'הסטטוס קוו' בהר הבית, כפי שעוצב על ידי שר הביטחון הישראלי ב – 1967, אינו קיים עוד והשתנה בפרמטרים רבים שלו. המציאות בהר הבית כיום שונה מאד מזו ששררה שם לפני 55, 40 ו-30 שנה.
אחד ההסברים הנפוצים שהפלסטינים מציגים למהומות ולאלימות בהר הבית, כפי שעולה פעם אחר פעם, כבר שנים, מהצד המוסלמי הם הטענות בדבר הפרה ושינוי של הסטטוס קוו בהר, ע"י ישראל, לטובת ישראל והצד היהודי, באופן שפוגע במוסלמים. הללו מכנים זאת לא פעם: 'פגיעה באל-אקצא', 'פלישה לאל-אקצא', ובאופן תדיר יותר 'אל-אקצא בסכנה'.
הצטרפו לטלגרם שלנו – לחץ כאן
אלא שבדיקה מפורטת של השינויים שחלו בהר במהלך 55 השנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים, מגלה תמונה הפוכה: המציאות שהמירה את הסטטוס קוו שגובש ב-1967 ואת הסדרים שנקבעו בעקבותיו, שיפרה מאד את מעמדם של המוסלמים בהר הבית ואת אחיזתם בו.
מנגד- פגעה מציאות זו במעמדם של היהודים ושל מדינת ישראל בהר הבית. השינוי האחרון בהר הבית – תפילות יהודים שקטות בצידו המזרחי של ההר, ללא סממנים חיצוניים כמו טליתות, תפילין או סידורים – הגיע לאחר עשרות שינויים, רובם מהותיים ומרכזיים, ששינו באופן דרמטי את המציאות ששוררת בהר לטובת הצד המוסלמי. ראשית, נפנה לדמותו ומאפייניו המרכזיים של הסטטוס קוו כפי שעוצב בהר ב-1967 .
"איראן חתרה להשיג נשק גרעיני אך לא הצליחה כי הפרויקט נחשף על ידי המג'האדין ח'לק"
המרכיבים המרכזיים בסטטוס קוו שעיצב שר הבטחון משה דיין בהר הבית ב-1967
- הוואקף, שלוחה של משרד ההקדשים הירדני ימשיך לנהל את האתר ויהיה אחראי על הסדרים הדתיים והאזרחיים שנהוגים בו
- יהודים לא יורשו להתפלל בהר הבית, אך יוכלו לבקר בו. זכות זו, חופש הגישה, אף עוגנה לימים בחוק השמירה על המקומות הקדושים
- משטרת ישראל ושב"כ יקבלו לידם את האחריות לבטחון במתחם המקודש, הן בשטחו הפנימי והן במעטפת החיצונית שלו – החומה והשערים
- בהר הבית יחולו הריבונות והחוק הישראלי כבשאר חלקי ירושלים, שעליהם הוחל החוק הישראלי לאחר מלחמת ששת הימים (קביעה זו אושרה יותר מפעם אחת ע"י בג"ץ)
- לאורך השנים נאסר להניף בהר הבית דגלים מכל סוג שהוא.
- לו"ז ההסדר, שהיה בלתי פורמלי, ושלא הועלה על הכתב, הקפיא את המצב המתואר וקיבע חלוקה לא רשמית של שטחי תפילה בין מוסלמים ליהודים באופן שהמוסלמים יתפללו בהר הבית והיהודים יתפללו למרגלות הכותל המערבי ; קיר התמך המערבי של מתחם הר הבית, אשר שואב את קדושתו מן ההר, הכותל שלידו התפללו יהודים מאות בשנים.
השינויים המרכזיים בסטטוס קוו מאז 1967
ארבעה מסגדים חדשים
כיפת הסלע – המבנה, שבמקור לא נבנה כמסגד, הושמש ככזה על ידי המוסלמים בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים, בעיקר בימי שישי, ובעיקר עבור הנשים המוסלמיות שבאות להתפלל במקום.
מסגד אל מרוואני – באורוות שלמה, בחללים התת קרקעים שבדרום מזרח הר הבית, הוכשר ב-1996 על ידי הוואקף והפלג הצפוני של התנועה האסלאמית הישראלית מסגד נוסף, הגדול ביותר במתחם הר הבית מאז ומעולם. הפעולה נעשתה ללא היתר, תוך פגיעה קשה בעתיקות במקום.
