עבור לתוכן העמוד
Menu

הדיפלומטיה הישראלית במציאות חד-צדדית

השמועה שהפיצה ההנהגה הפלסטינית במהלך החודשים האחרונים היתה כי מייד אחרי שדרוג מעמדה של המשלחת הפלסטינית באו”ם, יחדש אבו מאזן את המו”מ עם ישראל ויזנח את התנאים המוקדמים שהציב ב-2009: הסכמה ישראלית כי קווי 1967 יהיו הבסיס למו”מ והקפאת בנייה בהתנחלויות, כולל הבנייה בשכונות יהודיות בירושלים. כך יכלו הפלסטינים להציג את היוזמה באו”ם ככזו שאינה מנסה לפגוע […]

השמועה שהפיצה ההנהגה הפלסטינית במהלך החודשים האחרונים היתה כי מייד אחרי שדרוג מעמדה של המשלחת הפלסטינית באו”ם, יחדש אבו מאזן את המו”מ עם ישראל ויזנח את התנאים המוקדמים שהציב ב-2009: הסכמה ישראלית כי קווי 1967 יהיו הבסיס למו”מ והקפאת בנייה בהתנחלויות, כולל הבנייה בשכונות יהודיות בירושלים. כך יכלו הפלסטינים להציג את היוזמה באו”ם ככזו שאינה מנסה לפגוע במו”מ, אלא דווקא מעוניינת להשיב אותו למסלול.

לאחר פגישה עם שרי החוץ של הליגה הערבית בקהיר ב-12 בנובמבר, אמר אבו מאזן: “אם יהיה אפשרי להתחיל את שיחות השלום ביום שלאחר מכן, אז אנחנו מוכנים לכך”. הוא צוטט על ידי כתב של סוכנות הידיעות רויטרס. ב-28 בנובמבר, יום לפני הכינוס בעצרת הכללית, דיווח השבועון האמריקני “הטיימס” כי אבו מאזן “הבטיח לחזור לשולחן הדיונים מייד אחרי ההצבעה באו”ם”.

העובדה שהתנאים המקדימים של אבו מאזן לא שונו כמו שהובטח אחרי ההצבעה באו”ם ב-29 בנובמבר לא היתה צריכה להפתיע איש. סביר להניח כי אחרי כמה סיבובים חוזרים ונשנים של מו”מ עם מנהיגים ישראלים בעשור האחרון, הוא איבד את האמונה שיהיה אפשר להגיע להסכם עם ישראל.

עוד ב-2009 הוא חשף בפני ג’קסון דיהל מ”הוושינגטון פוסט” כי הוא דחה את הצעתו הסופית של אהוד אולמרט מכיוון שהפערים היו עדיין גדולים מדי בשביל להגיע להסכם שלום. במונחים של הפוליטיקה הפלסטינית, מו”מ אמיתי עם ישראל, בכל מקרה שהוא, ידרוש גם ויתורים פלסטיניים. עם זאת, מאז 2006 הפך חמאס לכוח שהולך ומתעצם בחיים הפוליטיים הפלסטיניים, ובייחוד עם התמוטטות משטרו של הנשיא חוסני מובארק, התחזק חמאס עוד יותר על חשבון יכולת התמרון של אבו מאזן.

ואכן, בעקבות ההתקפה של מנהיג חמאס איסמעיל הנייה, התנערה הרשות הפלסטינית מהראיון המפורסם של אבו מאזן עם אודי סגל בערוץ 2, שבו התפרש כי אבו מאזן דיבר על פשרה פלסטינית בסוגיית זכות השיבה, בעקבות אמירתו שבאופן אישי הוא לא יחזור לגור בצפת. הדבר האחרון שאבו מאזן זקוק לו כרגע הוא מו”מ אמיתי עם ישראל.

מהתבוננות בהתנהלותם של הישראלים והפלסטינים בשנים האחרונות עולה כי כל צד פעל על פי היגיון דיפלומטי שונה. ישראלים ממפלגות פוליטיות שונות העסיקו את עצמם בשאלה כיצד יוכלו לגרום למו”מ להצליח. הם ניסו להבין מה דרוש לפלסטינים על מנת להגיע להסכם, ולעיתים קרובות הציעו ויתורים מקדימים, טרם הפגישה עם הצד השני סביב שולחן הדיונים.

