המתבוננים על הפוליטיקה הלבנונית נדהמים מנקודה אחת ספציפית – המפגינים יוצאים לראשונה מאז ה"אביב הערבי" בשנת 2011 , נגד החזבאללה ונגד מנהיגו, חאסן נסראללה ונגד בעלת בריתה תנועת "אמל" השיעית בהנהגתו של נביע ברי. המפגנים התקיפו בנייני משרדים ובתים המזוהים כסמלים של הארגונים הללו, הם אף שרפו תמונות של ברי ונסראללה, והביעו את זעמם אודות השחיתות של חזבאללה ו"אמל". באופן ספציפי, הטענה היא כי הארגונים בוזזים את קופת המדינה של לבנון ורושמים את התקציבים שהוקצו למשרדיהם על חשבון העם הלבנוני. המפגינים מאשימים את סגן מזכ"ל החזבאללה, השייח' נעים קאסם ואפילו את חסן נסראללה וברי כמעורבים עמוק בשחיתות וגניבת כספי ציבור.
ניתן להבין את תגובת חזבאללה לאירועים בלבנון. כל שינוי במבנה הממשל, התפטרות הממשלה הנוכחית כפי שעשה חרירי ביום שלישי או דשדוש משמעותי עלולים לסכן את שליטתו של הארגון על ממשלת לבנון. בחירתו של הנשיא מישל עון, למשל, הושגה רק לאחר חודשים של מאמצים ארוכים ומאומצים ותחבולות מצד חזבאללה. [ראה ניתוח 20 באוקטובר 2019 של נסראללה, נאום מאת ד"ר שמעון שפירא].
חזבאללה אינו מעוניין לשנות את המצב הפוליטי בלבנון כיום. חסן נסראללה מתנגד נחרצות לפירוק הממשלה למרות המשבר הפוליטי והכלכלי מכיוון שהוא ייצר "כאוס וחלל פוליטי." הרפורמות עליה הכריז ראש הממשלה סעד חרירי ב- 21 באוקטובר 2019, מעטות מדי והגיעו מאוחר מדי, ואם לומר את האמת – לא ניתן ליישמן בעתיד הקרוב. רבים בלבנון התראיינו על המשבר הכלכלי, ועל הרפורמה של חרירי וראים אותה כחומר הרדמה שנועד לחנוק את ההפגנות ולהרוויח זמן. הציבור הלבנוני, בניגוד לפוליטיקאים שלו, איבד את האמון במערכת ומבקש שינוי קיצוני (כמו ממשלה טכנוקרטית והבאת כל הגורמים המואשמים בשחיתות לדין), מצב שהפלגים הפוליטיים מסרבים לעכל. ברחבי המדינה נערכות עצרות מסיביות, "העם רוצה להפיל את המשטר."
כדי להמחיש את הקיפאון בלבנון, יש לבחון את תגובת מדינות ערב לאירועים דומים שהתרחשו בסודן ובלבנון. סודן, שחווה משבר חוקתי, כלכלי ופוליטי קשה בעקבות הפיכה נגד שלטונו עומר אל באשיר, השיגה חבילת חילוץ מהירה בגובה של שלושה מיליארד דולר מסעודיה ואיחוד האמירויות. במקרה של לבנון, אף אחד מהתורמים הערבים העשירים לא הביע נכונות לסייע ללבנון כלכלית. הסיבה ברורה: תמיכה בלבנון פירושה גם חיזוק החזבאללה, ארגון המופיע ברשימת הטרור של ערב הסעודית, איחוד האמירויות, ורוב חברות הליגה הערבית. מנקודת מבט זו, סעודיה ומדינות המפרץ עשויות לעכב סיוע מחזבאללה או לפחות להגבילו על לפגוע ולהחליש את החזבאללה ואת שאיפותיה האזוריות בשירות הפטרונים מטהרן.
כפי שכתב ד"ר שפירא במאמרו: "נסראללה, ינסה בכל כוחו להכיל את הנזק ולמנוע משבר אשר יסכן את יציבות הממשלה הנוכחית, שהיא אחד ההישגים הגדולים של חזבאללה ואיראן. ההישג מעניק לחזבאללה את הלגיטימיות להמשיך לשלוט במדינה הלבנונית דרך איראן. "
בהתאם לכך, המנהיגות הפוליטית של לבנון שתקה יחסית. הנשיא מישל עון הופיע פעם אחת בלבד בציבור בהופעה חסרת השראה. ראש הממשלה סעד חרירי הנאם פעם אחת בלבד לפני התפטרותו בכדי להציג את הרפורמה שלו. שר החוץ ג'ברן בסיל (חתנו של מישל עון) וראש המפלגה העיקרית בלבנון שותק כבר מתחילת האירועים ומבקש להציג עצמו כ"הזקן האחראי ".
