אם בשנים עברו הכירו כהני הדת המוסלמית, בדרך כזאת או אחרת, לפחות דה פקטו, בקשר של היהודים לכותל המערבי ובזכותם להתפלל שם, הרי שבשנים הרבות האחרונות, גם הכותל עבר תהליך של ‘אסלאמיזציה', ונוכס בלעדית למוסלמים. מנהיגים מוסלמים בני דורנו, החלו לשלול שלילה גורפת של כל קדושה או זיקה יהודית לכותל המערבי, ולהפגין קנאות לקדושתו לכאורה של הכותל המערבי לאסלאם, תוך ציון אמונתם ש'בוראק' בהמתו הפלאית של מוחמד, שנשאה אותו בחלומו ממכה לירושלים, נקשרה אל הכותל המערבי של הר הבית, שכתוצאה מכך הפך קדוש לאסלאם.
" ליהודים“, טען, למשל, שיח‘ עכרמה סברי, לשעבר המופתי הראשי של ירושלים, “אין זכות על הכותל המערבי… המקום הזה קדוש למוסלמים בלבד… אף אחד לא יכול להתמקח או לוותר על טפח ממסגד אל אקצא שרחבת הכותל המערבי הינה חלק ממנו…“.
גם בעת ביקורו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בכותל המערבי (יוני 2012 ), נשמעו התבטאויות דומות. בעקבות הצהרתו של פוטין, כי בכותל ניתן לראות כיצד העבר היהודי חקוק באבני ירושלים, מיהר 'מוסד אל אקצא להקדש ולמורשת המוסלמית' להגיב: "אנו אומרים לפוטין ולדומיו, כי כותל אל בוראק (הכותל המערבי) הוא אדמת הקדש אסלאמי בלעדית. הוא חלק בלתי נפרד ממסגד אל-אקצא המבורך, ואין זכות ללא מוסלמים בכותל זה… וכל העובדות ההיסטוריות והמסמכים הבינלאומיים מדגישים את היותו של כותל אל בוראק איסאלמי…"
נאסר פריד וואסל, המופתי של מצרים, הסביר בעבר שהכותל הוא הקדש מוסלמי וחלק מהכותל המערבי של מסגד אל אקצא, וככזה אסור למוסלמים לוותר עליו… לדבריו, אף אסור לקרוא לו 'הכותל המערבי', אלא כשמו 'כותל הבוראק' (בוראק כאמור – כשם בהמתו הפלאית של מוחמד שבחלומו הביאה אותו ממכה לירושלים, שם קשר אותה לכותל המערבי של הר הבית – נ.ש.) . וואסל גם פסק ש'אסור לאף גורם שאינו מוסלמי לשפץ את הכותל , גם אם הכותל טעון שיקום, כי שיפוצו הוא חובה מוסלמית שחייבת להיות מבוצעת אך ורק על ידי גורמים מוסלמים"
אפילו בתחומי ישראל נשמעו דברים בעלי אופי דומה, בעיקר בדרשות שנשא מעת לעת מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, שיח' ראאד סאלח, שאמר כבר בשנת 2000:
"יש לומר לחברה היהודית בכנות, אין לכם זכות ולו על אבן ממסגד אל אקצא המבורך, אין לכם זכות ולו על גרגיר ממסגד אל אקצא המבורך… הקיר המערבי של אל אקצא (הכוונה לכותל המערבי) הוא חלק מאל אקצא המבורך. לעולם לא ייתכן שהוא יהיה כותל מערבי קטן. לעולם לא ייתכן שהוא יהיה כותל מערבי גדול…. נאמר להנהגה הפוליטית והדתית בישראל בכנות: הדרישה להשאיר את אל אקצא המבורך תחת ריבונות ישראלית, גם היא הכרזת מלחמה על העולם האסלאמי".
