עבור לתוכן העמוד
Menu

לקראת כ”ט בנובמבר: נזכרו בתוכנית החלוקה

מי שחושב כי החלטה 181 של העצרת הכללית של האו”ם – תוכנית החלוקה – מכ”ט בנובמבר 1947 היא עניין להיסטוריונים בלבד, אינו ער לתפקיד שהחלטה זו עדיין משחקת בתהליכים מדיניים בשנים האחרונות. כשגריר ישראל באו”ם ב-1999, הייתי צריך להתמודד עם הניסיון של נציגי אש”ף להחיות את הפרמטרים הטריטוריאליים של החלטה 181 ולהחליף את החלטת מועצת […]

מי שחושב כי החלטה 181 של העצרת הכללית של האו”ם – תוכנית החלוקה – מכ”ט בנובמבר 1947 היא עניין להיסטוריונים בלבד, אינו ער לתפקיד שהחלטה זו עדיין משחקת בתהליכים מדיניים בשנים האחרונות.

כשגריר ישראל באו”ם ב-1999, הייתי צריך להתמודד עם הניסיון של נציגי אש”ף להחיות את הפרמטרים הטריטוריאליים של החלטה 181 ולהחליף את החלטת מועצת הביטחון 242 מנובמבר 1967 בהחלטה זו.

הכל התחיל ב-1 במארס 1999, כאשר שגריר גרמניה בישראל, כנציג האיחוד האירופי, שלח מסר למשרד החוץ הישראלי. במסר טען השגריר כי האיחוד האירופי מאשרר את עמדתו הידועה בדבר מעמדה הייחודי של ירושלים כ”גוף נפרד” (Corpus Separatum). ביטוי זה לקוח מהחלטה 181 ועדיין משפיע, ככל הנראה, על חשיבתן המדינית של מדינות אירופיות מסוימות, המאמינות עדיין כי בסופו של דבר ירושלים צריכה להיות עיר בינלאומית.

בתוך ימים ספורים צוטט אחד ממנהלי המשא ומתן מטעם הפלשתינים, אבו עלא, בעיתון הרשמי של הרשות הפלשתינית, “אל-איאם”, באומרו כי המכתב האירופי “מאשר שירושלים על שני חלקיה, המערבי והמזרחי, היא אדמה כבושה”, כך נכתב בעיתון.

המתקפה הפלשתינית, שהתבססה על החלטה 181, נמשכה גם בזירת האו”ם כאשר משקיף אש”ף, נאסר אל-קידווה, כתב מכתב למזכ”ל האו”ם, קופי ענאן, ובו דרש מישראל “להסביר לקהילה הבינלאומית את הצעדים שנקטה באורח לא-חוקי להחלת חוקיה ותקנותיה על השטחים שכבשה במלחמת 1948 מעבר לשטחים שהוקצו למדינה היהודית בהחלטה 181”. מדובר בתביעה חדשה לגבי אזורים שבהם נמצאות אשקלון, באר שבע, נצרת ועכו.

ההקצנה של הדרישות הטריטוריאליות מצד הפלשתינים לא נבעה מהשראה אישית של קידווה. המכתב נשלח במהלך ביקור של יו”ר אש”ף, יאסר ערפאת, בניו יורק, והלה גם שוחח עם עיתונאים על החלטה 181.

לא היה ספק שקידווה, במכתבו למזכ”ל האו”ם, התכוון גם למעמד של ישראל בירושלים. באותה העת, ביקשתי הנחיות ישירות משר החוץ דאז, אריאל שרון, כיצד להגיב על היוזמה הפלשתינית החדשה.

שר החוץ שרון חזר לנאומו בכנסת של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, מ-3 בדצמבר 1949, בתום מלחמת העצמאות, שבו שלל את הקולות במערכת הבינלאומית שעדיין העלו אז את האופציה של בינאום העיר ירושלים: “איננו יכולים עוד לראות בהחלטת האו”ם מ-29 בנובמבר כל כוח מוסרי. לאחר שהאו”ם לא מימש את החלטתו שלו, אנו רואים את ההחלטה מ-29 בנובמבר בקשר לירושלים כבטלה ומבוטלת”, נאמר בנאום ההוא של בן-גוריון.

