בחודש דצמבר האחרון, כוחות הביטחון עצרו חמישים חשודים בהשתייכות לתשתית טרור של ארגון ‘החזית העממית’ ברמאללה, שהיה אחראי בין השאר לפיגוע באוגוסט 2019 בו נרצחה רנה שנרב ז”ל ואביה ואחיה נפצעו. מבצע המעצרים חשף את היקף רשת הטרור של החזית העממית ואת יכולתה לתכנן ולהוציא לפועל פיגועים בישראל. בנוסף, ואולי לא פחות חמור מכך, מעצר המחבלים חשף גם את הרמייה העצמית תחתיה פועלים אנשי שמאל רבים באירופה ובארה”ב.
הצטרפו עכשיו לטלגרם של המרכז הירושלמי לעניייני ציבור ומדינה
חלק מהגורמים המממנים את החזית העממית וארגונים אחרים הקשורים אלה, נוטים לראות בדה-לגיטימציה הפלסטינית נגד ישראל פעילות “לא אלימה” שאינה קשורה בהכרח לפעילות הטרור של החזית. הצביעות הזו הגיע לשיא חדש במכתב שנשלח לאחרונה מנציגות האיחוד האירופי לרש”פ, ובו הבטחה לארגונים הפלסטיניים (חלקם מזוהים עם החזית העממית) כי המימון שלהם ימשך למרות הקשרים לארגונים אחרים המוגדרים בידי האיחוד עצמו כארגוני טרור – הבטחה שהגיעה לאחר שהפלסטינים סירבו להתחייב להימנע מקשרים כאלה.
‘החזית העממית לשחרור פלסטין’ מוגדרת כארגון טרור בידי ארה”ב, האיחוד האירופי, אוסטרליה, קנדה ויפן. בעבר, הארגון זכה לתשומת לב עולמית בשל מעורבותו בחטיפות מטוסים (ליילה חאלד שלקחה חלק בשתי חטיפות כאלה היא חברה במועצה הלאומית הפלסטינית) ובטבח בשדה התעופה בלוד בשנת 1972.
הזרוע הצבאית של החזית העממית פועלת כיום מדמשק, שם היא משתפת פעולה מבחינה מבצעית עם איראן ועם חיזבאללה. החזית העממית מחזיקה גם תאי טרור בשטחי הרש”פ, ועשרות חברים פעילים ביהודה ושומרון. דרך זרועות הטרור האלה, הארגון ביצע כמה מהפיגועים הקשים ביותר הזכורים, כמו ההתנקשות בשר רחבעם זאבי באוקטובר 2001, שישה פיגועי התאבדות במהלך האינתיפאדה השנייה בהם נרצחו 13 ישראלים והניסיון להתנקש ברב עובדיה יוסף בשנת 2005. סלאח חמורי, לו היה תפקיד מרכזי בתכנון ההתנקשות הוא פעיל בולט בארגון “זכויות האדם” ‘אדמיר’ הקשור לחזית העממית.
בנובמבר 2014, מחבלים של החזית העממית רצחו באמצעות גרזנים ורובים חמישה מתפללים בבית הכנסת בשכונת הר-נוף בירושלים, בנוסף לשוטר שניסה לעצור את המחבלים. הפיגוע בוצע בידי שני אחים שהיו קשורים לחזית העממית, והארגון לקח עליו אחריות ושיבח את רצח המתפללים, אם כי כמה מקורות חולקים על כך. בנוסף, ארגון החזית העממית ביצע התקפות טילים רבות מעזה לשטח ישראל במהלך מבצע ‘צוק איתן’ ב-2014, והוא לוקח חלק בחדר המבצעים המשותף של ארגוני הטרור בעזה ממנו יוצאות מתקפות רבות בכל סבב של עימות מול ישראל בדרום.
עבור רבים מארגוני השמאל במערב, שיתוף פעולה עם החזית העממית מגיע באופן טבעי. זוהי תזכורת לימי הזוהר בהם ברית המועצות הייתה מעצמה המתחרה על השליטה בעולם מול “המערב הקפיטליסטי המושחת”, שיח שעדיין נמצא בשימוש בקרב אנשי החזית העממית. כאשר הגוש הסובייטי קרס, ארגונים אלו חיפשט מטרה גדולה אחרת סביבה יוכלו להתאחד. החזית העממית הייתה בין הארגונים הראשונים שהבינו את הפוטנציאל הטמון בצירוף מרכיבים אנטי-ישראליים רכים יותר לרשת שלה ושימוש בהם כדי לזכות בתמיכה כלכלית מתורמים בינלאומיים תמימים.