אלא שהמוסלמים בדורנו אינם מסתפקים בהכרזות השקפתיות בלבד. כבר בקיץ 2011 דיווחה הטלוויזיה הרשמית של הרשות הפלסטינית במסגרת תכנית תיעודית, כי הרש"פ מתכננת לבנות אזור מגורים ערבי במקום רחבת הכותל המערבי בירושלים. בשידור, הוצגו המתפללים בכותל המערבי כ'חוטאים וטמאים'. ההיסטוריה היהודית הוצגה כ'מזוייפת' ובתכנית הובהר: אנו מציירים כעת את מפותנו. כאשר הם (היהודים) ייעלמו מהתמונה, כמו פרק נשכח מדפי ההיסטוריה של עירנו, נבנה מחדש (את איזור המגורים). כאן תיבנה שכונת המוגרבים (ברחבת הכותל)
אולי כהמשך טבעי לפרסום זה , צמצם עוד יותר השר לענייני דתות ברשות הפלסטינית, מחמוד אל הבאש, את התקופה שבה מתקיימת זיקה בין היהודים לבין הכותל המערבי.. בינואר 2013 הוא השמיע לראשונה טענה חסרת בסיס, ולפיה "איש מלבד המוסלמים לא השתמש בכותל כמקום פולחן אף פעם לאורך ההיסטוריה, אלא לאחר פרסום הבטחת בלפור מבשרת הרעות בשנת 2017".
גמלים חמורים וסוסים בכותל
ההתייחסות המוסלמית לפינוי שכונת המוגרבים, שפונתה על תושביה, ושתחתיה הכשירה ישראל ב-1967 את רחבת התפילה הגדולה מול הכותל המערבי, חסרה עובדות היסטוריות בסיסיות, ששופכות אור אחר לגמרי על פעולת ישראל למרגלות הכותל המערבי לאחר מלחמת ששת הימים. קורות המאה ה-19 וראשית המאה העשרים רצופים בתיאורים ועדויות רבות אודות התנכלות תושבי שכונת המוגרבים – החל מהתנכלות פיסית של ממש למתפללים, עבור לשפיכת זבל מכוונת בסמטת התפילה הצרה, שפיכת גללי בהמות וחמורים בכוונה תחילה במקום, הצעדת גמלים וסוסים במקום התפילה היהודי, קיום טקסי מוסיקה, ריקודים ותפילות רועשים שם, פריצת פתח לסמטה הצרה, בנייה של חדרים ובתי שימוש שהושענו על הכותל המערבי במקום התפילה של היהודים, וכמובן מחאות חוזרות ונשנות בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל, נגד הצבת ספסלים, ארונות ספרים, כיור לנטילת ידיים, תקיעה בשופר, מחיצה בין עזרת גברים ונשים ועוד, בסמטת הכותל הצרה.
חמישים לאיחוד העיר ירושלים
"התנערי מעפר קומי"
חלק ג : 50 תמונות מ-1948 עד שחרור העיר ב1967
תמונה 50: צולמה ארבעה ימים לאחר שחרור הכותל והר הבית ואיחוד העיר ירושלים
זה בעצם פירוק שדרת הבתים האחרונה של שכונת המוגרבים שהייתה צמודה לכותל המערבי.
וזה סוף הפרוייקט#ירושלים_50 pic.twitter.com/8L4mBee3TR
— בן-ארי בועז 💞 (@BoazAri) April 30, 2018
מחאות אלה התפתחו כאמור עם השנים להסתה קשה נגד היהודים, שהואשמו על ידי 'המופתי הגדול' חאג' אמין אל חוסייני בכוונה להרוס את המסגדים בהר הבית. סביב אירועי ט' באב של שנת תרפ"ט, התפתחו כידוע ההתרחשויות שהובילו לטבח היהודים בתרפ"ט, בחברון, בצפת ובעוד מקומות רבים בארץ. בפרעות נרצחו 133 יהודים ומאות אחרים נפצעו.