נסראללה הצהיר בשתי הזדמנויות ב- 10 באוקטובר וב -26 באוקטובר 2019 (כאשר רק הדגל הלבנוני מאחוריו, ולא של חזבאללה) כי הוא מתנגד להתפטרות הממשלה והודיע באופן בוטה מאוד כי יעשה כל שביכולתו כדי למנוע זאת. הוא הזהיר: "לא נאפשר זריקת המדינה או הריסתה של המדינה."
נסראללה הציג אלטרנטיבה עגומה מאוד למצב. לדבריו, אם הממשלה תתפטר, אז יווצר ואקום בלתי נסבל; המדינה תיסחף לכאוס, אף אחד לא יקבל משכורת והמדינה תישאר ללא עתיד וללא פתרון. נסראללה אף הרחיק לכת ו"חשף" את המקור שמאחורי מימון ההפגנות, והוסיף כי ה – CIA האמריקני וישראל עומדים מאחורי ההפגנות. ארצות הברית וישראל הסיתו את ההפגנות בכדי להביס את חזבאללה פוליטית, לטענתו.
לראיה הצביע נסראללה על כך שעריקי צד"ל הגרים בישראל הפגינו לאות סולידריות עם הלבנונים בגבול בסמוך למטולה. סימן מדאיג בנאומו של נסראללה הוא תנועת היד המאיימת בה השתמש ובהודעת האיום החד משמעית. משתמע מהמחווה: אם תתחדש מלחמת האזרחים, הוא (חזבאללה) הגוף החזק ביותר ברחובות! המפגינים ברחובות לא התרגשו מאיומיו והמשיכו בהפגנתם תוך המשך הקריאות נגד חזבאללה וטענו שהם לא ממומנים על ידי אף אחד סוכן זר. ההודעה הייתה ברורה לחזבאללה ולאיראן.
הסימן הראשון לתגובתו של חזבאללה הגיעה ב 21- באוקטובר, כאשר שיירה של 200 אופנועים חמושים באלות ובדגלי "אמל" וחזבאללה במטרה להתעמת עם מפגינים בכיכר ריאד אל סולה ואל חלילי (בצרפתית, מקום des canons; בערבית, סהט אל שוהאדה). הטקטיקה זו בוצעה בעבר על ידי משמרותה מהפכה על מנת לבלום את ההפגנות בטהראן בקיץ 2009.
כוחות הבא לבנון התפרסו מיד והצליחו לחסום את השיירה ולהחזירה למקום ממנה הגיעה בפרברים הדרומיים של ביירות.
חזבאללה ובעלת בריתו "אמל" הפנו את זעם אל ההמונים המוחים במחוזות השיעים, דרומית לביירות בצור, צידון ונבטיה, שם תקפו פעילים של שני הארגונים את המפגינים וניסו לפזר את המפגינים, אך הם נעצרו שוב על ידי צבא לבנון. ניסיון נוסף נעשה בביירות כאשר חסידיו של חזבאללה בלבוש חולצות שחורות נופפו בדיוקנאות של חומייני, חמינאי, נסראללה וברי, ושרו סיסמאות המהללות את מנהיגי איראן, את המהפכה ונשבעו אמונים לאיראן בניסיון להתעמת שוב עם המפגינים. הצבא אף פיזר פעם אחת את העצרת והאוהלים שהוקמו כהכנה להפגנות בשבת.
הצבא שמנע חיכוך בין הבריונים של החזבאללה לבין המפגינים. חזבאללה תכנן עצרת ענק של אלפים מתומכיו כדי לחזק את הממשלה ולבצע מפגן כוח כלפי הסיעות הפוליטיות בלבנון כי הוא מוכן להילחם למען הישרדותה של מדינת הלאום הלבנונית הנוכחית. עם זאת, במהלך מפתיע, הורה נסראללה ב- 26 באוקטובר 2019 לתומכיו לסגת מהעצרת. תומכי חזבאללה עזבו את הכיכרות המרכזיות בביירות, אך עדיין קיימו צעדות באזורים השיעים בביירות ובערים השיעיות הגדולות.
