המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון

יש צורך בגיבוש תפיסה אסטרטגית חדשה לגבול ישראל-לבנון, המבוססת על ניצחון צבאי ישראלי ויצירת אזור ביטחון מפורז הגבול הצפוני של ישראל בפיקוח כוח רב-לאומי

קו גבול נודד: סיפורו של הגבול הצפוני של ישראל-לבנון

בראשית שנת 1921 יצאו לדרכם שני לוטננט קולונלים (סגני אלופים) – ניוקומב הבריטי ופולה הצרפתי. משימתם לסמן את קו הגבול בין פלסטין ללבנון בשטח, מהים התיכון ועד לאל חמה באפיק הירמוך. במשך שלשה שבועות הם נעו ברכב וסימנו את קו הגבול באמצעות 71 גלי אבנים, בהמשך גלי האבנים הוחלפו לעמודי בטון ולערימות אבנים מבוטנות. דו"ח ועדת ניוקומב-פולה לווה במסמך כתוב ובתסריט.

קו הגבול עבר שינויים ודיוקים רבים בין 1923 ל-1948. בעת מלחמת העולם השנייה סומן קו הגבול על ידי הבריטים, כאשר הצבא הבריטי כבש את סוריה שנשלטה על ידי צרפת של וישי, והעביר אותה לשליטת הממשלה הצרפתית הגולה בראשות הגנרל דה-גול, מנהיג"צרפת החופשית".

סימון הגבול על ידי הבריטים מחדש נעשה כאשר הצבא הבריטי שהה בארץ, עם מכשירי מדידה משוכללים ביותר לעת ההיא, ונמצאו לא מעט טעויות בסימון קו הגבול משנת 1921. סימון נקודות הגבול נעשה באמצעות עמודי בטון שכונו עמודי גבול.

אחרי מלחמת הקוממיות, נקבע בהסכם שביתת הנשק עם לבנון, שנחתם ב-23 במארס 1949, כי קו הגבול הבינלאומי יהיה קו שביתת הנשק בין ישראל ללבנון. במסגרת הסדרי שביתות הנשק עם מצרים, ירדן, לבנון וסוריה, הוקמו ועדות שביתת נשק משותפת (ועש"ן) גם עם לבנון.

הועש"ן הישראלי-לבנוני עסק גם בסימון קו שביתת הנשק באמצעות סימון של ערימות אבן מבוטנות הצבועות לבן, ועם שני דגלי מתכת וכיתוב ישראל ולבנון בכיוון מנוגד. הועש"ן לא סיים את כל המחלוקות עד לתחילת מלחמת ששת הימים, אז הופסקו השיחות בנושא הגבול באופן מעשי.

כיום הקו המפריד בין מדינת ישראל ללבנון הוא הקו שנקבע בעת שכוחות צה"ל פינו את שטחי לבנון, שאליהם נכנסו ב-1982. עם יציאת ישראל מלבנון ב-24 במאי 2000, סוכם עם האו"ם על קביעת קו היערכות שונה במקצת מקו הגבול הבינלאומי, שמכונה "קו נסיגת כוחות צה"ל מלבנון". קו זה מכונה גם "הקו הכחול" (על פי צבעו של דגל ארגון האו"ם).

קו הגבול מסומן על ידי האו"ם בשטח, בחביות וגושי בטון גדולים הצבועים בצבע כחול. זהו קו זמני החופף ברובו, אך לא בכולו לקו שביתת הנשק בין ישראל ללבנון, תוך הבנה בין מדינת ישראל לאו"ם שהקו הסופי יקבע במו"מ משותף של ישראל ולבנון, עדיין קיימות 14 נקודות מחלוקת.

הגבול כחזית אסטרטגית נפיצה

הגבול הצפוני של ישראל עם לבנון, ובפרט מאז אירועי ה-7 באוקטובר 2023 והמערכה הנלווית בצפון, התגלה כחזית אסטרטגית נפיצה המצריכה חשיבה מחודשת. הצעה זו בוחנת את הכשלים המובנים והמתמשכים של הסדרי הגבול הקודמים, תוך ניתוח מעמיק של הסיבות לכישלונם החוזר ונשנה באכיפת ריבונות לבנונית ובמניעת התבססות ארגון חזבאללה כגורם צבאי אסטרטגי. ההצעה טוענת כי ניצחונה הצבאי של ישראל במערכות השונות מול חזבאללה, ובפרט במלחמה הנוכחית יצר מנוף ייחודי המאפשר לממשלת לבנון, בתמיכה בינלאומית, להשיב את ריבונותה בדרום המדינה, ועל כן יש לכך השלכות מרחיקות לכת על תביעותיה של ישראל לשינוי המצב הקיים. המאמר מציע פרדיגמה חדשה לייצוב הגבול, המבוססת על גישה מדורגת ("פעימות") הכוללת יצירת אזור ביטחון מורחב, פירוז מוחלט של דרום לבנון מכוחות חזבאללה, ונוכחות של כוח רב-לאומי אפקטיבי בהובלה אמריקאית, תוך שמירה על חופש פעולה אווירי ישראלי בשלבים הראשונים עד להתייצבות מלאה. לבסוף, נדונים האתגרים הבינלאומיים והמדינתיים הכרוכים ביישום חלופה זו, והצורך בהסכמות רחבות ובמנגנוני אכיפה ברי-קיימא.

