עבור לתוכן העמוד
Menu

עדויות על אחריותה של הרשות הפלסטינית לפרוץ אינתיפאדת אל-אקצה

בתכנית “המקור” (11/02/2013) בערוץ 10 נידונה בין היתר השאלה האם הרשות הפלסטינית יזמה את האינתיפאדה או שמדובר בהתפרצות עממית ספונטנית, העומדת בניגוד לאינטרסים של מנהיג הרשות הפלסטינית, אש”ף ופתח באותה עת, הלא הוא יאסר ערפאת. ערפאת: מנהיג בובה או מנהיג בעל משקל? לטענה לפיה האינתיפאדה “פרצה מעצמה” משמעות מרחיקת לכת – לו הייתה נכונה – משום שעל פי שיטתם […]

בתכנית “המקור” (11/02/2013) בערוץ 10 נידונה בין היתר השאלה האם הרשות הפלסטינית יזמה את האינתיפאדה או שמדובר בהתפרצות עממית ספונטנית, העומדת בניגוד לאינטרסים של מנהיג הרשות הפלסטינית, אש”ף ופתח באותה עת, הלא הוא יאסר ערפאת.

ערפאת: מנהיג בובה או מנהיג בעל משקל?

לטענה לפיה האינתיפאדה “פרצה מעצמה” משמעות מרחיקת לכת – לו הייתה נכונה – משום שעל פי שיטתם היותו של ערפאת המנהיג ללא עוררין של העם הפלסטיני ושל תנועת פתח לא היה אלא מיתוס בלבד. הטענה היא שלמעשה ערפאת היה “מנהיג בובה” ולא היה בכוחו ובכוח סמכותו להביא לחתימה בשמו של העם הפלסטיני על הסדר מדיני שישים קץ לסכסוך עם ישראל על פלסטין.

יתירה מכך, על פי גישה זו משתמע כי המודיעין הישראלי, אמ”ן, שב”כ והמוסד, וכן משה”ח והמנהא”ז – כשלו אסטרטגית באי מתן התרעה לדרג המדיני לפני וועידת קמפ-דיוויד על חולשת מנהיגותו של ערפאת, והיותו הלכה למעשה שותף בלתי רלוונטי להסדר שלום המבוסס על פשרה היסטורית.

תנועת פתח: קבלן הביצוע של הרשות הפלסטינית

מאמרים קודמים שפורסמו באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה הציגו עדויות לקשר הישיר בין ערפאת לבין ייזום האינתיפאדה וניהולה. להלן אחדות מהן:

תנועת פתח, שבראשה כאמור עמד ערפאת, שימשה עמוד התווך העיקרי באסטרטגיית הפעלת “המאבק העממי” נגד ישראל בשנים שקדמו לאינתיפאדה (למשל, אירועי המנהרה ב-96′, הר חומה ב- 97′, ימי הזעם ואינתיפאדת האסירים בחודש מאי 2000). בקיץ 2000 נועדה לה תפקיד מרכזי בהתנעת אינתיפאדת אל-אקצה, העצמאות והשיבה, המכונה בישראל בשם “האינתיפאדה השנייה”.

ערפאת וברגותי מאיימים בחזרה למאבק המזוין ובאינתיפאדה

הסימנים הראשונים לקבלתה של החלטה קונקרטית לפתוח במתקפת טרור רבתי על ישראל ניכרו בלשונו התקיפה של יאסר ערפאת בתוך ה”מגרש הביתי” שלו, במפגשים עם ה”שביבה”, ארגון צעירי תנועת פתח, ברמאללה ובשכם באותה השנה.

כבר במפגשים אלה שהתקיימו בחודש אפריל 2000, דהיינו מספר חודשים לפני פסגת קמפ-דיוויד השנייה, שתועדו על ידי העיתון “אלמג’אהד” (עזה, גיליון 101, 3 באפריל 2000), כינה ערפאת את צעירי פתח בשם “הגנרלים החדשים”. כבר אז איים ערפאת “לפתוח באינתיפאדה חדשה” כדי לכפות על ישראל את “הקמת המדינה הפלסטינית העצמאית”.

מרוואן ברגותי, שלימים הפך לאחד המנהיגים הבולטים של האינתיפאדה, הציג כבר בתחילת שנת 2000 , במעין “תורה שבעל- פה” (“אח’באר אלח’ליל”, גיליון מספר 4, ה- 8 במרס 2000) את האסטרטגיה של פתח, אשר באותה העת עמד בראשה, כאמור, ערפאת עצמו. ברגותי אמר באותה העת כי “מי שחושב שניתן להגיע להכרעה בענייני הסדר הקבע, דוגמת הפליטים, ירושלים, ההתנחלויות והגבולות בעזרת מו”מ שוגה באשליות. בעניינים אלה עלינו לנהל מערכה בשטח לצד מערכת המו”מ… ואני מתכוון לעימות. אנו זקוקים לעשרות מערכות דוגמת מערכת מנהרת אל- אקצה… בהתנחלויות לא נאבקים בעזרת תחנונים אלא באמצעות כוח הנשק… זכותו של עמנו להיאבק בישראלים בגדה המערבית, ברצועת עזה ובירושלים בכל השיטות והדרכים”.

