עבור לתוכן העמוד
Menu

ישראלים, ערבים וכורדים דנים בירושלים על קונפדרציה במזרח התיכון

סיכום מפגש מעניין מאוד עם אורחים מכמה מדינות שונות במזרח התיכון שהתקיים במרכז הירושלמי לענייניי ציבור ומדינה

"אל לה לישראל לחשוש מקונפדרציה של עיראק וסוריה כמשקל נגד לתורכיה ואיראן אסרטיביות יותר",

"המזרח התיכון נמצא על פרשת דרכים ועל כן כדאי לשקול גישות חדשות ביחס לאזור", "קונפדרציה בשיתוף של עיראק, סוריה או אפילו ירדן וישראל עשויה לרתום את האיכויות הייחודיות של כל אחת מהמדינות, תוך מתן מקום לכל הקבוצות השונות ולסדר היום שלהן."

 

אלה היו חלק מהרעיונות שעלו באירוע ייחודי שנערך בנובמבר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה (JCPA). אנשי המרכז הפגישו קבוצה של משתתפים ישראלים, ערבים וכורדים – חלקם מחו"ל באמצעות סקייפ – לדון במצב הנוכחי של המזרח התיכון ובעתידו.

 

"יש חשיבות רבה לפגישות מסוג זה, כינוס מומחים ישראלים ודיפלומטים-לשעבר יחד, כדי ליצור הבנה משותפת", אמר ג'נג סאניץ', מתאם התוכנית לחקר הכורדים במרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה.

 

דן דייקר, ראש פרויקט ללוחמה פוליטית ב- JCPA, דיבר בהתלהבות לאחר הכינוס ואמר כי זה איפשר מרחב דיון על רעיונות כמו פדרליזם במזרח התיכון. דיקר אמר כי קיום "שולחן עגול" במסגרת פורום וקסלר לחדשנות בדיפלומטיה אזורית חשוב בעידן שלאחר האביב הערבי, אשר "עשוי ליצור הזדמנויות חדשות לחשיבה מחדש על הביטחון והיציבות באזור".

 

נשיא JCPA דורי גולד, פנחס ענברי ודיקר כולם דחפו לקידום הערכת הרלוונטיות של הפדרליזם באזור כיום.

 

המפגש התנהל כמושב סגור מכיוון שחלק מהמשתתפים לא רצו להיחשף בגלל שיוכם המקומות מהם הם באו ברחבי המזרח התיכון, מדינות שאין להם יחסים עם ישראל. המסר העיקרי שרבים מהם רצו להעביר הוא שחשוב להיפגש עם ישראלים, ולאפשר שיתוף דעות בין שני הצדדים.

 

במשך רוב המאה האחרונה, המזרח התיכון ברובו נשלט על ידי דיקטטורות ומונרכיות. בשנים האחרונות עלו מספר מגמות שונות; לאחר הפלישה האמריקאית לעיראק ב- 2003 והבחירות לרשות הפלסטינית ב- 2006, המגמה הייתה בכיוון "אביב ערבי" וקריאה לדמוקרטיה.

 

כל זה התמוטט עם עלייתה של המדינה האסלאמית וחוסר היציבות שהתפשטה על פני עיראק, סוריה, תימן ולוב. כיום מונהגת באזור סמכותיות חדשה ואילו רעיונות של "אביב" או התאוששות של הדמוקרטיה נראים רחוקים מהישג יד.

 

רעיון אחד שעלה בדיון הוא שחלק משורשי הסכסוך באזור נובעים מריבוי קבוצות הפועלות לפי סדר יום שונה, המביא להתנגשות.

 

למשל, הערבים הסונים, שהם הרוב בסוריה, היוו את עמוד השדרה של המרד במשטרו של אסד. הכורדים בעיראק ובסוריה מילאו תפקיד מפתח במאבק נגד דאע"ש. השיעים מחזיקים את המפלגות המגזריות שלהם בלבנון ובעיראק.

 

שבטים גדולים ממלאים תפקיד חשוב בכל מדינה. בדיון נשאלה השאלה: מה אם קבוצות שונות אלה יכלו לבוא לידי ביטוי במבנה פדרלי או קונפדרלי, כמו בקנדה, ארה"ב או שוויץ, בהן יש העברת סמכויות מסוימות למדינות או טריטוריות כלשהן? כיום ישנה חתירה לעבר מבנה קונפדרטיבי בבלגיה, למשל, אבל מה עם המזרח התיכון?

 

"העצה שלי בשיחות הייתה שישראל אינה צריכה לחשוש מישות קונפדרלית של עיראק וסוריה", אמר אחד המשתתפים. "על הפתרונות המושלמים אפשר להתגמש" הוא טען, באמרו כי למרות הסכסוכים של השנים האחרונות, כדאי לחשוב מ"חוץ לקופסה". "הכינוס היה מועיל בכך שאיפשר להעריך מחדש את מידת השינוי שהאיזור עובר וממשיך לעבור, ובפתיחת מרחב לרעיונות יצירתיים".