יש לזכור כי החלטותיה של העצרת הכללית של האו”ם הן המלצות בלבד ואינן מחייבות מבחינת המשפט הבינלאומי. יתר על כן, מדינות ערב כבר שללו את ההחלטה בכללותה – עוד לפני ההצהרה של בן-גוריון.

בן-גוריון הבין, כמובן, את חשיבות החלטה 181 להכרה בזכותו של העם היהודי למדינה, אך גם זכר את כישלונות האו”ם בעצירת תוקפנותן של מדינות ערב כלפי ישראל ב-1948. הוא ידע שהאו”ם נתן תמיכה מוסרית חשובה לדרישה היהודית למדינה ב-1947. ועדיין, לא היה זה האו”ם שהקים, מבחינה משפטית, את מדינת ישראל. זו הוקמה רק שנה לאחר מכן, כאשר הוכרזה המדינה ב-1948.

ומה עלה בגורלם של הגבולות שהוצעו בהחלטה 181 ביחס לירושלים?

כשההנהגה היהודית בארץ ישראל קיבלה את תוכנית החלוקה, היא היתה צריכה להשלים עם ההצעה הכלולה בה של בינאום ירושלים לעשר שנים כהסדר ביניים. ההנהגה עשתה זאת בידיעה שלאור הרוב היהודי המובהק בעיר, תושבי ירושלים יבקשו להסתפח למדינה היהודית העתידית במשאל שייערך כעבור עשור.

אולם, כאשר ירושלים ספגה פגזים רבים מהתותחים של הצבא המצרי מדרום ושל הלגיון הערבי מצפון, ההנהגה היהודית, כבר במארס 1948, דרשה ממועצת הביטחון של האו”ם לעצור את ההפגזות המתמשכות, שהתמקדו ברובע היהודי בעיר העתיקה וגרמו להרס מוחלט של עשרות בתי כנסת וישיבות. מתקפות אלו גם פגעו בכנסיית הקבר, בכנסיות אחרות ואפילו בכיפת הסלע.

בסופו של דבר, האו”ם אפילו לא נקף אצבע כדי להציל את 100 אלף היהודים שהיו תחת מצור ולעצירת המתקפות הבלתי פוסקות בירושלים. למעשה, מי שהציל את הקהילה היהודית הגדולה בירושלים היה צה”ל. דוד בן-גוריון הכיר במציאות הזו, ועל כן שלל את הרעיון שהוצע אז – שלטון בינלאומי בירושלים.

המציאות בשטח גברה על החלטה 181, והגבולות המוצעים כבר לא היו רלוונטיים. למעשה, נקודת ההתייחסות המרכזית בדיפלומטיה המזרח-תיכונית ובאו”ם לאחר 1948, הפכה להיות הסכם שביתת הנשק מ-1949. דבר זה השתנה שוב לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר הקהילה הבינלאומית החלה להתייחס להחלטת מועצת הביטחון 242 כבסיס לפתרון הפוליטי במזרח התיכון.

עובדות אלה לא הפריעו למנהיגות הפלשתינית לשלוף מ”הגניזה” את ההחלטה שהם עצמם דחו יחד עם מדינות ערב, כשפתחו במלחמה נגד ישראל במטרה להכשיל את יישום החלטה 181.

לאור ההתבטאויות הפלשתיניות בנושא החלטה 181 במהלך שנות ה-90, רצוי לשים לב לכך שבמכתבו שהגיש למזכ”ל האו”ם, באן קי-מון, ב-23 בספטמבר השנה, שכלל בקשה רשמית להכיר במדינה פלשתינית כחברה מלאה באו”ם, אבו מאזןהתבסס על החלטה 181 ולא הזכיר כלל את החלטת מועצת הביטחון 242.

אמנם, בנאום שנשא באו”ם דיבר אבו מאזן על הקמת מדינה פלשתינית בשטחים שאותם כבשה ישראל במלחמת ששת הימים. אך אם מתייחסים גם למכתב שאותו הגיש למזכ”ל האו”ם באותו יום, עולה שאבו מאזן שואף למדינה פלשתינית בקווי 1967, בלי לוותר על “זכויותיו” לשטחים בקווי 1947 לפי החלטה 181.

המאמר פורסם לראשונה ב”ישראל היום“.

הוספת תגובה קישור ישיר לרשומה

לרשימת הפרסומים בבלוג