כשבועיים לפני פסגת קמפ-דיוויד השנייה (25/06/2000), בכינוס של תנועת פתח בשכם, דבר ערפאת מפורשות על האפשרות לחזרה “רשמית” לאסטרטגיית “המאבק המזוין”, ויישומה ה”רשמי” ובהיקף מלא של אסטרטגיה (ואידאולוגיה) זו (כלומר, דרך השימוש בטרור), בה דגלו פתח ואש”ף באופן “רשמי” קודם לכניסה למסלול ההסדרים; כמובא להלן: “את נפשנו… נקריב למען פלסטין… אנו נלחמים על אדמתנו… ומי ששכח שיזכור את מערכת כראמה [מבצע צה”ל נגד בסיס המחבלים בירדן ב- 1968 שמוצג כניצחון ראשון על הצבא הישראלי], מערכת ביירות [הקרב על ביירות במלחמת לבנון הראשונה] ושבע השנים של האינתיפאדה [האינתיפאדה הראשונה]. אנו מוכנים למחוק הכל ולהתחיל הכל מחדש”.

ההחלטה הסופית לאחר פסגת קמפ-דיוויד

ההחלטה הסופית לפתוח באינתיפאדת אל-אקצה התקבלה בידי יאסר ערפאת ואנשיו מיד עם סיומה של פסגת קמפ-דיוויד השנייה. מעת שהפור נפל, כל שנותר למנהיגי הרשות הפלסטינית ואש”ף הוא לקבוע את סוגיית העיתוי ואת העילה המידית (האמתלה) לפתיחה באינתיפאדה. האות והסימן המידיים והגלויים לכך ניתנו בהתארגנות פתח בהפגנות תמיכה “ספונטניות” ביאסר ערפאת, על שלא נכנע כביכול ללחצים ולא ויתר על עמדות היסוד הפלסטיניות, תוך הבעת נכונות להמשך המאבק למימושן של “הזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני”.

במסמך תיעודי מפורט על פסגת קמפ-דיוויד השנייה, שפרסם עיתון “אלחיאת אלג’דידה” (20 בספטמבר 2000, תשעה ימים בלבד לפני תחילת אינתיפאדת אל-אקצה), ציין סח’ר חבש, הנחשב לאידיאולוג הרשמי של פתח, כי בתגובה להצעות הישראליות והאמריקניות “האח אבו עמאר [ערפאת] דיבר בלשון האדם המאמין אשר רואה את הדברים העומדים בפניו ובפני העם הפלסטיני הנשגב – אופציית העימות”. סח’ר חבש נמנה על דור מייסדי פתח. הוא היה חבר הוועדה המרכזית של פתח (המוסד העליון של פתח), נחשב לאיש אמון קרוב מאוד לערפאת ונטל גם חלק בהתייעצויות ובמגעים שניהל ערפאת עם נציגי הארגונים הפלסטיניים השונים במהלך האינתיפאדה. לא אחת מונה סח’ר חבש לנאום בשמו של ערפאת באירועים שונים.

הכנת כוחות הביטחון הפלסטיניים לעימות עם ישראל

המסר בדבר הנכונות להגן על עקרונות היסוד הללו תורגם מיד לאחר הפסגה בהנחיות שהופצו לכוחות “הביטחון הלאומי” ברצועת עזה ובה הוכנו כוחות “הביטחון הלאומי” לאפשרות קרובה של פתיחת מערכה אלימה נגד ישראל.

בפתח גיליון מספר 28 (יולי 2000) של הירחון “אלשהדאא” (שיצא לאור מטעם מנגנון “ההכוונה הפוליטית” ואשר הופץ בקרב חיילי מנגנון “הביטחון הלאומי” ומשמר הגבול ברצועת עזה) מובאת קריאה לחיילי “הביטחון הלאומי”, המנוסחת כמעין פקודת יום מההנהגה הפלסטינית והמורה להתכונן לעימות קרב והולך עם ישראל.

להלן עיקרי הדברים המובאים בחתימתו של אחמד איבראהים חלס, מפקד “ההכוונה הפוליטית” של כוחות משמר הגבול של “הביטחון הלאומי”, תחת הכותרת “המערכה החלה”:

“קריאה, קריאה, קריאה, ממשלחת המו”מ בראשות המפקד הסמל אבו עמאר לעמנו הפלסטיני הגיבור. היו נכונים, מערכת ירושלים החלה. זו משמעות חזרת המשלחת הפלסטינית לאדמת המולדת מקמפ-דיוויד בלי שוויתרה על עמדות היסוד הפלסטיניות המוצהרות: לא יהיה שלום ללא ירושלים בירת הנצח של מדינת פלסטין, לא תהיה יציבות ולא יהיה ביטחון באזור כולו אלא בהיענות ישראל לדרישות הלגיטימיות הבינלאומיות, אשר קבעו את עיקרון אדמה תמורת שלום בהתאם להחלטות האו”ם”.