ההכחשה של אנשי דת מוסלמים את זיקת היהודים לכותל המערבי והקשר שלהם אליו, היא תופעה חדשה יחסית, שכן עד מלחמת ששת הימים (1967) ואפילו מעט לאחריה, אנשי הדת המוסלמים ודמויות מוכרות בהוויה המוסלמית בארץ ישראל זיהו את הכותל בדיוק עם מה שהוא עבור היהודים. לא נביא כאן את כל הדוגמאות לכך, אבל אחת מהן, בולטת במיוחד, היא זו של ההיסטוריון הפלסטיני הידוע עארף אל עראף (1892-1973), לאומן פלסטיני מוצהר, שניהל את מוזיאון רוקפלר לארכיאולוגיה, ובשנות החמישים של המאה העשרים כיהן כראש עיריית ירושלים הירדנית. עארף אל עראף כלל את הכותל המערבי ברשימת המקומות הקדושים ליהודים בירושלים, וכתב עליו כי "… הינו החומה החיצונית של בית המקדש אשר שוקם בידי הורדוס…". הוא ציין ש"היהודים מבקרים בו לעיתים קרובות, ובייחוד בתשעה באב, וכאשר הם מבקרים בו הם זוכרים את ההיסטוריה המפוארת והבלתי נשכחת ומתחילים לבכות…"
יתרה מזאת, בספרו תא'ריח' אל קודס, כותב אל עארף, כי מקום 'אל חרם אל שריף' (הר הבית – נ.ש.) , הוא על הר המוריה שנזכר בספר בראשית, שבו היה גורן ארונה היבוסי, אשר קנה דוד כדי להקים עליו את המקדש, וכי שלמה בנה את בית המקדש בשנת 1007 לפנה"ס.
נסיגת הפלסטינים מהאמת ההיסטורית, שגם הם הכירו בה בעבר, התרחשה מעט לפני מלחמת ששת הימים, אך בעיקר לאחריה. כבר בשנת 1966 הדפיסה המועצה המוסלמית העליונה מחדש את המדריך המקוצר שלה לאל-חרם אל-שריף. היא ציטטה בו מדבריו של עארף אל עארף על הכותל המערבי, אך השמיטה מהם התייחסות קודמת של ההיסטוריון המוסלמי לקדושת הכותל המערבי ליהודים ובחרה להדגיש דווקא את קדושת הכותל למוסלמים. מאוחר יותר החריפה עוד יותר ההכחשה המוסלמית את זיקת היהודים לכותל.
לאחר מלחמת ששת הימים, על רקע התחדדות העימות היהודי ערבי על הר הבית, שינו המוסלמים גם את ההיסטוריה המוכרת של הר הבית, שבה דבקו מאות שנים קודם לכן. במקביל להקדמת זמנם שם לזמן היהודים בהר הבית, ולהכחשתם הגורפת והידועה את קיומו של בית המקדש בהר הבית וזיקת היהודים להר, המוסלמים הגדירו מחדש את תחומי מתחם הר הבית.
הם החלו לכנות אל כל מתחם ההר בשם 'אל-אקצא' והתייחסו לכל שטח הר הבית כאל מסגד אחד גדול. את מסגד אל אקצא עצמו, שבקצהו הדרומי של ההר, הם החלו לכנות: 'אל-ג'אמיע אל קיבלי' – המסגד של כיוון התפילה. (שם זה בא לציין את כיוון התפילה הראשון של המוסלמים לעבר ירושלים, בתקופה בה ניסה מוחמד לשכנע את היהודים תושבי מדינה להתאסלם. על רקע זה הוא הפנה אז את כיוון התפילה של המוסלמים לעבר ירושלים).
בין בעלות לבין זכות שימוש
עד מלחמת ששת הימים הובדל המסגד הדרומי בהגדרתו משאר חלקי המתחם וכונה בשמו האמיתי: 'אל-אקצא'. לעומת זאת, המתחם כולו כונה באותם ימים 'אל חרם אל שרף' (המקום הקדוש והנאצל), או 'אל חרם אל קודסי אל שריף' (המתחם הקדוש הירושלמי המכובד). מגמת המוסלמים באותם ימים הייתה להקנות לאתר בירושלים מעמד של 'חרם' (שדרגת הקדושה בו גבוהה) בדומה למעמד שניתן למקומות הקדושים לאסלאם במכה ובמדינה. במדריכים ובמפות שהוציאו המוסלמים עד 1967 (ומעט לאחר מכן) מופיעים אתרים שונים ובהם מסגד אל אקצא ומבנה כיפת הסלע כ'אל חרם אל שריף', שהוא כאמור הכינוי למתחם כולו (כך לדוגמא במפת תיירות ירדנית רשמית משנת 1965, מסומן המתחם כולו כ'אל חרם אל שריף', וכן מוזכר שמו העברי של האתר: 'הר המוריה'. רק הבניין בדרום המתחם מוגדר כ'אל אקצא').