מסגד אל-אקצא – מתחת למסגד העילי הקיים, הוכשר ללא היתר בשנת 1998 מסגד נוסף, 'אל- אקצא הקדום'.
שער הרחמים – במתחם השער הוכשר ללא היתר ב-2019 שטח תפילה, שהפך בפועל למסגד
ריצופים – חלקים נרחבים של רחבת הר הבית רוצפו לאורך השנים ואף הם משמשים כשטחי תפילה למוסלמים.
התפשטות שטחי התפילה של המוסלמים והכשרת מסגדים נוספים בהר הייתה פועל יוצא של ההגדרה המחודשת את מתחם הר הבית על ידי המוסלמים, שהחלו לכנות את כולו בשם 'אל-אקצא', והתייחסו לכל שטח הר הבית, כאל מסגד אחד גדול. את מסגד אל-אקצא עצמו, שבקצהו הדרומי של ההר, הם החלו לכנות 'אל-ג'אמיע אל קיבלי' – המסגד של כיוון התפילה. (שם זה בא לציין את כיוון התפילה הראשון של המוסלמים לעבר ירושלים).
עד מלחמת ששת הימים הובדל המסגד הדרומי בהגדרתו משאר חלקי המתחם וכונה בשמו האמיתי 'אל אקצא'. לעומת זאת המתחם כולו כונה באותם ימים: 'אל-חרם אל-שריף'. (המקום הקדוש והנאצל), או 'אל-חרם אל קודסי אל-שריף' (המתחם הקדוש הירושלמי המכובד). אלא שאחרי מלחמת ששת הימים – על רקע התחדדות המאבק והויכוח היהודי-מוסלמי – השתנה המצב בהדרגה והמוסלמים החילו על המתחם כולו, על כל מבניו, רחבותיו וכתליו את השם הקדום יותר: 'אל-אקצא'.
צמצום שטחי וזמני הביקור של יהודים בהר
בעשור הראשון שלאחר מלחמת ששת הימים התאפשרה כניסת יהודים להר גם דרך שער השלשלת ודרך שער הכותנה. המוסלמים סגרו את שני השערים הללו בפני יהודים, וכיום הכניסה ליהודים אפשרית רק דרך שער המוגרבים, הקבוע במרכזו של הכותל המערבי (ברום העליון שלו). כל שערי ההר האחרים פתוחים בפני מוסלמים בלבד.
בשני העשורים הראשונים שלאחר מלחמת ששת הימים, שעות הביקור של יהודים בהר היו גמישות יותר, פורמליות פחות והתאפשרו לאורך שעות רבות יותר ביממה. ביקורי יהודים בהר התאפשרו בשנים עברו בכל חלקיו, גם בתוך המסגדים, וגם בשבתות.
כיום – ביקורי יהודים בהר מוגבלים לימים א'-ה', שלוש וחצי שעות בבוקר ועוד שעה בצהרים. בשבתות לא ניתן לבקר שם. לא ניתן לבקר גם בתוך המסגדים. ליהודים דתיים, שהם מרבית המבקרים היהודים בהר היום (ולעיתים גם ליהודים חילונים)- נקבעו מסלולי ביקור מוגדרים ותחומים. בעבר הביקורים הללו לוו על ידי שוטרים ואנשי וואקף. כיום הם מלווים ע"י שוטרים בלבד.
צמצום אכיפת חוקי ישראל בהר
לאחר מלחמת ששת הימים נקבע שחוקי ישראל חלים בהר. אחרי 1967 נאכף חוק העתיקות בהר באופן אפקטיבי פי כמה מאשר היום והתקיים פיקוח יעיל על הנעשה שם. למשך מספר שנים נאכף באופן חלקי גם חוק התכנון והבניה בהר, ופקחים של מחלקת הפיקוח העירונית פעלו שם.