רס”ן ראיד מוחמד ג’ראדה, פעיל ב”הכוונה הפוליטית” בכוחות משמר הגבול של “הביטחון הלאומי” מציין, בין היתר, במאמר אחר באותו גיליון כי “כישלון [פסגת קמפ-דיוויד] מבשר את סוף ההסדר המדיני, וזהו סוף הפותח פתח לאופציית המאבק והעימות, וזו התחלה, התחלה טבעית לקץ ההסדר המדיני כדרך למימוש יעדי העם הפלסטיני בדרך לשחרור”.

בגיליון מספר 30 של העיתון “פלסטין אליום” (5 באוגוסט 2000, כשבעה שבועות בלבד לפני תחילת מתקפת הטרור), מצוטט מקור פלסטיני בכותרת הראשית באומרו כי “כדי להשיג התקדמות במו”מ יש צורך בעימות”. בגוף הכתבה הראשית נכתבו בין היתר הדברים הבאים: “מקור פלסטיני גילה לעיתון פלסטין, כי פסגת קמפ דיוויד… נכשלה כתוצאה מהתעקשות הישראלים על עמדותיהם בכל הסוגיות… המקור הפלסטיני סבור, כי קל לשוב למו”מ חדש אשר ייתכן שיביא לתוצאה כלשהי נוכח העמדות הישראליות הנוכחיות, ולכן יש צורך בסוג מסוים של עימות במטרה לשנות את המשוואות הקיימות”.

“החלוץ לפני המחנה” מתוך “מנגנוני הביטחון” הפלסטינים היה ג’האד אלעמארין, מבכירי פעילי הפתח ומקורב מאוד לערפאת (הוברח לעזה במכוניתו של ערפאת ביום הגיעו לראשונה לרצועה לאחר הסכם הביניים). אלעמארין, ששימש כראש מחלקת המבצעים של “המשטרה הפלסטינית” ברצועת עזה, תרגם את “רוח המפקד” של ערפאת לפעולות טרור נגד ישראל עוד לפני תחילת האינתיפאדה (מרץ, אפריל ויוני 2000), ולאחר תחילתה הוא ייסד את “גדודי חללי אל-אקצה” ברצועת עזה.

“הגיע זמן האינתיפאדה, הגיע זמן הג’יהאד, הגיע זמן ירושלים וירושלים קוראת”

קו דומה המצדד באינתיפאדה חדשה נגד ישראל והפעלת ההמונים למחאה אלימה ננקט על ידי משרד ההסברה של הרשות הפלסטינית. בגיליון “אירועים וסוגיות” מספר 29 מאוגוסט 2000, שיצא לאור מטעם משרד ההסברה הפלסטיני (שהוא חלק מממשלת הרשות), נכתב במאמר שכותרתו “ההיבט העממי במשך ולאחר קמפ-דיוויד”, כדלהלן:

“אנו ניצבים בפני צומת היסטורי ושלב מסובך ביותר, אשר ייתכן שבמהלכו יקבע גורל ירושלים, הפליטים, הגבולות והמדינה. סוגיות אלה דורשות את ליכוד כל הכוחות כדי ליצור מוכנות פלסטינית, שתשרת את הסוגיות הלאומיות. כעת עלינו להכין את ההמונים לכך שיהיו יכולים להתמודד עם מה שטומן בחובו השלב הבא. ראינו כולנו את תמיכת ההמונים הרחבה והצטופפותם סביב המשלחת הפלסטינית הנושאת ונותנת לאחר חזרתה מקמפ דיוויד וחזינו בתחושת ההתעלות והניצחון של המשלחת הפלסטינית לאחר קבלת הפנים לה זכתה… ואולם, עליית מדרגה בפעילות ההמונים מחייבת שפעילותם תהיה תקיפה יותר בשלבים שיקדמו לניצחון, וזאת באופן שיוכלו למלא את תפקידם ולשרת את הסוגיות הלאומיות, ולא יהיו בבחינת עדי ראייה להתרחשויות הקשורות בקביעת גורלם”.

כשלושה שבועות לפני תחילת אינתיפאדת אל-אקצה הייתה ברורה הכתובת על הקיר. במאמר בעיתון “אלצבאח”, העיתון הרשמי של הרשות הפלסטינית, הודיע יאסר ח’ליל צלאח (ככל הנראה שמו הספרותי של עורך העיתון סרי אלקדווה) על העיתוי הקרוב ועל העילה הצפויה (ירושלים) לפתיחת “מערכת האינתיפאדה והג’יהאד” נגד ישראל, ובלשונו (“אלצבאח”, 11 בספטמבר 2000): “ההגנה על ירושלים דורשת דם. בדם בלבד נגן על ירושלים, הגיע זמן הניצחון והנפילה חלל… המערכה על ירושלים היא אם המערכות… אנו נתקדם ונכריז על אינתיפאדה כוללת למען ירושלים. הגיע זמן האינתיפאדה. הגיע זמן האינתיפאדה. הגיע זמן הג’יהאד. הגיע זמן ירושלים וירושלים קוראת”.