רוחות הרפאים של מלחמת האזרחים
עד נאומו של נסראללה ב- 26 באוקטובר 2019, אף גורם פוליטי בלבנון לא איים על הציבור בחזרתה של מלחמת האזרחים. אף על פי שהמחשבה לא הייתה זרה לחלוטין עבור מרבית הפוליטיקאים למודי השנים. עם זאת, בעקבות הכרזתו של נסראללה והקפאת המחאות הפוליטיות, האפשרות שלבנון קרובה יותר למלחמת אזרחים חדשה, נתפסת כאופציה כמעט בלתי מציאותית.
ראוי לציין כי סימני האזהרה הראשונים של סדקים בחזית זו נראים עם הופעתן של מיליציות חמושים באזורים שונים במדינה. הופעתן של המליציות החמושות יכול להוות זרז לרפורמה, כפי שהצהיר הנשיא מישל עון באומרו כי "הרפורמה צריכה לבוא באמצעים חוקתיים ולא ברחובות." עם זאת, שינויים קלים בממשל כתוצאה מהטלטלה מינורית לא יעשו זאת לשנות את המצב, וגם זה לא יפתרו את הבעיות הכלכליות. מצב זה עלול להחמיר את ההפגנות ולדחוף אותם לפעול בצורה אגרסיבית יותר. שינוי גדול יותר, כמו הקמת ממשלה חדשה לאחר התפטרותה של הממשל הנוכחי, עלול להביא לזעזוע גדול במדינה. צעד זה עלול להביא לביטול הסכם טייף משנת 1989, ששימש "כבסיס לסיום מלחמת האזרחים (שפרצה בשנת 1975) והחזרה לנורמליות פוליטית בלבנון."
אכן, שינוי קיצוני בנוף הפוליטי שנגרם בעקבות התפטרות הממשלה, יכול לגרום לחזבאללה לפנות לכוח הנשק כדי לשמר את אחיזתו בלבנון. לבנון יכולה למצוא את עצמה בסכסוך צבאי מחודש. בעוד ששני מיליון הפליטים הסורים בלבנון יכולים להיות הראשונים לסבול מתחילתה של מלחמת אזרחים בלבנון, הם כבר הפכו למטרה של כול הסיעות הפוליטיות בלבנון במטרה להשיבם לסוריה.
התפטרותו של ראש הממשלה סעד חרירי ב- 29 באוקטובר 2019, יחד עם ממשלתו, עשויה להשפיע על מעשיו ועל כוונותיו של חזבאללה "להשתלט על הרחובות". לבנון עשויה להחליק למחאה ממושכת. הניסיון הפוליטי מהמשבר באלג'יריה עשוי לעזור לנשיא עון. בדיוק כמו במקרה האלג'יראי, הצבא יכול להיות מעורב כחוצץ בין הצדדים על ידי הכרזת מצב חירום ומסירת סמכויות לכוחות המזוינים לשלוט במדינה עד שיושג שוב סדר פוליטי. צעד זה יכול להתרחש רק אם הצדדים המעורבים יתחילו לירות בנשק במקום לדבר, אך הוא לא יהיה מותאם למטרותיו ותוכנותיו של חזבאללה. המצב העדין מעלה את הסבירות לעימות צבאי בין הקהילות הדתיות והאתניות השונות. צעד ראשון לכך ראינו בצעדים של חזבאללה במהלכים האחרונים.
בינתיים, הלבנונים שוקלים את האפשרות "לייצא את עצמם". בתקופות משבר, לבנון הייתה עדה לגלי הגירה: בין 1850 למלחמת העולם הראשונה, שליש מאוכלוסיית לבנון היגר מלבנון. בשנות השבעים, מיליון נוספים עזבו את המדינה במהלך השנים הראשונות של מלחמת האזרחים. אין לזלזל באפשרות זו, קיצונית ככל שהיא. המשמעות תהיה שחיקה בעושר האנושי של לבנון. מצד שני, אלמלא העברת הכספים של גולים לבנונים למשפחותיהם בלבנון שהסתכמו בכמעט 8 מיליארד דולר בשנה, לבנון לא הייתה שורדת.
המאמר פורסם לראשונה באתר המרכז באנגלית.