מבוא: רעידת האדמה של ה-7 באוקטובר והצורך בפרדיגמה ביטחונית חדשה בצפון

אירועי ה-7 באוקטובר 2023 והמלחמה שפרצה בעקבותיהם, לא רק חשפו את הפגיעות הקשה של גבולות ישראל בדרום, אלא גם המחישו באופן דרמטי את האיומים המתעצמים בגבולה הצפוני עם לבנון. הלחימה האינטנסיבית שהתפתחה מול חזבאללה, אשר כללה ירי רקטות מסיבי, שיגור כטב"מים ותמרונים קרקעיים, אילצה פינוי רחב היקף של יישובים ישראליים והוכיחה כי תפיסת הביטחון הקיימת, שהתבססה על החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם, קרסה לחלוטין. הקו הכחול, שנועד לסמן את נסיגת ישראל מלבנון ולהבטיח את פירוזה של דרום לבנון מנשק, הפך דה פקטו לקו חזית פעיל.

מציאות זו מחייבת בחינה מחודשת ויסודית של הנחות היסוד האסטרטגיות שעיצבו את מדיניות ישראל כלפי לבנון בעשורים האחרונים. המאמר הנוכחי ינתח את שורשי הכישלון המתמשך בהסדרת הגבול, יבחן את הממד המשפטי-בינלאומי של הסכסוך, ויציג חלופה אסטרטגית מקיפה לעיצוב מחדש של מרחב הביטחון בגבול הצפון. חלופה זו תתבסס על לקחי העבר, תכיר במציאות הגיאו-פוליטית המורכבת, ותציע מתווה מדורג ובר-קיימא, הנסמך על מחויבות בינלאומית משמעותית ותחת הנהגה שונה מזו של האו"ם, אשר כשלה בתפקידה.

חלק א': רקע היסטורי וגיאו-פוליטי – כרוניקה של אי-יציבות וכישלון אכיפת הריבונות

לבנון: מדינה מלאכותית ושברירית שהפכה "מדינת חזבאללה"

לבנון, מעצם מבנה הדמוגרפי הרב-עדתי והמערכת הפוליטית השברירית שלה, מתאפיינת בחוסר יציבות כרוני מאז הקמתה. הסכם טאיף (1989), שסיים את מלחמת האזרחים הארוכה (1975–1990), נועד ליצור בסיס חדש למדינה מתפקדת, אך בפועל הותיר מוקדי כוח עדתיים ואינטרסים חיצוניים שהמשיכו לערער את יציבותה. נסיגת ישראל מרצועת הביטחון במאי 2000, אף שבוצעה בהתאם להחלטות האו"ם, יצרה ואקום שלטוני בדרום לבנון. ואקום זה נוצל במהירות וביעילות על ידי ארגון חזבאללה, אשר, בסיוע איראני וסורי, הפך מכוח גרילה מקומי לגורם צבאי סמי-מדינתי, בעל יכולות אסטרטגיות המאיימות על ישראל.

הקמת "מדינת חזבאללה" בדגש על דרום לבנון, הכוללת מערך צבאי עצמאי, רשתות חברתיות וכלכליות, ומערכת פוליטית מקבילה, היתה אתגר ישיר לריבונותה של המדינה הלבנונית. ממשלות לבנון, חלשות ומפולגות, נמנעו מעימות ישיר עם הארגון, ובכך אפשרו לו להפר באופן שיטתי את החלטה 1701 של מועצת הביטחון. החלטה זו, שהתקבלה בתום מלחמת לבנון השנייה (2006), קראה לפירוק כל הקבוצות החמושות בלבנון, להצבת צבא לבנון ככוח הריבוני היחיד מדרום לנהר הליטני, ולמניעת הכנסת נשק לאזור ללא אישור ממשלת לבנון. בפועל, חזבאללה לא רק שלא פורק מנשקו, אלא שדרג את יכולותיו הצבאיות באופן דרמטי, תוך בניית מאגר של עשרות אלפי רקטות וטילים, כולל טילים מדויקים, ויצירת איום אסטרטגי מתמיד על העורף הישראלי.