הכנות בפתח לעימות עם ישראל

בעקבות כשלון פסגת קמפ-דיוויד הוכרז “מצב חירום” בתנועת פתח, אשר החלה להתכונן לעימות בכל המישורים, החל מהכשרת התודעה לעימות וכלה באימונים צבאיים. מרוואן ברגותי, שעמד בראש הועדה העליונה של פתח ביהודה ושומרון, מצוטט בעיתון “פלסטיננא” (גיליון 18 מה-31 ביולי) באומרו כי כישלון המו”מ פותח את השער בפני העם הפלסטיני למימוש “כל האופציות”. הוא ציין, כי קיים פרק זמן נרחב להשגת מוכנות ולהכרזה על גיוס כללי בשורות העם הפלסטיני.

אמירתו של ברגותי לא נאמרה בחלל ריק. בפועל, בחודשי הקיץ של שנת 2000 ערכו “מנגנוני הביטחון” של הרשות הפלסטינית ומנגנון “ההכוונה הלאומית”, בשיתוף פעולה עם תנועת פתח, עשרות “מחנות קיץ” לצעירים בכל שטחי הרשות, במסגרתם אומנו אלפי צעירים בשימוש בנשק ובתקיפת החיילים והמתיישבים הישראליים באמצעות יידוי אבנים וזריקת פצצות תבערה מאולתרות.

בשורות ארגון פתח, ערב תחילת אינתיפאדת אל-אקצה, הוכרז על כוננות עליונה כשלב מכין לקראת ההכרזה על מדינה פלסטינית (“פלסטיננא”, 17 בספטמבר 2000). שר התכנון ושיתוף הפעולה הבינלאומי, דר’ נביל שעת’, אמר במהלך מפגש בח’אן יונס, יום קודם לתאריך המיוחס לפרוץ האינתיפאדה (“אלאיאם”, 29 בספטמבר 2000), כי “הרשות [הפלסטינית] תפעל להשיב את האדמה באמצעות תהליך השלום, ואם הדבר ייכשל לא תעמוד בפנינו אלא אופציית העימות. הוא הבהיר, כי לעם הפלסטיני תקווה שההנהגה הפלסטינית תצליח להשיב את זכויותיו באמצעות תהליך השלום. הוא ציין, כי קיימת אפשרות של אי הגעה להסכם במהלך המו”מ הנוכחי ושל התדרדרות המצב, והוא קרא לעם הפלסטיני להיות נכון ומוכן לכל האפשרויות החלופיות”.

ערפאת מנצח על האינתיפאדה באמצעות הכוחות הלאומיים והאסלאמיים

מיומה הראשון של אינתיפאדת אל-אקצה פעלה חזית מתואמת של גורמי הכוח העיקריים בזירה הפלסטינית תחת השם “הכוחות הלאומיים והאסלאמיים”. חזית זו הייתה נאמנה לערפאת ושימשה כמסגרת התיאום העליונה של ניהול האינתיפאדה, לארגון משותף של הפעולות נגד ישראל ולפתרון מחלוקות בין הארגונים.

חברו בה לצד ארגון פתח ארגונים פלסטיניים נוספים, ובהם: חמאס, הג’יהאד האסלאמי, החזית העממית, פידא, חזית השחרור הערבית, החזית הדמוקרטית, מפלגת העם הפלסטינית, חזית המאבק העממי, חזית השחרור הפלסטינית והחזית הערבית הפלסטינית. למסגרת תיאום זו הייתה חשיבות רבה בקביעת האסטרטגיה של האינתיפאדה והיא הוקמה כלקח מהפיצול באינתיפאדה הראשונה.

על המעורבות הישירה של הרשות הפלסטינית בניהול ובהכוונת אינתיפאדת אל-אקצה מעיד, בין היתר, עותק של הכרוז הראשון שיצא מטעם “הכוחות הלאומיים והאסלאמיים” ב-30 בספטמבר 2000. על כרוז זה מוטבעת חותמת משרד ההסברה הפלסטיני (דהיינו, אחד המיניסטריונים בממשלת הרשות הפלסטינית), ולצדה הערה של אחד הגורמים האחראים במשרד ההסברה, המנחה “להפיץ [את הכרוז] לכולם”.

“בהודעות נוספות של “הכוחות הלאומיים והאסלאמיים”, שהתפרסמו בהמשך הדרך, ניתנו הנחיות להמשך הפעילות נגד ישראל, בציון תאריכים ומועדים מיוחדים להסלמה בפעילות האלימה של ההמונים. להלן שתי דוגמאות מיני רבות הממחישות זאת:

  • כרוז של הכוחות הלאומיים והאסלאמיים מ-3 באוקטובר 2000 קרא ל”המשך האינתיפאדה העממית המבורכת” ושיבח את “ההמונים ואת הכוחות של עמנו בגליל, במשולש, במישור החוף ובנגב על עמידת הגבורה שלהם [אירועי אוקטובר 2000]”. הכוחות הלאומיים והאסלאמיים קבעו את הימים ה-4 וה-5 באוקטובר 2000 כימי אבל לאומיים לזכרם של “הנופלים על האדמה הלאומית בהגנה על אל-קודס ופלסטין” וקראו לעם הפלסטיני “להמשיך ולהסלים את הפעולות העממיות המאורגנות של התעמתות עם חיילי הכיבוש הישראלי והמתנחלים הציוניים באל-קודס, בגדה המערבית וברצועת עזה”.
  • כרוז של הכוחות הלאומיים והאסלאמיים מ-27 באוקטובר 2000 קבע את “יום ראשון ה-29 באוקטובר כיום הסלמה כולל, שבו תצאנה תהלוכות והפגנות זעם בכל רחבי המולדת בדרישה לסילוק הכיבוש”. הכוחות הלאומיים והאסלאמיים שיבחו בכרוז זה את העם הפלסטיני לרגל כניסת “האינתיפאדה המבורכת לחודשה השני”.

