורים, אִפשר לאש"ף ולרשות הפלסטינית לתקוף את ישראל ולהכפיש את מעמדה הבינלאומי; זאת בשימת דגש על הגישה הוותרנית ועל המדיניות הפסיבית של ישראל כלפי התמרוץ הכלכלי של אש"ף ושל הרשות הפלסטינית למעשי טרור, כלפי השחיתות, וכלפי ההשמצה הבינלאומית של החוק הישראלי ושל זכויותיה הדיפלומטיות של ישראל. בה בעת, החתירה של אש"ף נגד הלגיטימיות של ישראל שיפרה את הפרופיל הבינלאומי של הארגון ואת מעמדה של הרש"פ באו"ם כ"מדינה משקיפה שאינה חברה".
יוזמת מחקר ומדיניות זו מציעה דרך אפקטיבית יותר עבור ישראל לתיקון שגיאותיה המדיניות בעבר וכן דרישת דין וחשבון מהרשות הפלסטינית, על מנת לכונן גישה בטוחה יותר ובת-קיימא ביחסים ביניהן.
לשלושים שנות הסכמי אוסלו בין ישראל לאש"ף היו השלכות בלתי צפויות. ההסכמים, שנחתמו בפעם הראשונה בשנת 1993 בבית הלבן תחת ממשל קלינטון, בערבות בינלאומית ולעיני העולם, נועדו לשים קץ למעשי הטרור של אש"ף, לתמריצים לטרור, לאינדוקטרינציית השנאה, לאנטישמיות, לרדיקליזם וללוחמה הפוליטית, אולם למרבה האירוניה הם הניבו את התוצאה ההפוכה.
אש"ף והרשות הפלסטינית – ארגון-בת בעל הכרה בינלאומית – הגבירו את המתקפה הגלובלית שלהם נגד ישראל. מערכת התמריצים הכלכלית של הרש"פ לתשלום משכורות למחבלים (“Pay for Slay” – תשלום תמורת רצח) שימשה דלק לטרור נגד אזרחים ישראלים וגרמה להריגתם ולפציעתם של אלפים. מוטיבים אנטישמיים של קונספירציות נאציות, סובייטיות ואסלאמיסטיות הציפו את הרשתות החברתיות במערב, והשחיתות הרבה של הרש"פ שיתקה את הכלכלה הפלסטינית ודחפה את הציבור הפלסטיני לזרועות חמאס, הנתמך על ידי איראן. הבחירות ה"חופשיות וההוגנות" ברשות הפלסטינית בחסות אוסלו ביססו את שליטת הפת"ח בה: יו"ר הרשות אבו מאזן משמש בתפקידו זו השנה ה-19 מתוך 4 השנים המוגדרות בחוק על פי הרש"פ.
ואולי התוצאה המרחיקה לכת ביותר היא שתהליך אוסלו הביא לידי היפוך בלגיטימציה: הרש"פ צברה אהדה ותמיכה בינלאומית בעוד הלגיטימיות של מדינת ישראל מוקעת ומושמצת, ומישראל עצמה נשלל יחס שווה באו"ם ובארגונים בינלאומיים אחרים.