בפועל, החזית העממית היא ארגון היברידי. מצד אחד, חלק מחבריו (המוערכים בכמה אלפים) פועלים כל העת כדי ליצור תשתיות טרור ולקדם פיגועים. מהצד השני, אנשי החזית מאיישים עמדות בכירות בארגונים פלסטיניים שמנהלים קמפיין בינלאומי להשמצת ישראל ולהכחשת זכותה להתקיים כמדינת הלאום של העם היהודי. בחזית העממית תומכים בפתרון המדינה האחת שמשמעותו חיסול ישראל.
חאלדה ג׳ראר היא פעילה פוליטית מובילה בחזית העממית ואחת מתוך שלושה חברי הארגון שמכהנים בפרלמנט הפלסטיני (הבחירות האחרונות לפרלמנט נערכו ב-2006). ג’ראר היא דוגמה טובה לאופן בו הארגון משלב פעילות צבאית ופוליטית. בעבר היא נעצרה מספר פעמים בשל מעורבותה בפעילות הקשורה לטרור, וכיום נאשמת בהשתתפות ברשת הטרור של החזית העממית שנחשפה לאחרונה.
יחד עם זאת, ג’ראר לוקחת גם חלק מרכזי בקמפיין הדה-לגיטימציה שמנהלת החזית העממית בקרב מדינות המערב. היא ועוד כמה מעמיתיה המחבלים ברשת הטרור החזיקה במשרות בכירות בארגוני BDS כמו ‘אדמיר’, אשר מפועל כדי לשפר את תנאי הכליאה של מחבלים פלסטינים בישראל. בעולם הארגונים האזרחיים, ג’ראר ו’אדמיר’ מציגים את עצמם כפעילי זכויות אדם; בעולם הישראלי-פלסטיני, הם מקדמים ללא לאות מתקפות טרור רצחניות.
שילוב מאבקים
ארגון החזית העממית נוסד בשנת 1967 בידי ד”ר ג’ורג’ חבש, ומאז דבק באידיאולוגיה קומוניסטית ובאותו מבנה ארגוני. בכל מספר שנים הוא מקיים ועידה לאומית, האחרונה ב-2013 בה מונה כמזכ”ל הארגון אחמד סעדאת בן ה-67, שכיום מרצה עונש מאסר בישראל בשל חלקו ברצח השר זאבי.
בוועדה המרכזית של החזית העממית מכהנים 76 חברים: 34 תושבי הגדה המערבית וירושלים, 22 מרצועת עזה, 15 פלסטינים החיים בחו”ל ועוד חמישה הכלואים בישראל. הוועדה המרכזית ממנה את סגן המזכ”ל, וכיום מכהן בתפקיד אבו אחמד פואד בן ה-80, יליד סילוואן ואחד ממייסדי הארגון שכיום מתגורר בדמשק. הוועדה ממנה גם פוליטביורו בן 18 חברים האחראי לניהול ענייני הארגון השוטפים במרמת המדיניות. ראש יחסי החוץ של הפוליטביורו הוא מאהר אל-טהר, פעיל ותיק המתגורר גם הוא בדמשק.
מנהיג החזית העממית בעזה הוא ג’מאל מזחר. חברים בולטים אחרים בפוליטביורו הם חאלדה ג’ראר, עומאר שחאדה, חוסיין מנסור, מרים אבו דקה, קאיד אל-חול, חאזי סוראני, ליילה חאלד, מרוואן עבד אל-על ואבו סמי מרוואן אל-פחום. רבאח מינחה, חבר בולט אחר, נפטר בשנה שעברה.
החזית העממית חברה בארגון אש”ף דרכו היא נהגה לקבל את מרבית התקציב שלה מהרשות הפלסטינית, למרות שהיא מייצגת בתוכו את האופוזיציה לארגון פת”ח השולט. חלק מתקציב הטרור של החזית מסופק על ידי איראן. החזית שומרת על קשרים קרובים עם ארגון החמאס, היריב המושבע של פת”ח ונמנעת מלהשתתף בגופי הממשלה של הרש”פ. מאז 2017, היריבות בין פת”ח והחזית העממית הובילה את יו”ר הרש”פ מחמוד עבאס להפסקת העברת הכסף לחזית, מה שהוביל להתקפות חריפות נגדו מצד הארגון.