יש להדגיש, כי הודעות הכוחות הלאומיים והאסלאמיים פורסמו באופן מודגש ובולט בתקשורת הממסדית הפלסטינית, שנשלטה באופן מלא על ידי הרשות הפלסטינית, והם שימשו קול קורא לפעולה על פי התכנית המפורטת עבור הציבור, וזאת בתמיכה מלאה של הרשות הפלסטינית.

יתירה מכך, משרדי הממשלה הפלסטיניים שיתפו פעולה באופן מלא עם הכוחות הלאומיים האסלאמיים והועדות האזוריות והמקומיות, שהם הקימו לצורך חיזוק העמידה האיתנה של העם הפלסטיני במהלך האינתיפאדה. בימיה הראשונים של האינתיפאדה קריאות הכוחות הלאומיים והאסלאמיים ליציאה להפגנות המוניות – שהיו, הלכה למעשה, הפרות סדר רחבות היקף הנושאות אופי אלים – היו מתואמות עם משרד החינוך הפלסטיני, ותלמידים רבים אף נטלו בהן חלק.

יו”ר הרשות, יאסר ערפאת, עשה שימוש באופן ישיר, אישית, ב”כוחות הלאומיים והאסלאמיים”, לשם תיאום פעילות האינתיפאדה, על מנת שמעשי האלימות והפיגועים יסייעו להשגת היעדים המדיניים האסטרטגיים של הרשות הפלסטינית ואש”ף, כפי שהותוו על ידי ערפאת עצמו ועל ידי נאמניו ושותפיו לדרך בהנהגות הרשות הפלסטינית ואש”ף.

כך לדוגמה, לאחר פיגוע ההתאבדות בדולפינריום (01/06/2002) שבוצע על ידי חמאס ובעקבות הלחץ הבינלאומי הכבד שהופעל על הרשות הפלסטינית לחדול מהטרור ולפעול נגד ארגוני הטרור, כינס ערפאת את הפורום הבכיר של “הכוחות הלאומיים והאסלאמיים” והנחה את ה”כוחות” להנמיך באופן זמני את “גובה הלהבות” של האינתיפאדה; קרי – להפחית באופן זמני ומשיקולים טקטיים גרידא את רמת האלימות ואת חומרתה. אקט זה מלמד על שליטתה של הרשות הפלסטינית, אש”ף ומנהיגיהם בניהול והכוונת הטרור נגד ישראל ועל הבקרה שביצעו בנוגע להיקף ועוצמת הטרור בהתאם לנסיבות המשתנות – אשר העיקריות שבהן היו התגובה בזירה הבינלאומית ועוצמת החשש מפני פעולה צבאית ישראלית רחבת היקף.

“האינתיפאדה אינה טקטיקה, אלא בחירה אסטרטגית”

את תפקידו של ערפאת, הרשות הפלסטינית והכוחות הלאומיים והאסלאמיים באינתיפאדה חשף סח’ר חבש, שנמנה על דור מייסדי הפתח, והיה חבר הועדה המרכזית של הפתח (המוסד העליון של הפתח) ואיש אמון קרוב מאוד לערפאת, שנטל חלק בהתייעצויות ובמגעים שניהל ערפאת עם נציגי הארגונים הפלסטיניים השונים במהלך האינתיפאדה. חבש גם השתתף בישיבות נציגי הכוחות הלאומיים והאסלאמיים. בראיון לעיתון הלבנוני “אל-מוסתקבל” ב-29 בספטמבר 2001 אמר חבש את הדברים הבאים:

“מי שקובע את מדיניות האינתיפאדה ודרישותיה הם האח אבו עמאר (ערפאת) והרשות הפלסטינית, וחשוב יותר מכך, בשטח [קובעים את המדיניות] הכוחות הלאומיים והאסלאמיים, כלומר 14 הארגונים המסוגלים להמשיך את האינתיפאדה והמוקאוומה [התנגדות/מאבק]… האינתיפאדה אינה טקטיקה, אלא בחירתנו האסטרטגית הבסיסית עד לסילוק הכיבוש, השגת חירות ומדינה עצמאית נקייה מהתנחלויות. אפילו אם נקים את המדינה האינתיפאדה והמאבק יימשכו, ייתכן שבדרכים אחרות, משום שחובה היא לממש את זכות השיבה של הפליטים”.