אלא שכאמור, אחרי מלחמת ששת הימים, השתנה המצב בהדרגה. הרקע לשינוי היה כאמור התחדדות המאבק והויכוח המוסלמי-יהודי על הר הבית. מוסלמים רבים מאד לא הסתפקו בהכחשה גורפת של כל קשר וזיקה יהודית לירושלם ולהר. הם גם החילו על המתחם כולו, על כל מבניו, רחבותיו, וכתליו, את השם הקדום יותר: 'אל אקצא'. חכמי דת מוסלמים אף פרסמו בעניין זה כמה פסקי הלכה מנומקים, שהסבירו מדוע ראוי שהמתחם כולו, ולא רק 'המסגד הדרומי', יקרא מעתה 'אל אקצא'
לאחר מלחמת ששת הימים, מדינת ישראל חיזקה את מעמדה בכותל המערבי. הייתה זו התנהלות כמעט מתבקשת, הן לאור העובדה שהר הבית, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, הופקד למעשה בידי רשויות הדת המוסלמית, ונאסר על יהודים להתפלל שם, וכן לאור ההגבלות הרבות, שהוטלו על יהודים בכותל המערבי לאורך הדורות – ובאופן ספציפי בדורות האחרונים, על ידי השלטונות העות'מאניים הבריטים והירדנים.
אפילו הועדה לקביעת הזכויות והתביעות של היהודים והמוסלמים בכותל המערבי, (ועדת הכותל הבינלאומית), שמינתה ממשלת בריטניה בהסכמת חבר הלאומים, לא הצליחה לתקן את הפגיעה הקשה בזכויות היהודים בכותל, ואף עיגנה אותן בדו"ח שערורייתי, שקבע שהכותל הוא רכוש המוסלמים ובבעלותם, אך ליהודים 'זכות השימוש' בו, משמע – זכות להתפלל למרגלותיו.
אלא שהועדה הגבילה גם 'זכות שימוש' זו, באמצעות תקנות שביזו את היהודים ואת תפילותיהם בכותל. כך למשל נאסר להניח ברחבת הסמטה הצרה כל חפץ, כולל מחיצה, שולחן, ארון או כסא. הבאת ארון קודש ובימה לקריאה בתורה הותרה רק בחגים ובימי צום. בימים אחרים נאלצו המתפללים להפסיק את התפילה, וללכת אל בתים באזור, בהם ניתן היה לקיים את קריאת התורה, ולאחר מכן חזרו להמשך התפילה בכותל. נאסר לתקוע בשופר ליד הכותל, ולכן לא יכלו לקיים את תפילות ראש השנה. למרות זאת, בתפילת נעילה של יום הכיפורים תר"ץ 1930 תקע משה צבי סגל, צעיר מתנועת הנוער בית"ר בשופר, ונאסר בשל כך. במשך השנים, הוגנבו שופרות לכותל, בערב יום הכיפורים, והיהודים תקעו בהם עם סיום הצום, כמעט מדי שנה.
התפילה הציבורית האחרונה בכותל, ערב כיבושו על ידי ירדן, נערכה בט"ז בכסלו תש"ח, ערב החלטת החלוקה של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947. באותו יום נכחו בכותל כ-1,500 מתפללים שבאו במיוחד להתפלל להצלחת מדינת ישראל שבדרך. בחצות הלילה כמדי יום הגיעו קבוצות של חסידי ברסלב לערוך תיקון חצות. לאחר מכן חסמו הבריטים את הדרך אל הכותל. הערבים הטילו מצור על הרובע היהודי במשך 6 חודשים, עד שנפל בידי הלגיון הירדני באביב תש"ח 1948
בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לבין ירדן שנחתם ב-3 לאפריל 1949, סוכם שתתאפשר גישה של אזרחי מדינת ישראל לכותל. אך בפועל מאז כיבוש העיר בידי הירדנים ב-1948 ועד 1967 נמנעה גישה של ישראלים לכותל. בתחילת התקופה היה הכותל סגור לתיירים, אך בהמשך נפתח לביקורי תיירים (לא ישראלים). בתשעה באב מדי שנה נהגו יהודים לעלות להר ציון ל"מצפה הבית" , ולמקומות גבוהים נוספים במערב ירושלים, כדי לנסות ולצפות משם על הר הבית והכותל המערבי. ביטויי ערגה, כיסופים וגעגוע שונים לכותל המערבי, בדמות שירים, סיפורים וזכרונות הועלו במהלך אותן שנים על ידי תושבי הארץ. המפורסמים שבהם היו שיריו של המשורר יצחק שלו, וכן דברים שכתבה וסיפרה רחל ינאית בן צבי, רעייתו של נשיא המדינה השני, יצחק בן צבי.