אלא שלאורך שנים ארוכות המציאות אינה עוד כזאת. עיריית ירושלים ואנשיה מנועים מלהכנס ולפקח על הנעשה בהר הבית. רשות העתיקות מקיימת פיקוח, תוך תיאום עם הוואקף, ובתיווך המשטרה. לעיתים הפיקוח הדוק יותר, ולעיתים הוא רופף. דברים מפורשים בעניין זה נכתבו בעבר על ידי שוקה דורפמן, שהיה מנכ"ל רשות העתיקות במשך 14 שנה, בספרו 'מתחת לפני השטח' (2014), שם כתב בין היתר:
"לאורך שנים נמנעו מקבלי ההחלטות המרכזיים בממשלת ישראל מלטפל כראוי בהפרות החוק ובמימוש הריבונות הישראלית בכל הקשור להר הבית… למצב זה היו השלכות נרחבות על עבודתה של רשות העתיקות בהר. הרשות אמונה אמנם על שמירת עתיקות הר הבית, אך שלא כמו באתרי עתיקות אחרים, שבהם היא מממשת את סמכויותיה על פי חוק, דווקא באתר החשוב ביותר לעולם היהודי, הרשות מפקחת באופן מצומצם בלבד…"
הביטוי האחרון לאותו פיקוח רופף שאליו התייחס דורפמן, גולם לאחרונה בעשרות שברי עתיקות שהתגוללו בהר הבית והוצבו כמתרסים ומחסומים על תוואי המבקרים היהודים בהר, במהלך המהומות האחרונות שם. לאורך השנים, פורסמו כידוע אין ספור דיווחים, חלקם רשמיים וחלקם בלתי רשמיים, על פגיעות רבות בעתיקות ההר, מכל התקופות. עסקנו בכך במסגרת אתר זה לא מעט.
היהודים שעלו הבוקר להר הבית גילו שבחסות תפילות הרמאדן הערבים הכינו להם פסטיבל חופש פולחן הכולל חסימת מסלול ההליכה של היהודים בהר
צילום: בידינו למען הר הבית pic.twitter.com/wTeen9kgW6
— יהונתן גוטליב Yonatan Gottlieb (@yonatanGottlieb) April 17, 2022
שדרוג מעמד ירדן בהר והפיכתה לשותף שקט של ישראל בניהול המקום
במקור, העניק הסטטוס קוו לירדן מעורבות בניהול מתחם הר הבית באמצעות מנגנון הוואקף, זרוע של משרד ההקדשים הירדני, אלא שבתחילת המאה ה-21, התרחבה מאד ההשפעה הירדנית על הנעשה בהר הבית, מהשפעה מוגדרת, שנגעה לניהול פנימי של ענייניי הדת במקום ותשלום משכורות לעובדי מנגנון הוואקף, עד להשפעה על המדיניות הישראלית בהר ואף להשפעה על הנעשה בעוטף ההר ובכתליו.
הביטוי הפומבי הראשון שניתן למעמד המיוחד של ירדן בהר היה במסגרת חוזה השלום עימה. ההסכם כלל סעיף שהקנה לירדן את הבכורה מבין הגורמים הערביים לעת הסכם הקבע הכולל. בפועל, מסיבות שונות – אינטרסים בטחוניים משותפים ונסיון להנמיך את השפעתם של גורמי אסלאם קיצוני ורדיקלי דוגמת 'הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית הישראלית' – ישראל החליטה לקדם מעמד זה עוד לפני הסכם הקבע הכולל.
כך הופקדה בידי ירדן מלאכת שיפוץ הכותל הדרומי והכותל המזרחי, כאשר ניבעו בהם סדקים. כך נענתה ישראל לוטו ירדני שהוטל על החלפת גשר המוגרבים הזמני (המוביל לשער המוגרבים). הגשר החליף את סוללת העפר שהובילה אל השער, לאחר שזו קרסה בראשית שנות האלפיים, בשל פגעי מזג האוויר ורעידת אדמה קלה.
ישראל גם אינה מפנה, כבר שנים ארוכות, פסולת בניין ואשפה, הכלואים מאחורי יריעות פח וצמודים אל 'הכותל המערבי הקטן' (המשכו של הכותל המערבי המוכר; במרכז הרובע המוסלמי) – אף זאת בשל וטו ירדני. פעם אפילו הוחלט לדחות דיון של מליאת הכנסת בסוגיית הר הבית וזאת בשל בקשה ירדנית.
