עבור לתוכן העמוד
Menu

ירושלים והפוליטיקה האמריקנית

אור הזרקורים הופנה בשבוע שעבר לעבר כינוס המפלגה הדמוקרטית בשארלוט שבצפון קרוליינה על רקע הוויכוח שהתגלע בשאלת ניסוח מצע המפלגה בנוגע למעמד ירושלים. בניגוד למצע בשלוש מערכות הבחירות הקודמות לנשיאות, בנוסח המקורי של המצע שגובש השנה הושמטה במתכוון ההתייחסות לירושלים כאל בירת ישראל. הסנאטור מניו יורק, צ’רלס שומר, מתח ביקורת על נוסח המצע. לעומת זאת, […]

אור הזרקורים הופנה בשבוע שעבר לעבר כינוס המפלגה הדמוקרטית בשארלוט שבצפון קרוליינה על רקע הוויכוח שהתגלע בשאלת ניסוח מצע המפלגה בנוגע למעמד ירושלים. בניגוד למצע בשלוש מערכות הבחירות הקודמות לנשיאות, בנוסח המקורי של המצע שגובש השנה הושמטה במתכוון ההתייחסות לירושלים כאל בירת ישראל. הסנאטור מניו יורק, צ’רלס שומר, מתח ביקורת על נוסח המצע.

לעומת זאת, דוברים אחרים של המפלגה הדמוקרטית קבעו כי ההשמטה נובעת מ”טעות טכנית”, ובמשתמע ביקשו ליצור רושם שהשינוי לא נעשה בכוונת מכוון. בסופו של דבר, המצע תוקן והושבה בו ההתייחסות המסורתית לירושלים כאל בירת ישראל, מתוך הבנה כי הנוסח החדש חושף את הנשיא ברק אובאמה לביקורת קשה של המועמד הרפובליקני לנשיאות, מיט רומני, על הדרך שבה הממשל בוחר להרחיק את עצמו מישראל.

ראוי לשים לב לאופן שבו תוקן המצע, שעורר מחלוקת בתוך המפלגה הדמוקרטית עצמה. יו”ר הוועידה הדמוקרטית, ראש עיריית לוס אנג’לס, אנטוניו ויאראיגוסה, הציג את התיקון לאישור המליאה, ונדרשו שלוש הצבעות קוליות רצופות כדי להשיג את הרוב של שני השלישים הדרוש לאישורו. הרוב נמדד לפי הערכת עוצמת הקול של המצביעים בעד או נגד. מצלמות הטלוויזיה שבו והתמקדו באחד מצירי המפלגה הדמוקרטית, שלבש חולצה ועליה כיתוב בשפה הערבית, וניכר עליו שהיה נסער מהחלטתו של ויאראיגוסה.

איש מהכתבים לא שאל מדוע בעצם בחרה המפלגה הדמוקרטית לשנות מלכתחילה את נוסח הסעיף במצעה המתייחס למעמד ירושלים; ואם ביסוד הדבר היתה ההערכה, שלפיה לסוגיית ירושלים לא תהיה השפעה רבה במהלך תקופת הבחירות לנוכח העובדה שממשלות ישראל בעבר היו נכונות לחלק את העיר במסגרת הסדר קבע. זקני המפלגה הדמוקרטית היו אמורים להכיר היטב את תמונת המצב. סוגיית ירושלים השפיעה משמעותית על מערכת הבחירות בזמן שהנשיא קרטר התמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לכהונה שנייה של נשיאות. ב-1 במארס 1980 אישרה מועצת הביטחון של האו”ם את החלטה 465, אשר גינתה בתקיפות את הבנייה בהתנחלויות, קראה לפרקן ובאופן חריג כללה במפורש בהקשר זה גם את השכונות היהודיות שנבנו בירושלים. באופן מסורתי נהגה ארה”ב להטיל וטו על החלטות חד-צדדיות מעין אלו, ואולם בפעם זו השגריר האמריקני לאו”ם, דונלד מקהנרי, הרים את ידו בתמיכה בהחלטה, וזו אושרה על ידי חברות מועצת הביטחון וגררה אחריה סערה במערכת הפוליטית בארה”ב.

