בפרק נוקב ובלתי מתפשר של הפודקאסט "East to West" של המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, מרים הארט טוענת כי המלחמה האמיתית על זהות יהודית-ציונית לא מתנהלת רק מול טילים מאיראן – אלא בתוך הקמפוסים הפרוגרסיביים של ארה"ב. בשיחה אישית עם המגישה שרה מרטינז עמיר, אחת הקולות הבולטים של הדור החדש: המהנדסת, יוצרת התוכן והאקטיביסטית הנועזת, מרים הארט, מדברת על אנטישמיות גוברת, שיח זהות טעון ברשתות, והמחיר האישי של עמידה לצד האמת. "קיבלתי הודעות כמו 'תחזרי לפולין' ו'חבל שלא סיימו איתכם בתנורים' – רק כי סיפרתי שאני בישראל תחת מתקפה איראנית".
הארט, שזכתה להכרה עולמית בזכות הסדרה "החיים הלא אורתודוקסיים שלי" בנטפליקס ("My Unorthodox Life"), וכן בזכות פודקאסט מצליח משלה, הגיעה לתל אביב כדי להשתתף במצעד הגאווה, אך עד מהרה מצאה את עצמה תחת מתקפת טילים במלחמת ישראל-איראן. עם זאת, לדבריה, את הפחד העמוק ביותר חוותה לא ברחובות תל אביב, אלא דווקא ברשתות החברתיות. "את הפחד האמיתי חוויתי באינסטגרם, לא במקלטים".
במהלך הפרק, הארט משתפת בתחושת הבגידה העמוקה שחשה דווקא מתוך קהילות הלהט"ב והאקדמיה הפרוגרסיבית, שאותן ראתה לאורך השנים כמרחבים בטוחים, אך כיום, לדבריה, הן דורשות מיהודים לצנזר את עצמם כדי להתקבל. "אם את רוצה להרגיש בטוחה במסיבה קווירית בניו יורק," היא אומרת, "את צריכה להחביא את הזהות היהודית שלך בארון. לא לדבר על ישראל, לא להזכיר את המשפחה שלך. זה המחיר".
היא מזהירה מפני שיח "נאור", לכאורה, שמסתיר אידיאולוגיות חשוכות תחת מעטפת ליברלית. "מעל 70% מהיהודים מגדירים את עצמם כציונים. אז כשמישהו אומר שהוא אנטי-ציוני, הוא לא מבקר את המדיניות של ישראל. הוא מדבר נגד רוב היהודים". הארט מתארת מציאות של "מלחמה כפולה" – אחת פיזית, כמו זו שחוותה בריצה למקלטים; והשנייה – מלחמת תודעה, שקטה אך עיקשת, שמתנהלת במוסדות, באקדמיה, ברשתות, ולעיתים אף בתוך בתים קהילתיים שפעם היו לה לבית.
"אנשים לא מבינים שישראל נלחמת לא רק במלחמה צבאית. זה קרב נגד פונדמנטליזם, נגד הדרת נשים, נגד מחיקה של זכויות. זו מלחמה על העולם החופשי כולו". את המחיר האישי היא חווה היטב – אובדן פרויקטים, שיתופי פעולה מסחריים וחסויות, ברגע שהפכה "פוליטית מדי". אבל מבחינתה, המחיר המוסרי של שתיקה גדול הרבה יותר. "אני לא מדברת רק בשם ישראל. אני מדברת בשם החירות: לחשוב, להיות אישה, להיות קווירית, לחיות בלי פחד".
כחלק ממאבקה, הארט מקדמת פרויקט ויראלי נועז תחת השם: "מי אמר את זה – סטודנט בברקלי או בן לאדן?". קראתי את נאומי בן לאדן – והחלפתי את המילה ‘יהודי’ ב‘ציוני’. פתאום זה נשמע כמו טוויטר של הקמפוסים באמריקה. וזה מפחיד". בין המקלטים של תל אביב לפידים של טיקטוק, מרים הארט מציבה מראה כואבת לא רק למי שמבקשים לפגוע – אלא גם למי שמבטיחים להכיל, אך דוחקים החוצה קולות יהודיים". אם לא נעצור את הסחף, נישאר עם חופש מזויף, שבו רק דעות מסוימות נשמעות, ורק זהויות מסוימות מתקבלות. זה לא שוויון. זו צביעות".