בפועל פועל מנגנון תיאום ותידוע מול ירדן בענייני ההר והשפעת ירדן מגיעה לעיתים עד להחלטות הנוגעות לביטחון במקום, כמו השאלה האם להכנס אל תוך המסגדים, במקרה של התפרעויות שמקורן שם, כדי להחרים מצבורי אבנים וברזלים, והאם לבצע מעצרים בתוך המסגדים. בשנים האחרונות גדל בכמה מאות מספר עובדי ושומרי הוואקף שירדן מממנת ומחזיקה על ההר.
התמוססות האיסור על הנפת דגלים בהר
אחרי 1967 נקבע שבהר לא יונפו דגלים, אלא שבפועל, הדגלים היחידים שאינם מונפים בהר הם דגלי ישראל. בהר מונפים תדיר דגלי הרש"פ, אש"ף, חמאס, חיזב אל תחריר ולעיתים אף דאעש, זאת, ללא שהמשטרה נוקטת בפעולה ממשית נגד התופעה. לעומת זאת, אפילו דגלון שולחני קטן, שהונח לפני שנים רבות, על שולחן הכתיבה של קצין משטרה בנקודת המשטרה בהר הבית, הורחק משם, עקב מחאה מוסלמית. יצויין, כי בימים אלה, שלאחר המהומות בהר הבית (אפריל 2022) , הונף על כיפת הסלע עצמה דגל אש"ף למשך מספר ימים.
האלימות ההסתה והטרור בהר הבית
לאורך השנים האשים הצד המוסלמי את מדינת ישראל כי היא זוממת להרוס את מסגדי הר הבית ולבנות תחתם את בית המקדש. לעלילות חסרות בסיס אלה היו ביטויים רבים ומגוונים. הם פורטו בספרי: 'עלילת אל אקצא בסכנה – דיוקנו של שקר', שפרסם המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ב-2012.
בשנים האחרונות העלילה חדלה להיות שקר והסתה בלבד, והפכה לפס ייצור של טרור ופיגועים, כאשר מאות פיגועים או ניסיונות פיגוע לאורך השנים, ינקו מעלילה שקרית זאת. ספר נפרד שכתבתי לפני כשנה וחצי – 'טרור אל-אקצא' – מעלילה לדם', הוקדש גם לתהליך זה.
לצד פיגועים רבים בישראל ובשטחי יו"ש (פיגועי ירי, דריסות, דקירות וידויי אבנים ובקתבי"ם רבים), ולצד ניסיונות לפגע בהר הבית – ניסיונות שרובם סוכלו ומיעוטם צלחו – התארגנו מהומות והתפרעויות בהר הבית גופו, כמעט מדי שנה, תוך ניסיון לפגוע בשוטרים, במבקרים יהודים, ואף במתפללים היהודים בכותל המערבי.
גם מסכת אלימה זו, שהופכת מקום קדוש ליהדות ולאסלאם – זירה, יעד, וסיבה לאלימות וטרור וקרדום לחפור בו – היא חלק מהפגיעה הנמשכת בסטטוס קוו שהמוסלמים מדברים עליו כה רבות.
תפילות יהודיות שקטות במזרח הר הבית
אחרי שורת שינויים בסטטוס קוו מהצד המוסלמי לאורך יובל שנים, התרחש שינוי גם בצד היהודי: מזה מספר שנים שבמזרח הר הבית, באישור המשטרה ובפיקוחה, מתקיימות תפילות יהודים, לעתים במניין, (אך ללא סממנים חיצוניים דוגמת טלית, תפילין, או סידור). מדובר בתפילות שמוגדרות 'תפילות שאינן הפגנתיות', שנישאות בדרך כלל בקול נמוך, בע"פ, או מתוך טקסטים שמועלים במכשירי טלפון סלולריים.
הרקע לשינוי: לאורך שנים מנע כידוע הסטטוס קוו המקורי של דיין תפילת יהודים בהר הבית, אולם התיר ליהודים לבקר בו. עם זאת, בפועל, נמנע הצד היהודי במשך שנים רבות מלממש היתר זה באופן רחב. מימושו היה מצומצם ביותר, עד שהמוסלמים טעו לא פעם לחשוב, שמדינת ישראל ויתרה עליו. המימוש המזערי נבע בראש ובראשונה מעמדת הרבנים פוסקי ההלכה, הן החרדים והן הדתיים-ציוניים, שאסרו לאורך שנים רבות על יהודים להיכנס להר מסיבות הלכתיות, בין אם לצורך ביקור ובין אם לצורך תפילה.
