עבור לתוכן העמוד
תפריט

"הארץ" מפרסם ביקורת על ספרו של ז'ק נריה

אנו גאים להציג בפניכם את כתבתו של יצחק לאור שהופיעה במוסף התרבות של עיתון "הארץ" על ספרו של חוקר המרכז, ז'ק נריה: יצחק רבין היה דמות טרגית. הוא היה בוודאי המדינאי החכם ביותר שהנהיג את המ17דינה. היו לו זיגזגים משונים. על "גוש אמונים" אמר "מה זה בכלל התיישבות? איזה מאבק זה? איזה אמצעי? 'קדום' זה […]

אנו גאים להציג בפניכם את כתבתו של יצחק לאור שהופיעה במוסף התרבות של עיתון "הארץ" על ספרו של חוקר המרכז, ז'ק נריה:

יצחק רבין היה דמות טרגית. הוא היה בוודאי המדינאי החכם ביותר שהנהיג את המ17דינה. היו לו זיגזגים משונים. על "גוש אמונים" אמר "מה זה בכלל התיישבות? איזה מאבק זה? איזה אמצעי? 'קדום' זה נאד נפוח". אבל לא העז לפנות מתנחלים. קשה לכתוב על רבין האיש והמצביא והמדינאי מפני שהוא נהפך מזמן כבר לסמל

בין רבין לערפאת, מאת ז'אק נריה, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 2017, 400 עמודים

כאשר עצרו הבריטים את יצחק רבין והכניסו אותו — במה שכונה "השבת השחורה", בסתיו 1946 — למחנה המעצר ברפיח, כתב רבין לאביו וביקש ממנו להביא לו בביקור הבא את "אנטי־דיהרינג" מאת פרידריך אנגלס, חיבור מפורסם מאוד שמעטים עוד קוראים אותו, לבטח בעברית. איתמר רבינוביץ' בביוגרפיה העניינית שלו מוסיף: "רבין של השנים המאוחרות יותר לא הִרבָּה לקרוא ספרים מסוג זה, אבל לרבין הצעיר היו בעליל שטחי התעניינות אחרים".

אין לי תלונות לרבינוביץ', שאינו מזכיר ממש בהקשר הזה את מחנה אנסאר בנגב, שאליו נשלחו בתקופת כהונתו של רבין כשר ביטחון, בעת האינתיפאדה הראשונה, מאות פלסטינים. הם לא זכו לביקורים, וספרים נאסרו שם. וחבל גם שלא הזכיר כי רבין ביקר במחנה ההוא ושוחח עם האסירים (וראו את סרטו של רענן אלכסנדרוביץ', "הטיול הפנימי").

בהמשך כותב רבינוביץ' על גירוש הפלסטינים מלוד בקיץ 1948: "רבין נטל חלק בפרשת הגירוש. הוא כתב על כך בגילוי לב בזיכרונותיו, אך הקטע נפסל על ידי ועדת השרים… זיכרונותיו תורגמו לאנגלית על ידי פעיל השמאל פרץ קידרון, שהדליף את הקטע הגנוז לעיתונות הבינ"ל". עכשיו בא הקטע:

"בעוד הלחימה נמשכת היה עלינו להתמודד עם בעיה מעיקה… גורל האוכלוסייה האזרחית של לוד ורמלה, שמנתה כחמישים אלף איש. אפילו בן גוריון לא הציע פתרון כלשהו ובמהלך הדיונים במטה המבצעי שמר על שתיקה, כפי שנהג לעשות במצבים כאלה… יצאנו החוצה כשבן גוריון מלווה אותנו. אלון חזר על השאלה: 'מה יש לעשות עם התושבים?' בן גוריון נופף בידו ואמר: 'גרש אותם'".

זו השניות שאיפיינה אותו לטעמי בכל מה שקשור לשאלה הפלסטינית. הוא ידע שיש עם הנלחם על חירותו והוא חשב שצריך קודם כל להכניע אותו. השניות הצבאית הזאת עומדת גם במרכז הביוגרפיה, וזיכרונו של רבין יהיה קשור לעד בשאלה הזאת, משום שנרצח בשיאו של ניסיון מדמם לעשות שלום עם הפלסטינים.