החזית העממית מצליחה לשמר את תשתית הטרור שלה למרות המחלוקות עם הרש”פ, בעיקר בגלל שבעיני הנהגת הפת”ח כל סוגי האלימות נגד ישראל הם לגיטימיים אפילו שבשלבים מסוימים היא אינה ממליצה על כך ישירות. זו הסיבה שהרש”פ מעולם לא נקטה פעולה ישירה נגד פעילי הטרור של החזית ומשלמת לחלק מחבריה הכלואים בישראל משכורות נדיבות, בנוסף לתמיכה במשפחות ההרוגים במאבק עם ישראל. בתור אחד מהארגונים המייסדים של אש”ף לאחר 1968, החזית העממית זוכה לכבוד רב הן מהרש”פ והן מפת”ח, אפילו כאשר היחסים בין הארגונים מתוחים.
עוד יש לציין כי שר החוץ של הרש”פ ריאד אל-מאלכי (שהיה אחד ממובילי תהליך הצטרפות הרש”פ לבית הדין הפלילי הבינלאומי) החזיק בעבר תפקיד בכיר בחזית העממית. תובעת בית הדין הבינלאומי פאטו בנסודה נפגשה עם שני ארגונים הקשורים לחזית העממית ומתחזים כארגוני זכויות אדם – ‘אל-חאק’ ו’המרכז הפלסטיני לזכויות אדם’. פגישות אלה היו חלק מהתהליך שהוביל להחלטתה לקבל את תביעת הרש”פ נגד ישראל. שני ארגונים אלה היו גם מקור מידע עיקרי לוועדות החקירה האנטי-ישראליות שהוקמו על ידי מועצת הביטחון של האו”ם. במילים אחרות, חברי החזית העממית לא נטשו את פעילות הטרור עבור מאבק אזרחי, אלא פשוט הוסיפו אותו בתור שכבה נוספת כדי להפוך את המאבק כולו ליעיל יותר.
החזית העממית מחזיקה בקשרים קרובים עם מפלגות קומוניסטיות ומפלגות רדיקליות אחרות ברחבי העולם, ובמיוחד בקרב קהילות ערביות ופלסטיניות גולות, ומפעילה תאים של תומכים מושבעים באוניברסיטאות פלסטיניות ואוניברסיטאות בחו”ל. יחד עם זאת, היא גם שומרת על קשרים מדיניים ומבצעיים קרובים עם חיזבאללה ואיראן. הקשרים החופפים האלה הציבו את החזית העממית כציר שימושי מאוד עבור הברית האדומה-ירוקה נגד ישראל שנוצרה בין ערבים והשמאל במערב.
עלי תאנה
יצור הכלאיים בין טרור לארגונים אזרחיים אותו שכללה החזית העממית רשם הצלחה גדולה בהשגת מימון מהאיחוד האירופי וממדינות אירופאיות כמו הולנד, שווייץ, נורבגיה ושבדיה (ראו טבלה). כל אלו מודעות היטב לקשרים בין הארגונים אותם הן מממנות לבין החזית העממית, ולתפקיד אותו ממלאים פעילי החזית ברשת “זכויות האדם”. שוואן ג’ברין העומד בראש ארגון ‘אל-חק’ הוא פעיל טרור לשעבר; מוסטפה עוואד מארגון ‘סמידון’ עבר אימונים בשורות החיזבאללה בלבנון ולאחרונה ריצה עונש מאסר בישראל בשל העברות כספים שביצע עבור פעולות טרור.
אך למרות כל זאת, ארגונים וממשלות אירופאיות ממשיכות להזמין פעילים אלו ואחרים נוספים כמו ליילה חאלד וחאלד ברקאת (חבר בוועדה המרכזית של החזית ומעורב בפעילות ‘סמידון’) לשאת נאומים ולהשתתף במפגשים באירופה, כולל בפרלמנט האירופי. רק לאחר מחאה ישראלית ארוכה, איטליה סירבה לאפשר לחאלד להיכנס למדינה ב-2017, וברקאת לא הורשה להיכנס לגרמניה בפברואר השנה.