 

במהלך ארוחה, דייקר, ענברי וד"ר כמאל אלבוואני, דנו בכמה מהסוגיות העומדות בפני האזור. כאשר איראן ותורכיה מהדקות את שיתוף הפעולה ביניהן, ולשתיהן השקפה שלילית על ישראל, נדמה כי לישראל יש הזדמנות לעבוד באופן הדוק יותר דווקא עם השכנים הערבים הסונים.

 

עבור סונים ערבים רבים בעיראק ובסוריה זו היתה תקופה קשה. בעיראק הם הפסידו לממשלה בשליטה שיעית המקורבת לאיראן. בסוריה נמלטו מיליונים מבתיהם מפני הלחימה.

 

"אנחנו צריכים למלא את החלל על ידי קואליציה מקומית חזקה", אמר אלבוואני, אינטלקטואל סורי שהתנגד למשטרו של נשיא סוריה, בשאר אסד. "לא היינו מאוחדים [ב- 2011] משום שרצינו רק לפרוץ את הכלא [של הדיקטטורה]". ההתנגדות לאסד הייתה רגע מאחד, אך מאז התפזר המרד הסורי לרסיסים והשתנה לחלוטין. חלקו נתון להשפעה תורכית בצפון, חלקו מצא עצמו בקואליציה בהובלת ארה"ב במזרח סוריה, וחלקו הצטרף לדאע"ש, שעדיין מחזיק בשטח קטן בעמק הפרת.

 

חלק מהמשתתפים בכינוס נטו לראות באחים המוסלמים, בסלפים ובמשטר האיראני כאיומים המרכזיים על האזור כיום. בד בבד, הם גם התאכזבו מעמדת המעצמות המערביות, ובמיוחד ארצות הברית, שחתרו לעסקת הגרעין עם איראן תחת ממשל אובמה, וכן הציגו את האחים המוסלמים כאלטרנטיבה "מתונה" לדיקטטורה במצרים ב- 2011.

 

באי הכינוס גם ביקרו את התמיכה המערבית בדיקטטורות באזור, וטענו כי מדינות המערב, שחלקן בעלות מבנים פדרליים כמו ארה"ב, נוטות להתנגד לאותם מבנים כשמדובר במזרח התיכון.

 

נראה כי המשתתפים התעניינו בדיון במבנה פוליטי כלשהו שיאחד את סוריה ועיראק, אך הם גם חשו כי יש דאגות מיידיות דחופות יותר. למשל, שליחת צבא תורכיה על ידי ארדואן אל תוך צפון סוריה ונראה כי אין בכוונתו לסגת, בדומה לגרסה נוספת של צפון קפריסין. שם מה שהיה נראה כמו משימה זמנית של תורכיה הפכה להפרדה לטווח ארוך. מאידך, משתתף אחד חש שתורכיה אינה מהווה איום כמו איראן, כי תורכיה היא דמוקרטיה והיא עשויה לשנות את עמדתה בעתיד.

 

מדינות המפרץ גם כן מילאו תפקיד מוגדל באזור, אמרו כמה משתתפים. "אך הם אינם נותנים את תמיכתם בחינם", אמר משתתף אחד. "הם חושבים שאם הם נותנים כסף הם ימצאו חברים", אבל המציאות היא הפוכה. משתתף אחד הצביע על קבוצות מורדים סוריים שקיבלו כסף קטרי כדי להקים "מועצות" מורדים שונות ולאחר מכן לקחו כסף סעודי כדי ליצור "חזיתות מורדים" שונות, תוך שהם משנים את שמותיהם הלוך ושוב כדי לקבל עוד מימון. קטאר נטתה לתמוך בקבוצות הקרובות יותר לאחים המוסלמים, בעוד איחוד האמירויות התנגד להן, הסכימו המשתתפים.

 

אחד הקשיים בשכנוע מדינות באזור כי קונפדרציה היא אינטרס שלהן היא שרובן מניחות שכל שינוי יביא לאיבוד מכוחן. למשל, קונפדרציה של ירדן, סוריה, לבנון והפלסטינים, אפילו כולל ישראל, תפחית את כוחו של החיזבאללה ותיצור זהות אזורית חדשה.

 

כל קשר עם ישראל עדיין נחשב לשנוי במחלוקת, אך הסיוע ההומניטארי של המדינה היהודית לסורים במהלך המלחמה העניקה לה דימוי חיובי יותר.

 

"אני רואה חשיבות גדולה בכינוס, ללא קשר לכל אחד מהמשתתפים, ואת ההשפעה היחסית שלהם בארצותיהם", אומר סאניץ'. "הנושא הפדרלי והקונפדרלי ראוי לדיון, אך הוא אינו נוגע לסוגיות העומק של סוריה ועיראק".

 

לעיראק יש מערכת פדרלית עם הממשלה האזורית של כורדיסטאן. אך מודל זה מאתגר את עיראק, משום שכל אחד מהצדדים רוצה לקדם את סדר היום שלו. "אני חושב שמומחים מערביים מפספסים את העניין שכל צד בממשלות מסוג זה מבקש לקדם את סדר היום שלו והפתרון צריך להיות מותאם לסדרי יום אלה", אומר סאניץ'.

 

פורסם לראשונה על ידי סת' פרנצמן, 8/11/2018, ג'רוזלם פוסט.