יצחק רבין כרמטכ"ל רוקד בשמחת תורה עם חסיד חב"ד בבסיס צבא
משה מילנר / לע"מככלל, רבין טיפס לאט יותר מקצינים אחרים במעלה הפיקוד הצבאי. ברקע עמד הזלזול של בן גוריון באנשי הפלמ"ח בכלל, כמו שתיאר זאת יפה ישראל בר בספרו שראה אור אחרי מותו בכלא. בנוגע לרבין היה גם העבירה המשמעתית שננזף בגללה, כאשר הלך בתום מלחמת העצמאות בניגוד לעמדת בן גוריון והרמטכ"ל לכנס הפלמ"ח בתל אביב. רבינוביץ' מפרט את פרטי האירוע. בן גוריון הזמין אותו לארוחת ערב כדי שיאחר לכנס ההמוני של יוצאי הפלמ"ח. רבין לא ויתר. לבו היה שם.

אפשר להעדיף את סיפור הקריירה, הקצין המבוגר יותר יחסית, המגיע לעמדת הרמטכ"לות (בן 42) כשניסיון מטה עשיר לרשותו. והרי כבר ב-1948 פיקד על חזית. ואפשר לחפש את "דמותו האמיתית" של רבין. לגבי חלק גדול מאתנו הוא נהפך ל"אב גדול" מרגע שנרצח, והכאב נהפך לרעב לפרטים, לרצון להכיר את "האב", את יופיו, את יפי חיוכו, את פשטותו המקסימה, את רוגזו המתפרץ.

ובכן, רבינוביץ' אינו מרבה בפרטים הללו. לא שאין פרטים מעניינים. הוא היה בן לאם חזקה שהגיעה לכאן לא כציונית אלא כאשה משוחררת אחרי שניהלה מפעל ברוסיה הסובייטית. יש עוד המוני פרטים. ובכל זאת אהבתי את הספר הזה משום שידע לעשות שימוש במגבלות הפורמט (ספר שהוזמן לסדרה אמריקאית), ובשל יכולתו של רבינוביץ' לספר סיפור טוב.

הוא היה בוודאי המדינאי החכם ביותר שהנהיג את המדינה. היו לו זיגזגים משונים. כך אמר על "גוש אמונים" ב-1976: "תנועה התיישבותית שהיא בבחינת סרטן לרקמה החברתית הדמוקרטית של מדינת ישראל… אני לא אומר באופן ודאי שלא נגיע לפינוי. בגלל האוכלוסייה אני לא חושב שאפשר להתקיים לאורך ימים. אם לא רוצים להגיע לאפרטהייד, במיליון וחצי ערבים בתוך מדינה יהודית. אני על זה מוכן ללכת לבחירות". הוא לא העז לפנות מתנחלים, לא אז, ולא אחרי הטבח של ברוך גולדשטיין כמעט שני עשורים אחר כך. אבל הוא חשב נכון, אז, בזמן שדיבר:

"במה מדינת ישראל עסקה ב-1976? באיזה מקום מחורבן שאין לו שום משמעות. בוויכוח מיסטי, שמיקדו סביבו את בעיית הקיום של מדינת ישראל. לא ייאמן… מה זה בכלל התיישבות? איזה מאבק זה? איזה אמצעי? 'קדום' זה נאד נפוח". הוא צדק. אבל לא פעל.

לכן היה דמות טרגית. כאשר הציג את תפישת הביטחון של צה"ל, ב-1963, חלק על עזר ויצמן באוזני ראש הממשלה לוי אשכול. הוא אמר כי על מדינת ישראל הקטנה אפשר להגן ואין לה צורך להתפשט. הוא צדק.

הוא היה הפרו־אמריקאי הראשון בממסד הישראלי, טווה את ההשתלבות במערך האסטרטגי האמריקאי הרבה לפני שהיה רמטכ"ל, כאשר ישראל דישדשה עדיין במדיניות הצרפתית של בן גוריון ופרס. אני יודע שכל הדברים הללו פחות מעניינים מהדימוי שלו, שנחרת בלב אוהדיו, כולל אותי.