קבלת ההחלטה על פרוץ האינתיפאדה

שנה לאחר תחילתה, תיאר ממדוח נופל, אחד מיועציו של יאסר ערפאת, כיצד התקבלה ההחלטה על הפתיחה באינתיפאדה, כמובא להלן (אלדראסאת אלפלסטיניה, גיליון 47  קיץ 2001):

“היא [האינתיפאדה] אינה תנועת המונים נפרדת מן הרשות שפרצה מעצמה. נהפוך הוא, היא החלה על יסוד החלטה מלמעלה של הרשות, לפני שהפכה להיות פעילות עממית. הדבר אירע מיד לאחר ביקור שרון באל-אקצה. באותה העת התכנסו הגופים הפוליטיים והביטחוניים של הרשות הפלסטינית וקיבלו החלטה להגן על אל-אקצה. ערפאת ראה בביקור באל-אקצה נקודת פיצוץ של המצב הקיים, המספיקה להצית שריפה לא רק באדמה הפלסטינית אלא גם להשפיע על המצב מחוץ לגבולות פלסטין. התקבלו החלטות שעסקו בהכנות מעשיות, ונערכו ישיבות של הכוחות הנוטלים חלק ברשות, והוחלט על הנעתם לעבר אל-אקצה ביום שישי. כן תוגברו סידורי האבטחה של המסגד באמצעות הבאת שומרים נוספים והוצאת הנחיות למנגנוני הביטחון להיכנס לאל-אקצה ולהגן עליו”.

דבריו הנ”ל של ממדוח נופל עולים בקנה אחד עם דברים שהוא אמר בראיון לשבועון הצרפתי “נובל אובזרווטר” (01/03/2001) לפיהם ערפאת תכנן את פתיחת העימות עם ישראל קודם לביקורו של שרון בהר הבית. לדברי ממדוח נופל, “מספר ימים לפני ביקור שרון במסגד, כאשר ערפאת ביקש שאנו נהיה מוכנים לפתוח בעימות, אני תמכתי בהפגנות המונים והתנגדתי לשימוש בנשק”.

נופל ציין עוד כי גם ראש מנגנון הביטחון המסכל באיזור יהודה ושומרון (דאז), ג’יבריל רג’וב, הזהיר את ערפאת מהסכנה של עימות צבאי – אך מאמציו היו לשווא; שכן ערפאת היה משוכנע כי בתוך יומיים או שלושה יחס הכוחות הבלתי שוויוני יהיה בלתי נסבל עד כדי כך שהאמריקנים והערבים ייעצו לברק לחדש את המו”מ.

כחמישה חודשים לאחר פרוץ האינתיפאדה (03/03/2001) הודה עימאד פלוג’י, שר התקשורת של הרשות הפלסטינית,  כי אינתיפאדת אל-אקצה לא הייתה התקוממות ספונטנית, אלא תוכננה על ידי הרשות הפלסטינית מאז כשלון השיחות עם ישראל בקמפ-דיוויד ביולי 2000.

על פי דיווח ב-IP שצוטט ב-Ynet, אמר פלוג’י במהלך ביקור שערך בלבנון כי זו טעות לחשוב שהאינתיפאדה, הנמשכת מזה חמישה חודשים, התפרצה בתגובה לביקורו השנוי במחלוקת של ראש הממשלה הנבחר, אריאל שרון, במסגד אל-אקצה, בסוף חודש ספטמבר. “זה תוכנן מאז שהיו”ר ערפאת חזר מקמפ-דיוויד ודחה את ההצעות של הנשיא האמריקני ביל קלינטון”.

אלמנתו של יאסר ערפאת, סוהא ערפאת, התייחסה בראיון בטלוויזיה הפלסטינית (12/11/2011) למועד קבלת ההחלטה על ידי ערפאת לפתוח באינתיפאדת אל-אקצה. להלן תרגום הקטע הרלוונטי בדבריה:

“במישור האישי אני מתגעגע אליו מאוד. גם זהווה (בתם של סוהא ויאסר ערפאת) מתגעגעת אליו, קשה לדמיין עד כמה. היא לא הכירה אותו. היא יודעת שערפאת שלח אותנו הרחק לפני הפלישה לרמאללה. הוא אמר: “אתם חייבים לעזוב את פלסטין, כיוון שאני רוצה לפתוח באינתיפאדה ואינני רוצה להתגונן מאחורי אשתי וילדתי הקטנה”. כולם אמרו: ‘סוהא נטשה אותו’, אבל אני לא נטשתי אותו. הוא פקד עלינו לעזוב, כיוון שהוא כבר החליט להוציא לפועל את האינתיפאדה לאחר הסכמי אוסלו ולאחר הכשלון של קמפ-דיוויד (השיחות בין ישראל לפלסטינים ביולי 2000)”.

בראיון לטלוויזיה של דובאי (16/12/2012) חזרה סוהא ערפאת על גרסתה: “יאסר ערפאת קיבל החלטה לבצע את האינתיפאדה מיד לאחר כשלון שיחות ‘קמפ-דיוויד’, נפגשנו בפריז והוא ביקש ממני שאשאר שם. כששאלתי למה הוא והוא אמר: ‘כי אני הולך להתחיל אינתיפאדה'”. על המניע של ערפאת לפתוח באינתיפאדה אמרה סוהא: “הוא אמר לי שבשיחות ביקשו ממנו לבגוד בעם הפלסטיני, אך הוא לא מתכוון לעשות זאת”.

