עבור לתוכן העמוד
Menu

"האינתיפאדה העממית": מלחמת עדות ולא מלחמת שחרור לאומית

שיחות הפיוס בין פתח לחמאס אמנם לא הולידו אחדות פלסטינית, אבל בשיחות המסדרון הגיעו שתי התנועות קרוב לוודאי לנוסחה משותפת של ניהול האינתיפאדה החדשה – האינתיפאדה העממית. כפי שכבר אפשר לאבחן את הטרור המחודש, הרי יש לשים לב לשלושה מאפיינים: יצירת אווירה לפיגוע של יחידים, ובמילים אחרות הסתה; שימוש בכלי נשק פשוטים ו"אישיים" כדוגמת סכין, […]

שיחות הפיוס בין פתח לחמאס אמנם לא הולידו אחדות פלסטינית, אבל בשיחות המסדרון הגיעו שתי התנועות קרוב לוודאי לנוסחה משותפת של ניהול האינתיפאדה החדשה – האינתיפאדה העממית.

כפי שכבר אפשר לאבחן את הטרור המחודש, הרי יש לשים לב לשלושה מאפיינים: יצירת אווירה לפיגוע של יחידים, ובמילים אחרות הסתה; שימוש בכלי נשק פשוטים ו"אישיים" כדוגמת סכין, מברג, מכונית או אקדח לכל היותר; והתופעה החדשה, שאף ארגון לא נוטל אחריות, כלומר כאילו פעולות הטרור מבטאות זעם עממי אותנטי ולא פעילות מודרכת ומאורגנת מלמעלה.

אבל לא כך הם הדברים במציאות. זאת פעילות שכן מודרכת ומופעלת מלמעלה ומתוכננת להיראות "עממית". את זה ראינו באופן ברור בפיגוע הנורא בבית הכנסת בהר נוף בירושלים. היעד נבחר, העיתוי נבחר, כלי הנשק נבחרו, השעה נבחרה – הכל תוכנן. לקיחת האחריות בידי "החזית העממית" זאת בדיחה. הארגון שהיה פעם השני בגודלו אחרי פתח, היום איננו יותר מאשר "תופעת אינטרנט", ובוודאי שאין לו שום אחיזה במזרח ירושלים המתאסלמת.

מתכנני האינתיפאדה הזו אולי לא חשבו על כך, אבל ההידרדרות בין ישראל לפלסטינים מקבלת יותר ויותר צביון של המלחמה בסוריה. זה הופך למלחמת עדות ולא מלחמת שחרור לאומית. האיומים לפיהם אנו נגררים כביכול למלחמת דת, אף הם בדיחה עצובה. מי שמתבונן במה שקורה בסוריה ובעיראק יכול לראות כי העדות הורסות את המסגדים אלה לאלה ואת כל המקומות המקודשים אלה לאלה. הצטרפותנו לתוך מעגל המלחמות בסוריה ובעיראק היא כבר מלחמת דת. חבל שמי שתכנן את ההידרדרות הזאת לא חשב על זה קודם.