כך, כאשר הפלסטינים הכריזו כי הם חייבים לקבל נסיגה מלאה מהגדה המערבית לקווי 1967, היו פוליטיקאים ישראלים שהחלו להציע שהפלסטינים יקבלו שטח באותו הגודל, בלי קשר למיקומו של קו הגבול הסופי. גמישות זו נועדה להיות צעד של רצון טוב ולהציג את המדינאי כאיש שלום בעיני הציבור בישראל והאליטות בקהילה הבינלאומית. אבל חשיבה שכזו הביאה לשחיקה קשה בעמדותיה המדיניות הלגיטימיות של ישראל נוסף על עלייה בציפיות הבינלאומיות ביחס לעומק הוויתורים הנדרשים מישראל.

אבו מאזן, לעומת זאת, החל לאמץ גישה אחרת של חד-צדדיות כבר בתחילת 2009, כאשר אולמרט עדיין היה בשלטון. בינואר פנה שר המשפטים של אבו מאזן, מחוץ למסגרת המו”מ, לבית הדין הפלילי הבינלאומי בבקשה להגדיר את הרש”פ כמדינה. אין ספק שכבר אז הוא לטש עיניים לעבר האו”ם. כפי שכבר ציינתי, הוא קבע תנאים מוקדמים חסרי תקדים למו”מ, מתוך ידיעה כי הצד הישראלי לא יוכל לקבלם. הוא הבין שהגישה החד-צדדית שנקט משמשת כלי ארוך טווח במאבק על התודעה הבינלאומית. עליו היה להשיג תמיכה גוברת של המערב לעמדות שאותן הוא קידם. מסיבה זו הוא מעולם לא זנח את האו”ם כזירה להשגת החלטות עוינות לישראל, גם בשיא המו”מ בשנות ה-90. יועציו טוענים במפורש שאבו מאזן הוסיף התייחסות לקווי 67′ בהחלטה האחרונה בעצרת הכללית של האו”ם בגלל המאבק התודעתי וכדי לערער את הטענה הישראלית כי השטחים הם “שנויים במחלוקת”.

המאבק התודעתי של אבו מאזן משלב אלמנטים של דה-לגיטימציה של ישראל, בעיקר הצהרות שמכחישות את הקשר ההיסטורי של העם היהודי לירושלים ולארץ ישראל. ספר רשמי שהוציאה הרש”פ השנה מתעקש שיש להשתמש במושג “קולוניאליזם” כאשר מתייחסים לישראל, וזאת כדי להבטיח שהמפעל הציוני יצטייר כ”גזעני” ולא כ”הגדרה עצמית ועצמאות עבור העם היהודי”.

הבעיה של ישראל היא שכעת היא נדרשת “להחליף דיסקט”, לאחר שנים רבות של אסטרטגיה מדינית שהתמקדה אך ורק במה שנחוץ לקידום המו”מ, תוך כדי התעלמות ממה שהפלסטינים עושים. אם בעבר התחמקה ישראל מהגדרה מפורשת של דרישותיה הטריטוריאליות הנחוצות לביטחונה, אולי בגלל תקינות פוליטית, כיצד תוכל לפתע לספח שטחים אלה לו יכריזו הפלסטינים על מדינה בקווי 1967? הטקטיקה שאולי היתה נכונה עבור תקופה של מו”מ מדיני, אינה תואמת עוד את האינטרסים הישראליים בתרחיש של חד-צדדיות. יתרה מכך, ישראל לא תוכל לנהל מערכה בינלאומית נגד חזרה לקווי 67′ בלי שתסביר את האסון שהדבר עלול להמיט עליה.

לסיכום, כפי שהוכח השבוע, לישראל יהיה קשה מאוד להביא את הקהילה הבינלאומית להשלים עם בנייה חדשה אפילו סביב גושי התיישבות, אם לא תשוב ותבהיר באופן עקבי שיש אזורים בגדה המערבית שעליהם לא תוכל לוותר בשום תרחיש.

המאמר פורסם לראשונה ב”ישראל היום