למשטרה, שעיקר מעיינה היה השקט בהר, הייתה פסיקה זאת נוחה, שלא לומר 'מפנקת'. כך הפכה "כבשת הרש" האחרונה שמדינת ישראל הותירה ליהודים בהר – הזכות לבקר במקום – לאפשרות שהייתה במידה רבה תיאורטית. לאורך שנים ארוכות, רק יהודים מעטים באו להר, בעיקר כתיירים, בעיקר יהודים חילונים. למוסלמים היה קשר קלוש בלבד למימוש מזערי זה, שנבע כאמור בעיקר מסיבות יהודיות פנימיות שקשורות להלכה היהודית.
כיצד אם כן השתנה המצב עד למציאות של תפילות יהודים בחלקו המזרחי של ההר?
ההתפתחות האחרונה הזאת היא תולדה של גידול משמעותי, כ – 1000% במספר היהודים שמבקרים מדי שנה בהר הבית. אם לפני כעשור ביקרו בהר כ-4000 יהודים בשנה, הרי שכיום מתקרב מספרם השנתי של המבקרים היהודים בהר לכ-40 אלף נפש.
הגידול במספר המבקרים היהודים בהר נוצר הן על רקע דרישה גוברת מצד הציבור היהודי, לבקר בקדוש שבמקומותיו; הן על רקע שינוי בפסיקת הרבנים בסוגיית כניסת יהודים להר הבית: כיום, קרוב לאלף רבנים מתירים ביקורי יהודים בהר הבית. מצב זה שונה בתכלית מהאיסור הגורף של רבנים דתיים ציוניים וחרדים, שהוטל על כניסת יהודים להר בשלשת העשורים הראשונים שלאחר מלחמת ששת הימים.
הגידול במספר המבקרים היהודים הוא גם פונקציה של השינוי בעמדת המשטרה, שאיפשרה ואף עודדה (בתקופת כהונתו של גלעד ארדן כשר לבטחון פנים) את הגידול בביקורי היהודים בהר, ואף הצליחה להרחיק משם למשך כמה שנים, את אנשי ונשות ארגוני המוראביטאת והמורביטון, (תנועות הבת של הפלג הצפוני הלא חוקי של התנועה האסלאמית הישראלית) ששמו להן למטרה לטרפד ולהפריע לביקורי יהודים בהר..
בג"ץ נדרש בעקיפין, לפני שנים אחדות, לעניין הרחבת ביקורי היהודים בהר, וראה זאת בעין יפה. הוא נתן לכך ביטוי במסגרת עתירה, שהוגשה ב-2017 על ידי עו"ד איריס אדרי, בשם מבקרים יהודים דתיים בהר. הללו קבלו על אפלייתם ביחס למבקרים אחרים שאינם דתיים, ונגד העובדה שנדרשו לעמוד בתור נפרד ולעבור בידוקים שונים. השופטים דחו את העתירה, אך אגב כך התייחסו בפעם הראשונה למספר ההולך וגדל של מבקרים יהודים בהר. הם התרשמו כי "המספרים של הישראלים המבקרים בהר הבית בשנים האחרונות, מדברים בעד עצמם, ומוכיחים את הצלחתה של המשטרה בכל הנוגע למימוש זכות הגישה להר…".
הגדרת השופטים את הגידול במספר היהודים המבקרים בהר כ'הצלחה', מעידה, כי למרות שבג"ץ דחה פעם אחר פעם עתירות למימוש זכות התפילה של יהודים בהר, הרי שבכל הקשור למימוש רחב יותר של זכות הגישה והביקור במקום – דעתו חיובית ומדובר ביעד ראוי.
להרחבה והעמקה ראו:
- הסטטוס קוו בהר הבית, שינויים, גורמים ותהליכים נלווים. נדב שרגאי. המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 2016
- ספרו של נדב שרגאי, 'טרור אל אקצא – מעלילה לדם'; בפרק: הסטטוס קוו כאיום מדומיין. (מהדורה שניה, 2022, בהוצאת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ו'סלע מאיר).
