אינני מקבל את הניתוח לגבי שורש הבעיה בעזה וגם לו הייתי מקבל זאת עדיין הייתי מתנגד להצעה המעשית להגביר את הלחץ על האוכלוסייה, בעצם באמצעות צמצום העברת הסחורות לרצועה. ההצעה להגביר את הלחץ הכלכלי על תושבי רצועת עזה איננה מוסרית ואינה עולה בקנה אחד עם המדיניות המוצהרת של ישראל באשר להגיון העומד מאחורי ההגבלות על כניסת הסחורות לעזה, במסגרת הסגר הביטחוני על הרצועה. אנו טוענים, ובצדק, כי ההגבלות נדרשות לצורך מניעת כניסתו של ציוד לחימה העשוי לסייע ארגון החמאס ולארגונים האחרים לפעול נגד ישראל. סטיה מהגיון פעולה זה עלולה לגרור תגובות קשות במישור המדיני. יש לקחת בחשבון שאפילו ממשל טראמפ, המגבה את פעולות ישראל, יתקשה לגבות צעד ענישה קולקטיבי זה.
שורש הבעיה, בניגוד לטענה של ענברי, הוא שהפלסטינים בעזה ככלל וראשי החמאס, סינוואר והנייה, בפרט אינם מקלים ראש במחויבותם למטרתם העיקרית – המאבק בישראל עד להשמדתה. למטרה זו חשיבות גדולה הרבה יותר, בעיניהם, מאשר לשיפור המציאות הכלכלית ברצועת עזה, ועוד בתמורה לצעד משמעותי לקראת ישראל. זו הסיבה שהם מנהלים מזה יותר מחדשים את "צעדת השיבה" ולא את צעדת המחאה לשיפור תנאי חייהם. זו הסיבה שחלקם גם מוכנים להקריב את חייהם למען המטרה. הקשיים הכלכליים נובעים מהמחויבות למאבק, ובעיני רבים מהפלסטינים זהו מחיר ראוי. כדי להמחיש את סדר העדיפות הזה הם גם שרפו את מעבר הגז והדלק בכרם שלום. הפער בין שיקולי המאבק בישראל לבין שיפור המצב הכלכלי גדול יותר אצל החמאס מאשר אצל אנשי הפת"ח וקטן יותר מאשר אצל אנשי הג'יהאד האסלאמי, ובהתאם לכך פועלים אותם ארגונים בכל הקשור למדיניות הפעלת הטרור נגד ישראל.
חשוב לזכור כי למרות המצב הכלכלי של תושבי רצועת עזה, החמאס אינו מוכן לוותר על נשקו ועל התעצמותו, לכן יש להביא בחשבון כי מהלך של הגברת הלחץ הכלכלי על הרצועה, עלול להביא למצב של "פיצוץ", בתנאים לא נוחים לישראל.
אין למציאות המורכבת בעזה פתרונות קלים, אבל פגיעה משמעותית בארגוני הטרור עצמם, ובעיקר בחמא"ס, השולט בפועל בשטח (גם אם לא שליטה מלאה), עשויה להמריץ אותו לרסן את הטרור, במיוחד נוכח המציאות האזורית הבעייתית בה הוא פועל כיום. לחץ על האוכלוסיה עשוי לכאורה להיות מועיל, כי למרות המחויבות למאבק, האוכלוסיה רוצה לשמור על איכות חיים סבירה, אבל הוא אמצעי פעולה לא לגיטימי ולא מוסרי, העלול להזיק לחופש הפעולה של ישראל ואף להחמיר את המצב. מצד שני, ישראל לא חייבת לצעוק כל הזמן עד כמה היא מחויבת לשיפור איכות החיים ברצועה. זאת צריכה להיות משימה של הפלסטינים וכל עוד הם מסרבים לבצעה אין טעם לנסות להכריח אותם לעשות זאת.