בכיר בחמאס: ערפאת נתן אור ירוק לטרור מיד לאחר פסגת קמפ-דיוויד

מחמוד אלזהאר, הנמנה על דרג ההנהגה הבכיר של חמאס, הודה כי קבל את האור הירוק לפתוח בפיגועי טרור מיד לאחר פסגת קמפ-דיוויד. להלן מובאה מהדיווח בעיתון “אל-קודס” (9 באפריל 2005):

“אלזהאר ציין כי הרשות הפלסטינית הגיעה למה שחמאס הזהירה ממנו, והוא ההתכחשות של הכיבוש הישראלי להסכמים החתומים עם אש”ף, בהבהירו כי “בעקבות כישלון המו”מ בקמפ-דיוויד אש”ף החל לומר לחמאס כי השער הפך כעת לפתוח לביצוע פעולות [כלומר, פיגועים נגד ישראל]. ואולם, חמאס לא נתנה אמון בפניות אלה ולמרות זאת ביצעה פעולות תחת השם כוחות עומר אל-מוח’תאר”.

העיתון “אלשרק אל-אווסט” דיווח (29 בספטמבר 2010), כי בטקס לציון יום השנה לאינתיפאדת אל-אקצה אמר מחמוד אלזהאר כי “הנשיא הפלסטיני המנוח יאסר ערפאת הורה לתנועת חמאס לבצע מספר פעולות צבאיות בלב המדינה העברית, וזאת לאחר שחש שהמו”מ באותה העת עם ממשלת הכיבוש נכשל”.

בראיון לאתר הרשמי של תנועת חמאס (palestine-info.info), ב-8 באוקטובר 2010, נשאל מחמוד אלזהאר על התבטאותו בנוגע להיתר שנתן לחמאס להתחיל לבצע פיגועי טרור ערב פריצת אינתיפאדת אל-אקצה. להלן מובאה מהראיון:

“[שאלה]: “אמרת בהתבטאויות קודמות, כי הנשיא אבו עמאר [יאסר ערפאת] הורה לחמאס לבצע פיגועים במהלך היותו נתון במצור ברמאללה. האם אנו יכולים לצפות למשל [שיו”ר הרשות הפלסטינית הנוכחי] אבו מאזן יגיע לשלב כזה בהתנהלות שלו עם התנועה [חמאס]?”

“[תשובת מחמוד אל-זהאר]: “אבו עמאר לא הורה [לארגון] פתח להידבר עם חמאס על מנת לבצע פיגועים מתוך תפיסה התומכת בהתנגדות, אלא בשל רצונו לעשות שימוש בפיגועים למטרות טקטיות. אני זוכר שהשתתפתי בועידה עממית עם [בכירים בארגון פתח] האני אל-חסן, אבו עלי שאהין ועבדאללה אל-חוראני, [שנערך] באולם אל-שיח’ עוואד ב[אוניברסיטת] אלאזהר [בעזה]. באותה עת העלו האנשים שנכחו [בוועידה] את הצורך שחמאס יבצע פיגועים נגד הכיבוש הישראלי, ועניין זה לא היה סוד. אבו עמאר רצה שהדבר יהיה אמצעי טקטי כדי ללחוץ על ישראל באמצעות חמאס. לאבו מאזן אין האומץ והתפיסה הזו והוא אינו מסוגל להמר על חייו למען עניין כזה. התכוונתי בדברים אלה להניח לפני הציבור את הרעיון כי נעשה שימוש בהתנגדות בנקודות זמן מסוימות למטרות טקטיות, ואין היא [כך במקור, וקרוב לוודאי שנשמטה המילה “אלא”] מתוך נקודת מוצא של תפיסה שנועדה לשפר את תנאי המו”מ. לכן, איני מעוניין שיישנה הניסיון שבו נעשה שימוש בפיוס ובהתנגדות כדי לשפר את תנאי המו”מ, ואולם, הכרחי הוא שהם [הפיוס וההתנגדות] יהיו מושתתים על תפיסה וראייה אסטרטגית”.

הכרוז הראשון של הכוחות הלאומיים והאסלאמיים עם פרוץ האינתיפאדה השנייה

בשם אללה הרחמן והרחום
הודעה מטעם הכוחות הלאומיים והאסלאמיים

הו בני עמנו האדיר,

הפשע המתוכנן שביצעה ממשלת ברק, שבא לידי ביטוי בירי אתמול [29.9.00] לעבר המתפללים במסגד אל-אקצה, וההגנה שניתנה למהלך הפרובוקטיבי של הקצב שרון, שטימא את המקום הקדוש (אל-חרם אל-שריף), הם בבחינת חצייה של קו אדום, הסלמה בוטה של עמדת השחצנות והזלזול ברגשות של עמנו, התכחשות לזכויותיו, ניסיון לקבע את הריבונות הישראלית הבלתי חוקית באל-קודס ובמקומות הקדושים.