אף שכתבתי מאמרים ב"הארץ" נגדו היתה בי הערצה לאיש הזה. מתי פלד אמר לי פעם (1983) שאני מפריז בערכו, אף כי קיבל את דעתי ביחס לחשיבותו של רבין בהתוויית "המדיניות האמריקאית". מכל מקום, השאלה הגדולה באשר לרבין היתה איך זה ששינה את עמדתו הנחרצת נגד משא ומתן עם אש"ף לנכונות לחתום על הסכמי אוסלו.

רבינוביץ' משיב באופן כללי: רבין "היה מודאג מתגובתו של הציבור הישראלי להתקפות הטילים העיראקיות ב-1991, ומביצועיו של צה"ל בלבנון ב-1982. אם התנאים ששררו ב-1993 יאפשרו לישראל לחולל מפנה ביחסיה עם העולם הערבי".

כאן מגיע תיאור הזגזוג של רבין בין ניסיון להגיע להסכם עם סוריה לבין הסכם עם ערפאת. "הוא מעדיף לעשות אותו במסלול הסורי לבנוני ולהציע לפלסטינים עסקה מוגבלת כגון עזה ללא יריחו. ביחס לסוריה וללבנון היו שתי אופציות. האחת היתה לבנון תחילה, אבל רבין פיקפק באפשרות שהדבר יהיה קביל על אסד. […] שבמקרה של הסכם עם סוריה, יהיה ההסכם עם הפלסטינים מוגבל לעזה, אבל אם ייעשה ההסכם הראשון עם הפלסטינים, ייכללו בו עזה ויריחו כאחת".

התיאורים של רבינוביץ', ושל ז'אק נריה, מי שהיה מזכירו הצבאי של רבין בשנים ההן, דומים למדי, אף שנריה אוהד גדול ואילו רבינוביץ' כותב כהיסטוריון, ואולי כהיסטוריון מהסוג הישן.

כאשר הוא מתאר את ההידרדרות למלחמת 67' יש לו הסברים על כל מה שהביא את מצרים וסוריה לבחור במלחמה. ומה עלינו? לא כלום, הגבנו, זהו. מצד שני, הוא מיטיב לתאר את האופן שבו דירדר רבין כרמטכ"ל את המתח עם הסורים עד כדי מלחמת 67'. מה שהחל כתגרה על מקורות הירדן התקדם במהירות למלחמה. המתנגדים החריפים ביותר למהלכי רבין, הרמטכ"ל המיליטנטי, היו שרי המפד"ל.

יש דברים שהזיכרון הטלוויזיוני שלנו לא יכול לשכוח. לא רק העמידה שלו על הבמה ליד מירי אלוני ושיר השלום בפיו, חרישי, מזייף, אלא גם הצחוק הביישני בנאום לפני באי פרס אופיר זמן מה לפני הרצח, הרוגז הבוטה והלשון המשתלחת, וההתנהגות הקלה, הלא פורמלית, וגם האומץ להופיע במקום פיגועים בזמן הסכמי אוסלו, ולא לחשוב על הטלוויזיה המצלמת את הקשר בינו לאירועים — משהו שלא הביא אתו מארצות הברית.

לכן כתיבת רשימה על ספרים העוסקים ברבין האיש והמצביא והמדינאי קשה מאוד, משום שרבין נהפך מזמן כבר לסמל, ובתרבות הישראלית, שסמליה מתפוררים במהירות, קשה מאוד לעסוק ברבין שאינו סמל.

הספר של ז'אק נריה מפורט מאוד. מי שחוקר את תקופת אוסלו האפלולית משהו, פוליטיקה חשאית שהתנהלה מאחורי הגב של רבין, של האמריקאים, ואחר כך בהשתתפותו, ובתחרות עם שמעון פרס על הכיבודים, מי שעוסק באוסלו יקרא בוודאי את שני הספרים הללו בשמחה מהולה בכאב ההחמצה.