'התיאבון' הירדני
בליל ה- 10.6.1967, לאחר נצחונה במלחמת ששת הימים שנכפתה עליה, פינתה ישראל 108 משפחות שהתגוררו בבתים הישנים של שכונת המוגרבים למרגלות הכותל המערבי. היא דאגה להן לדיור חלופי והרסה את בתיהם. במקום רחבת תפילה קטנה באורך של 28 מטרים וברוחב של 3.4 מ', ששטחה היה 95.2 מ"ר – רחבה שיכולה הייתה לקלוט מאות בודדות של מתפללים בלבד – הוכשרה רחבה בעלת כושר קליטה של אלפים ורבבות. אורכו של קטע הכותל המיועד לתפילה הוגדל מ-28 מ' ל-60 מ' ורוחבו של שטח התפילה החדש נמתח מערבה עד 40 מטרים. רחבת ענק נוספת, עליונה יותר ששטחה כ-20 אלף מ"ר הוכשרה לעצרות עם ולטקסי ההשבעה של חיילי צה"ל. שלשה ימים אחרי שנהרסה שכונת המוגרבים, חל חג השבועות ו-250 אלף יהודים נהרו אל הכותל המערבי מכל עבריו, גודשים את רחבת העפר הענקית שזה עתה הוכשרה.
חמישים לאיחוד העיר ירושלים
"התנערי מעפר קומי"
חלק ג : 50 תמונות מ-1948 עד שחרור העיר ב1967
תמונה 50: צולמה ארבעה ימים לאחר שחרור הכותל והר הבית ואיחוד העיר ירושלים
זה בעצם פירוק שדרת הבתים האחרונה של שכונת המוגרבים שהייתה צמודה לכותל המערבי.
וזה סוף הפרוייקט#ירושלים_50 pic.twitter.com/8L4mBee3TR
— בן-ארי בועז 💞 (@BoazAri) April 30, 2018
לימים הודיעה ממשלת ישראל גם על ביטול הסדר הסטטוס קוו המנדטורי בכותל המערבי. הסדר זה, מתקופת המנדט הבריטי, כלל כאמור הגבלות משפילות על סדרי התפילה של היהודים בכותל המערבי, כמו תפילה בעמידה בלבד, הגבלת מספר ספרי התורה במקום, איסור על תקיעת שופר ומתן היתר לבהמות לעבור שם. הן הכנסת והן בית המשפט העליון של מדינת ישראל, העניקו תוקף לביטול הסטטוס קוו המנדטורי, והכותל הוכרז רשמית וסטטוטורית כמקום קדוש ליהודים.
חלק מהכותל המערבי, באורך של 143.72 מ' ברוחב בסיסו של הכותל (כ-4.5 מ') ולכל גובהו, הופקע ונרשם בטאבו כרכוש מדינת ישראל. מדובר באיזור שבין הפינה הדרום מערבית של הכותל המערבי לבין המחכמה ( אתר החפירות הארכיאולוגיות 87.36 מ' ורחבת התפילה הפתוחה 56.46 מ') ולכל גובה הכותל.
ולסיום, נשוב לירדן: הבחירה של ירדן להעלות עתה על סדר היום עבודות שישראל מבצעת בחלקו הדרומי של הכותל המערבי, אינה יוצאת דופן. הם משקפת ראייה ירדנית, שגם לישראל היה לאורך השנים חלק בעיצובה. על פי ירדן, ש'התיישרה' עם פסיקות אנשי הדת המוסלמים בדורנו – כל מתחם הר הבית וארבעת כתליו – הוא 'אל אקצא', והוואקף הירדני, הוא היחיד שמוסמך לבצע בגבולות אלה עבודה כלשהיא, גם כאשר מדובר בעבודת חיזוק.
