עבור לתוכן העמוד
Menu

עבאס חושף את הצד הקיצוני

ביום שישי האחרון, יום השנה להקמת פת”ח, נשא מחמוד עבאס (אבו מאזן) נאום שאולי מסמן נקודת מפנה ביחסים בין יו”ר הרשות הפלסטינית למדינת ישראל. עבאס השתמש ברטוריקה קיצונית שלא נקט עד כה, ודיבר על הצורך של הפלסטינים “לחדש את השבועה לשאהידים הגיבורים וללכת בדרכם”. ברשימת השאהידים הפלסטינים שלו נכללו לא רק מנהיגי חמאס מהשנים האחרונות, כגון השייח’ אחמד יאסין, […]

ביום שישי האחרון, יום השנה להקמת פת”ח, נשא מחמוד עבאס (אבו מאזן) נאום שאולי מסמן נקודת מפנה ביחסים בין יו”ר הרשות הפלסטינית למדינת ישראל. עבאס השתמש ברטוריקה קיצונית שלא נקט עד כה, ודיבר על הצורך של הפלסטינים “לחדש את השבועה לשאהידים הגיבורים וללכת בדרכם”.

ברשימת השאהידים הפלסטינים שלו נכללו לא רק מנהיגי חמאס מהשנים האחרונות, כגון השייח’ אחמד יאסין, או גורמים פרו-איראניים מהג’יהאד האיסאלמי, כגון פתחי שקאקי, אלא גם דמויות משנות ה-30 של המאה הקודמת, כגון עז א-דין אל-קסאם, ובייחוד המופתי הירושלמי הידוע לשמצה, חאג’ אמין אל-חוסייני, ששיתף פעולה בגלוי עם הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה.

מה קרה למחמוד עבאס? מה שבאמת חשוב כאן הוא לא הוויכוח המיותר לגבי יכולתו של עבאס להיות פרטנר לתהליך מדיני, אלא דווקא הפנמת השינוי הדרמטי באווירה במזה”ת, שמשפיע על ההצהרות ועל הכוונות של מנהיגים. שלושה תנאים גיאו-אסטרטגיים ספציפיים שהחלו להיווצר עם תחילת התהליך המדיני של שני העשורים האחרונים ב-1991 עברו תמורות דרמטיות.

ראשית, התמוטטותה של בריה”מ הותירה את ארה”ב כמעצמת העל היחידה השולטת במזה”ת. הכוחות האמריקניים שהיו פרוסים בכל האזור לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, הפכו את עליונות הכוח האמריקני ממצב תיאורטי למציאות ממשית בשטח. שנית, עם תבוסתו של סדאם חוסיין, הדמות החזקה ביותר במה שהיה מוכר כ”חזית ההתנגדות”, לא היתה עוד גורם משפיע במאזן הכוחות במזה”ת. שלישית, איראן, שטרם התאוששה ממלחמת שמונה השנים שניהלה נגד עיראקבעשור הקודם, עוד לא היתה בעמדה שבה יכלה לנצל את התמוטטות הצבא העיראקי ולמצב את עצמה ככוח הגמוני חדש. שלושת התנאים הללו הכשירו את הקרקע לכינוס ועידת מדריד לשלום ב-1991, ומאוחר יותר לחתימה על הסכמי אוסלו ב-1993.

אולם ב-2013 המבנה הבינלאומי הייחודי הזה אינו קיים עוד. מדינות ערב, בייחוד אלו שבמפרץ הפרסי, חששו מכך שהנסיגה האמריקנית מעיראק בסוף 2011 מסמנת את תחילתה של תקופה חדשה, שבה לארה”ב תהיה מעורבות צבאית מועטה באזור. בנוסף, עם ההתקוממויות בעולם הערבי שהחלו ב-2011, הוקמה חזית סירוב חדשה, אשר באמצעות מפלגות איסלאמיות תפסה במושכות השלטון מתוניסיה ועד מצרים. כמו כן, למרות האבדות שהיא נוחלת בסוריה (ובלבנון), איראן מפגינה יכולת השפעה משמעותית בסכסוכים רבים במזה”ת – מעיראק עד תימן ומסודאן עד רצועת עזה. פעילותה צפויה רק להתגבר אם תחצה את הרף הגרעיני.

ישראל לא חייבת להגיע למסקנה כי לא קיימות אפשרויות דיפלומטיות עבורה וכי הגעה למבוי סתום היא בלתי נמנעת. אך כדי להמשיך עם יוזמה כלשהי בעתיד עליה לבצע כמה שינויים חשובים בגישתה. ראשית, הממשלה הישראלית הבאה חייבת לקבל את העובדה כי לנוכח המתרחש במזה”ת אין זה ריאלי כלל להציע מו”מ שמטרתו היא הסכם מלא וסופי עם הפלסטינים ולהבהיר עמדה זו במגעים עם וושינגטון. שנית, לנוכח הסכנות האזוריות הנראות באופק, בכל הסדר מדיני עתידי, המרכיב הביטחוני חייב להיות חזק בהרבה מאלו שהוצעו בעבר.

מצער לראות כיצד בדיון הפוליטי הפנימי בישראל, לעיתים קרובות פוליטיקאים מוציאים מהבוידעם רעיונות מדיניים ישנים שנכשלו, בלי לבחון אם הם עדיין ישימים. היום יותר מתמיד על ישראל לוודא כי היא שומרת על יכולתה להגן על עצמה, ללא קשר לכוונות המשתנות של שכנותיה.

המאמר פורסם לראשונה ב”ישראל היום