עבור לתוכן העמוד
Menu

הנרטיב האסלאמי-שמאלני משתלט על השיח הפוליטי באירופה

ההפגנות האנטי-ישראליות הנערכות ברחבי אירופה על רקע המלחמה בעזה צריכות לעורר דאגה רבה בישראל. הן מצביעות על התבססות המיעוטים המוסלמים באירופה, הגברת השפעתם הפוליטית והעמקת שיתוף הפעולה ביניהם לבין ארגוני השמאל הקיצוני. לקריאת המאמר המלא: לחצו כאן ההפגנות האנטי-ישראליות הנערכות ברחבי אירופה על רקע המלחמה בעזה צריכות להדאיג את ישראל. הן מצביעות על התבססות המיעוטים המוסלמים […]


ההפגנות האנטי-ישראליות הנערכות ברחבי אירופה על רקע המלחמה בעזה צריכות לעורר דאגה רבה בישראל. הן מצביעות על התבססות המיעוטים המוסלמים באירופה, הגברת השפעתם הפוליטית והעמקת שיתוף הפעולה ביניהם לבין ארגוני השמאל הקיצוני.

לקריאת המאמר המלא: לחצו כאן

ההפגנות האנטי-ישראליות הנערכות ברחבי אירופה על רקע המלחמה בעזה צריכות להדאיג את ישראל. הן מצביעות על התבססות המיעוטים המוסלמים באירופה, הגברת השפעתם הפוליטית והעמקת שיתוף הפעולה ביניהם לבין ארגוני השמאל הקיצוני.

צעדות מחאה נגד "התוקפנות הישראלית" נערכו גם במלחמות הקודמות בלבנון ובמהלך האינתיפאדה השנייה, אך בימים אלה מדובר בתופעה הרבה יותר מאורגנת ועוצמתית. המארגנים מצליחים לגייס להפגנות מרשימות בעשרות ערים באירופה מאות אלפי אנשים הנושאים בידיהם שלטים עם מסרים אנטי-ישראליים מובהקים (כגון המשוואה מגן דוד = צלב קרס). הפגנות אלה נערכות לא רק בבירות הגדולות, אלא גם בערי השדה. ישראל מואשמת בהן בביצוע פשעי מלחמה, בהפרת המשפט הבינלאומי, ברצח חפים מפשע ובביצוע רצח עם. השואה, בהתאם למפגינים, כבר איננה שואת העם היהודי, אלא השואה שמבצעת ישראל בפלסטינים.

מראות מחאה אלה היו עד כה "מקובלים" בעיקר במדינות ערב והאסלאם, שם נתנו השלטונות דרור לזעם ההמונים נגד ישראל. עכשיו הם הגיעו בכל עוצמתם גם ל"אירופה הנאורה", בה המוסלמים הם עדיין מיעוט. בהפגנות אלה משתתפים גורמים אירופיים כגון ארגוני שמאל, איגודים מקצועיים ואפילו נכבדים מקומיים וראשי מועצות עירוניות הצועדים לצד המפגינים. בנורבגיה, אף נמסר ששרת האוצר לקחה חלק באירוע אנטי-ישראלי.

ההפגנות באירופה לא נועדו לקרוא לשלום ולהבנה. להפך, מטרתן היא לבטא הזדהות גלויה עם החמאס, ארגון שחרת על דגלו את השמדתה של מדינת ישראל והוכרז על ידי האיחוד האירופי כארגון טרור. אותם מפגינים הרי מעולם לא יצאו להפגין למען ישראל במהלך שמונה השנים האחרונות כאשר דרומה של ישראל הופצץ ללא הרף.