הנשיא קרטר סבר, כך לטענתו, שהאזכורים של ירושלים, אשר הופיעו בטיוטת ההצעה, הושמטו בעת ההגשה לאישור מועצת הביטחון, ולכן הורה לתמוך בה. בין מחלקת המדינה ובין הנציגות באו”ם היה קצר בתקשורת, וכנראה אף הוא תרם להצבעה בעד ההחלטה. מנהיגים יהודים בארה”ב, כולל בכירים במפלגה הדמוקרטית, לא נתנו אמון בהסבריו של קרטר. ארתור גולדברג, שמונה לבית המשפט העליון על ידי הנשיא קנדי ומאוחר יותר שירת כשגריר באו”ם, תקף את מדיניות מימשל קרטר בסוגיית ירושלים במכתב ששיגר לעורך של ה”ניו יורק טיימס”.

כשבועיים לאחר ה”תקלה” במועצת הביטחון הביס הסנאטור אדווארד קנדי, יריבו של קרטר על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, את הנשיא המכהן בפריימריז בניו יורק ובקונטיקט. הקהילה היהודית לא שכחה את הצבעת קרטר בסוגיית ירושלים במסגרת מועצת הביטחון. בבחירות לנשיאות בחודש נובמבר באותה שנה ניצח מועמד המפלגה הרפובליקנית רולנד רייגן, ואילו קרטר קיבל ככל הידוע את שיעור הקולות היהודיים הנמוך ביותר בהשוואה למועמדים דמוקרטים אחרים. המסר על חשיבותה של ירושלים לקהילה היהודית היה אפוא ברור אז לאישים הבקיאים בפוליטיקה האמריקנית.

הבחירות השנה אינן דומות כמובן לאלו של שנת 1980, וקיימת אפשרות שגורמים בכירים במפלגה הדמוקרטית סברו שעתה אין עוד ירושלים חשובה בעיני יהדות ארה”ב כפי שהיתה בעבר. האומנם נכון הדבר? פרופסור מרווין ורביט בחן לאחרונה את עמדות יהודי ארה”ב בסוגיות המרכזיות של התהליך המדיני על בסיס סקרי דעת קהל של הוועד היהודי אמריקני (AJC). ממצאיו, שפורסמו במאמר, היו מאלפים. סקרי דעת הקהל של הוועד היהודי-אמריקני הציגו בכל שנה שאלה זהה: “האם ישראל, במסגרת הסדר קבע עם הפלסטינים, צריכה להתפשר על מעמד ירושלים כעיר מאוחדת בריבונות ישראלית?” בשנת 2001 שיעור גבוה של 44 אחוזים מהנשאלים צידד בחלוקה מחדש של ירושלים, ולעומתם 50 אחוזים הביעו התנגדות.

תוצאות הסקר בשנת 2010 הצביעו על שינוי בעמדת הקהילה היהודית. רק 35 אחוזים מהנשאלים תמכו בחלוקה מחדש של ירושלים ו-60 אחוזים התנגדו לכל פשרה. נתונים אלה מלמדים כי ירושלים המאוחדת עודנה חשובה ליהודי ארה”ב, וכי מי שסבר אחרת לא הכין היטב את שיעורי הבית שלו.

רעיון ירושלים המאוחדת זכה מסורתית לתמיכה הן של הדמוקרטים והן של הרפובליקנים. חוק “השגרירות בירושלים” בשנות ה-90, שהכיר באחדותה של ירושלים בריבונות ישראל וכבירת ישראל, הוגש במשותף לאישור הסנאט על ידי מנהיג המפלגה הדמוקרטית, הסנאטור טום דצ’ל, ומנהיג המפלגה הרפובליקנית, הסנאטור בוב דול. היחלשות התמיכה של ארה”ב בירושלים המאוחדת היא סטייה חדה בעמדה האמריקנית מהמסורת הדו-מפלגתית שהיתה קיימת שנים רבות. הפרשה הנוכחית הסתיימה ב”גול עצמי” בעבור אלו שניסו לקדם את אג’נדה זו.

המאמר פורסם לראשונה ב”ישראל היום