בפועל הסיוע האירופי לארגונים האלה מסייע לחזית העממית, שלעתים קרובות נתקלת בקשיי תקציב, לשלם לפעיליה דרך רישומם כחברים בארגונים פלסטיניים הנתמכים בידי אירופה. בעוד חלק ממדינות אירופה מסרבות לקבל את פעילי החזית העממית, באוניברסיטת סן-פרנסיסקו סטייט התעקשו לארח את ליילה חאלד להרצאה מקוונת בחודש ספטמבר, למרות העובדה שהיא פעילה בארגון טרור וביצעה באופן אישי פיגועים עליהם מעולם לא הביעה חרטה. ההצדקה של כל זאת בצורך להאזין למגוון דעות היא כמובן שערורייתית.
פעילי שמאל באירופה וארה”ב התומכים במטרה הפלסטינית וארגונים אחרים המציגים עצמם כמחויבים לזכויות אדם (כמו אמנסטי אינטרנשיונל, Human Rights Watch ואפילו סוכנויות האו”ם), לא רואים שום בעיה עם הזהות הכפולה של החזית העממית. כך למשל, משלחת מטעם הארגון האמריקני IFPB התארחה ב-2017 במחנה דהיישה סמוך לבית לחם בביתו של מחבל החזית העממית שהיה פעיל גם בארגון אזרחי. אנשי IFPB ידעו שהמחבל מבוקש בידי ישראל, וכמה מהם שהעלו לרשתות החברתיות תצלומים מהמפגש התרגשו לספר שהוא נהרג מאוחר יותר בעימות עם צה”ל.
Dream Defenders הוא ארגון רדיקלי שבסיסו בפלורידה ופועל במסגרת קואליציית Black Lives Matter. בוועד המנהל שלו נמצאות דמויות שמאל מוכרות כמו אנג’לה דיוויס ולינדה סרסור, והוא משתף פעולה ישירות עם החזית העממית. עבור אנשי הארגון, אין צורך כלל בעלי תאנה: החזית העממית עצמה היא סמל למאבק, גם הוא כולל לעתים ניסיונות לדקור, לירות או לפוצץ אנשים חפים מפשע. ב- Dream Defenders עורכים מדי שנה טיולים לשטחי הרש”פ בהם המשתתפים פוגשים פעילים בחזית העממית במעוזו של ארגון הטרור בדהיישה. מוקדם יותר השנה, אחד ממייסדי הארגון אומי סאלח (הנודע גם בשם פיליפ אגניו) נשכר כדי לעבוד בקמפיין של ברני סנדרס.
קריאת השכמה
גם ארגוני שמאל ישראלים משתפים מדי פעם פעולה עם ארגונים פלסטינים הקשורים לחזית העממית (כמו אל-חק, סמידון, אדמיר ואיחוד החקלאים), כמו גם עם ארגונים בהם החזית העממית שולטת למעשה כמו הוועדה הפלסטינית לחרם (BNC) והקמפיין הפלסטיני למען חרם אקדמי ותרבותי על ישראל (PACBI).
בהקשר הזה, יש להזכיר כי החזית העממית היא שותפה ראשית ב’כוחות הלאומיים והאסלאמים הפלסטיניים’ (PNIF) – ארגון-העל של כל ארגוני הטרור המתאם את המאבק בישראל. ה-PNIF הוא הכלי באמצעותו אורגנה והוצאה לפועל מלחמת הטרור של האינתיפאדה השנייה, לקח חלק מרכזי בארגון ההסלמה של “צעדות השיבה” בגבול עזה בשנתיים האחרונות, והוא חבר מוביל בוועדת החרם הלאומית הפלסטינית.
ארגון זה משמש כנקודת מפגש בה אנשי החזית העממית יכולים לשתף פעולה עם חמאס למרות המחלוקות האידיאולוגיות ביניהם, ובמטרה לקדם את האינטרס המשותף של פגיעה בישראל וניהול קמפיין הדה-לגיטימציה נגדה. לכן אלו המנסים לשכנע את עצמם כי שיתוף פעולה עם הזרוע האזרחית של החזית העממית הוא חלק ממאבק לשלום או חלק ממאבק עממי שלו נגד הכיבוש ביהודה ושומרון, דומים לאלו הטוענים כי יש להבחין בין הזרוע הצבאית והמדינית של חיזבאללה.
חשיפת רשת הטרור של החזית העממית צריכה לשמש כקריאת השכמה לאנשי שמאל באירופה, ארה”ב וישראל לנתק מגע מהחזית העממית או מכל ארגון הקשור אליה. עד שלא יעשו זאת, הם ימשיכו לשאת באחריות ישירה לאובדן של חיי אנשים חפים מפשע.
המאמר פורסם במקור במגזין טאבלט ותורגם באתר מידה.