ברוח זאת גינה ד'יף אל-פאיז, הדובר הרשמי של משרד החוץ הירדני (ב-17.6.20) את 'המשך ביצוע העבודות של השלטונות בישראל בכותל המערבי של מסגד אל- אקצא המבורך'. הוא קבע כי "כלל עבודות התחזוקה והשיפוצים במסגד ששטחו מגיע ל144 דונם, כולל החומות, הינן חלק מסמכויותיה הבלעדיות של מנהלת המקומות הקדושים בירושלים, וכי על ישראל ככוח כובש, לכבד את מחויבותיה בנושא זה וכי עליה לעצור את העבודות באופן מיידי".
כאן יש להעיר, כי ישראל הפקידה בעבר ביוזמתה בידי ירדן ( בתקופת ממשלת שרון, בראשית שנות ה-2000) את מלאכת שיקום הכותל הדרומי והכותל המזרחי של הר הבית, לאחר שניבעו בהם סדקים, ואף עלה חשש מהתמוטטות חלקית שלהם. ישראל גם נענתה לוטו שהטילה ירדן על החלפת גשר המוגרבים הזמני שמוביל לשער המוגרבים, הקבוע במרכזו של הכותל המערבי. השער הוא כידוע שער הכניסה היחיד ללא מוסלמים להר. ישראל גם נענתה לוטו ירדני בנוגע לפינוי אשפה ופסולת בנייה, ה'כלואה' מאחורי יריעות פח, בצמוד ל'כותל הקטן', המשכו של הכותל המערבי, כ – 175 מ' מרחבת התפילה הפתוחה, במרכז הרובע המוסלמי. ( גם הכותל הקטן, כחלק מהכותל המערבי, הוא אתר שמשמש שנים רבות לתפילת יהודים)
מבחינות רבות 'החולשה' הישראלית בנוגע לדרישות ירדן עד כה בעניין הטיפול והתחזוק של כתלי הר הבית, משחקות לידיה של ירדן, שמרשה לעצמה מעת לעת לפרסם הודעות, דוגמת זו שפרסמה לפני כשבועיים, בעניין הכותל המערבי, תוך התעלמות מוחלטת מעברו, שורשיו, וזכויותיו של העם היהודי במקום וריבונות ישראל שחלה שם, וזאת – לאחר שהירדנים מנעו לאורך שנים ארוכות מיהודים – בניגוד להתחייבותם הכתובה – להגיע למקום, כדי להתפלל בו.
ביבליוגרפיה נבחרת:
1.נדב שרגאי, הכותל הנעלם, הוצאת ספריית בית אל, 2016.
2. יצחק יחזקאל יהודה, הכותל המערבי, תחילת המאה העשרים, בהוצאת המשפחה.
3. נדב שרגאי, טרור אל אקצא, מעלילה לדם. המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ו'סלע מאיר', 2020.
4. נדב שרגאי, עלילת אל אקצא בסכנה. דיוקנו של שקר. המרכז הירושלמי וספריית מעריב, 2012
5. נדב שרגאי, 'בעקבות הפירמאן האבוד', אתר 'ישראל היום, 19.9.2017
6. דפי מחקר מטיוטת מחקרו של ד"ר אריה קימלמן, שמוזכר במאמר הנוכחי
7. מזכר בנושא הכותל המערבי שחיבר עו"ד ד"ר שמואל ברקוביץ, מומחה למקומות קדושים, עבור ממשלת ישראל
8. ברקוביץ שמואל, מלחמות המקומות הקדושים, מכון ירושלים לחקר ישראל והד ארצי, 2000
9. הכהן מרדכי, הרב, הכותל המערבי, מסדה, 1968
10. אורנשטיין. י.א. הרב. יומן הכותל המערבי, הוצאת בית אורנשטיין תשכ"ח
11. נדב שרגאי, הלגיטמציה והצורך הדחוף בהחלפת גשר המוגרבים הזמני, אתר 'המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה , 25.10.2011
12. נדב שרגאי, נפילת האבן מהכותל – הזדמנות, אתר 'המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה', 29.7.2018
פורסם ביולי 2020