נראה כי הבעיה המרכזית נובעת מכך שארגוני השמאל הקיצוניים באירופה חברו לארגונים המוסלמים. בכל ההפגנות ניתן לראות את דגליהם של ארגוני השמאל הקיצוני מתנופפים לצד דגלי אש"ף ודגלים ירוקים המבטאים את ההזדהות עם האסלאם.  ב- 15 השנים האחרונות – מאז הסכמי אוסלו –  נוצרה קואליציה לא קדושה ובהחלט לא טבעית, בין ארגוני השמאל הקיצוני באירופה לארגונים הערביים והאסלאמיים. ארגוני השמאל מורכבים ממפלגות וארגונים חילוניים שבמסגרתם התקבצו קומוניסטים לשעבר, מהפכנים למיניהם ואנרכיסטים. הם דוגלים בתיקון העולם במהפכה ובאלימות ונאבקים בגלובליזציה. מטרתם המוצהרת של הארגונים הערבים והאסלאמיים היא להיאבק בישראל ובארה"ב, ואפילו במערב כולו, על מנת לחתור להשתלטות אסלאמית על העולם. לכאורה, אין ניגוד בולט יותר בין מטרות ארגוני השמאל הקיצוני באירופה לבין שאיפותיהם של הארגונים הערבים והאסלאמיים. החיבור בין קטבים אלה מקורו בראיית השמאל הקיצוני את עמי ערב והאסלאם כחלק חשוב, ואפילו חוד החנית, של העולם השלישי המדוכא מול הקולוניאליזם האמריקאי והכיבוש הישראלי. ארה"ב נתפסה מאז תקופת ברית המועצות כאויב וכסמל לקולוניאליזם החדש. השמאל הקיצוני היה זקוק למטרה נעלה (CAUSE) כדי להמשיך ולהתקיים לאחר נפילת ברית המועצות. הוא מצא אותה בעולם השלישי, ובעיקר בקרב עמי ערב והאסלאם, ורומם אותם לדרגת מהפכנים.

בתקופה הנוכחית, שבה גדלה השפעתה של מה שמכונה החברה האזרחית, יש לארגוני השמאל הקיצוני מרחב פעולה רב. הם בעלי השפעה דומיננטית על אמצעי התקשורת ותוך שיתוף עם מדינות העולם השלישי יש להם גם חלק נכבד בקביעת האג'נדה הבינלאומית. כאן טמון ההסבר לייחסה של התקשורת הבינלאומית לישראל. על רקע חדירה עמוקה של השמאל הקיצוני לאמצעי התקשורת, ישראל "זוכה" לכיסוי קפדני ומדוקדק מעבר לכל פרופורציה.  העיתונאים, כפי אנו רואים מדי יום, מתייחסים לנציגינו ממשרד החוץ ומצה"ל כנאשמים וחוקרים אותם שתי וערב על כל פעולה או שמועה. שום מדינה בעולם לא עמדה או עומדת בפני ביקורת תקשורתית כה נוקבת וחד-צדדית. זו אותה תקשורת המתייחסת בסלחנות והבנה להפרת זכויות האדם הבסיסיות בכל מדינות ערב והאסלאם ולמעשי הרצח והזוועה המבוצעים על ידי ארגונים אסלאמיים מאלג'יר, דרך דרפור ועד עיראק ואשר גבו מחיר דמים גבוה מאחיהם המוסלמים.

המערכה התקשורתית המתנהלת נגד ישראל כיום באירופה על רקע המלחמה בעזה היא סימפטום להתפתחותה של שנאה גוברת ומהווה חלק ממאבק פוליטי חריף שמנהלים גורמים בעלי עוצמה שחברו יחד כדי לפגוע בלגיטימציה של ישראל, לבודדה, לרפות את ידיה ולהביא להיעלמותה. ההתמודדות עם סוגיה חמורה זו צריכה לקבל עדיפות לאומית. ישראל עומדת בפני תופעה פוליטית ההולכת ומחמירה שאסור להתעלם ממנה. אין ספק שבעתיד הקרוב ישראל תידרש לתעצומות נפש גדולות כדי להיאבק ביחס העוין כלפיה, בהנחה שלא איחרה כבר את המועד.

תגובות
1. כל כך נכון
שוהם (17/01/2009 01:23:28)