הכוחות הלאומיים והאסלאמיים, המתכנסים היום [30.9.2000] בערב בעקבות מעשה הטבח האכזרי הזה, מודיעים על:

קריאה להמונים של עמנו להמשיך בפעילות העממית האדירה במחאה על הטבח הנפשע והטימוא הישראלי המתמשך של המקום הקדוש ושאר המקומות המקודשים לאסלאם ולנצרות, תחת הסיסמא של “המאבק למען הדגשת הריבונות הפלסטינית המלאה על אל-קודס וסיכול כל תכנית העומדת בסתירה לריבונות זו”. במסגרת זו, הכוחות הלאומיים והאסלאמיים דורשים מהרשות הלאומית הפלסטינית להימנע מכל פעולה שתגביל את התנופה של פעילות ההמונים, וקוראים ל:

  • הכרזה על כוננות כוללת בשורות כל הארגונים כדי להמשיך בפעילות ההמונים, ייזום מיידי של פגישות של הכוחות הלאומיים והאסלאמיים, של הקבוצות והמוסדות במחוזות השונים והאזורים על מנת להמשיך את הפעילות. הפורום קיבל החלטה הרואה אותו במצב של התכנסות קבועה כדי לעקוב אחר פעילות ההמונים.
  • הכרזה על יום שני הקרוב, 2.10.2000, יום ציון שחרור אל-קודס בידי הגיבור סלאח א-דין אל-איובי, יום להסלמה בפעילות ההמונים הכוללת למען שחרור העיר הקדושה ולהדגשת הריבונות הפלסטינית עליה.
  • קריאה להמוני עמנו להמשיך בפעולות המחאה במסגד אל-אקצה ולארגן תכנית לביקורים מאורגנים על ידי הסטודנטים והתלמידים ביוזמת הכוחות הלאומיים והאסלאמיים באזורים [השונים] ובשיתוף פעולה עם משרד החינוך והתרבות והמשרד לחינוך הגבוה.
  • ברכות להמוני עמנו בתוך גבולות 48′ ולהמונים שהכריזו על דבקותם ב[מסגד] אל-אקצה, שגילו נכונות להקרבה למענו, ואשר תרגמו את העמדה הזו באחדות הדם שנשפך על אדמת אל-אקצה המבורכת ובפעילות לחיזוק אחדות עמנו בכל מקומות הימצאו במאבק להגנה על המקומות הקדושים לו למען זכויותיו הלגיטימיות.
  • מערכת ההגנה על אל-קודס דורשת אמצעים לחיזוק אחדותנו הלאומית, לכידות של החברה שלנו וארגון החזית הפנימית שלנו, ובראש ובראשונה שחרור כל העצורים הפוליטיים ואיסור על מעצר פוליטי.
  • דרישה להפסיק את המו”מ המתנהל כעת במחאה על פשע רווי הדם ועל המשך הזלזול של ישראל בעמנו והתכחשותה לזכויותיו, דבר אשר יהפוך את המשך המו”מ לעקר וללא תועלת נוכח העקשנות הישראלית והנטייה האמריקנית העיוורת אחר ישראל, ואשר בא לידי ביטוי החוק הראוי לגינוי, שקיבל לאחרונה הקונגרס האמריקני.
  • דרישה לשחרור מיידי של לוחם [מנגנון] הביטחון הלאומי, אשר ירה לעבר חיילי הכיבוש בקלקיליה בתגובה לשחצנות הישראלית ולטימוא של המקומות הקדושים לאסלאם באל-קודס על ידי הישראלים, אשר נושאים בכל האחריות המדינית והמוסרית לפיצוץ מעגל האלימות מכוח המשך הכיבוש והמשך פעולותיו התוקפניות והפזיזות.
  • קריאה לעולם הערבי והאסלאמי, לעמים ולממשלות, לפעול בצעדים מעשיים להגן על אל-קודס והמקומות הקדושים שבה, להביע סולידריות עם עמנו ולתמוך במאבקו למען שחרור העיר הקדושה ולהדגיש את הריבונות הפלסטינית בה.

הכוחות הלאומיים והאסלאמיים מברכים את נפשות החללים [שהידים] של טבח אל-אקצה, ושאר החללים של עמנו, ונשבעים בפני המוני עמנו להמשיך את המאבק מתוך נאמנות לדמם עד אשר יסולק הכיבוש ויחולצו בכוח זכויות עמנו לשיבה ולעצמאות לאומית בהקדם.

הניצחון לעמנו לוחם הג’יהאד והתבוסה לכיבוש
תנועת השחרור הלאומי הפלסטיני ‘פתח’
החזית העממית לשחרור פלסטין
האיחוד הדמוקרטי הפלסטיני ‘פידא’
חזית השחרור הערבית
תנועת המאבק האסלאמי חמאס
החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין
מפלגת העם הפלסטינית
חזית המאבק העממי הפלסטיני
חזית השחרור הערבית
החזית הערבית הפלסטינית

30/09/2000