הגבול הנוכחי (הקו הכחול): אנטומיה של כישלון אסטרטגי

הקו הכחול, שסומן על ידי האו"ם בשנת 2000, מעולם לא נועד להיות גבול בינלאומי קבוע, אלא קו נסיגה. הוא משתרע לאורך כ-79 קילומטרים, מאזור הר דב והחרמון במזרח ועד ראש הנקרה לחוף הים התיכון במערב. הטופוגרפיה ההררית המורכבת, הכוללת רכסים שולטים בצד הלבנוני, יערות צפופים וואדיות עמוקים, מקשה מאוד על יכולות התצפית והשליטה של צה"ל, וסיפקה לחזבאללה יתרון טקטי מובנה. כפרים לבנוניים רבים, כגון מארון א-ראס, בינת ג'בייל, עייתא א-שעב ואחרים, ממוקמים בסמיכות מסוכנת לגבול, ולעיתים אף צופים ישירות על יישובים ישראליים. קרבה זו נוצלה על ידי חזבאללה להטמעת תשתיות צבאיות בלב אוכלוסייה אזרחית, תוך שימוש ציני באזרחים כמגן אנושי, ולהוצאת פיגועים וירי תלול מסלול לעבר ישראל.

הפגיעות האסטרטגית של יישובי קו העימות בצפון, כגון מטולה, קריית שמונה, שלומי, מנרה, ורבים אחרים, הודגמה באופן טרגי מאז אוקטובר 2023. ירי נ"ט, רקטות קצרות טווח, פצצות מרגמה וכטב"מים הפכו לשגרה יומיומית, תוך גרימת נזק כבד לרכוש, פגיעה בתשתיות חיוניות, ושיתוק החיים האזרחיים. ההכרח לפנות עשרות אלפי תושבים מבתיהם למשך חודשים ארוכים מהווה פגיעה אנושה בחוסן הלאומי ובריבונות הישראלית.

חלק ב': ניתוח כישלונות העבר בהסדרי הגבול הצפוני

ניסיונות העבר לייצב את הגבול בין ישראל ללבנון, ובפרט הסדרים שנבעו מהחלטות בינלאומיות, נכשלו באופן שיטתי. הכישלון אינו מקרי, אלא נובע משילוב קטלני של גורמים מבניים, פוליטיים ואסטרטגיים:

חולשתה המובנית של המדינה הלבנונית וחוסר יכולת/רצון לאכוף ריבונות: ממשלות לבנון, כאמור, היו חלשות, מפולגות ומושפעות מגורמים עדתיים וחיצוניים. אין להן את היכולת הצבאית או הפוליטית להתעמת עם חזבאללה ולאכוף את ריבונות המדינה בכל שטחה, ובפרט בדרום. צבא לבנון, על אף תמיכה בינלאומית מסוימת, נותר גורם משני ביחס לעוצמתו הצבאית של חזבאללה, ולעיתים אף נאלץ לתאם עמו מהלכים. כל ניסיון של המדינה הלבנונית לאתגר את חזבאללה עלול להוביל למלחמת אזרחים נוספת, איום שממנו חוששים כלל הגורמים הפוליטיים בלבנון.

כישלון כוח יוניפי"ל והאו"ם כמנגנון פיקוח ואכיפה: כוח יוניפי"ל (UNIFIL), שאמור היה לפקח על יישום החלטה 1701, התגלה כחסר שיניים ובלתי אפקטיבי. המנדט המוגבל שלו, התלות שלו בשיתוף פעולה מצד צבא לבנון וחזבאללה, והיעדר יכולת אכיפה אמיתית, הפכו אותו לגורם סמלי בעיקרו. דוחות האו"ם אמנם הצביעו לעיתים על הפרות מצד חזבאללה, אך לא הובילו לפעולות ממשיות לשינוי המצב. האו"ם עצמו, כמוסד, הוכיח שוב ושוב את חוסר יכולתו להתמודד עם ארגוני טרור הנתמכים על ידי מדינות (State-sponsored terrorism) ופועלים מתוך אוכלוסייה אזרחית. הארגון נכשל ביצירת מנגנוני אכיפה אפקטיביים ובהטלת סנקציות משמעותיות על מדינת לבנון בגין אי-עמידתה בהתחייבויותיה.

התערבות איראנית והפיכת לבנון לחזית קדמית במאבק האזורי: איראן ראתה ועדיין רואה בחזבאללה זרוע אסטרטגית מרכזית ב"ציר ההתנגדות" ובשאיפתה להגמוניה אזורית. היא מימנה , חימשה  וואיכוונה את הארגון, והפכה את לבנון לבסיס קדמי לאיום על ישראל. כל עוד האינטרס האיראני בהמשך החזקת לבנון כבת ערובה נמשך, כל הסדר מקומי יהיה פגיע ללחצים ולחבלה מצד טהראן. הפיכת דרום לבנון למאחז איראני הנה הגורם המרכזי לאי-היציבות הכרונית.

ניצול ציני של המשפט הבינלאומי והמרחב האזרחי על ידי חזבאללה: חזבאללה פיתח אסטרטגיה מתוחכמת של פעולה מתוך ומאחורי אוכלוסייה אזרחית, תוך ניצול הגנות המשפט ההומניטרי הבינלאומי. הוא ממקם את תשתיותיו הצבאיות – מחסני נשק, מפקדות, עמדות שיגור – בלב שכונות מגורים, בתי ספר ובתי חולים. פעולה זו הקשתה על יכולת התגובה של צה"ל, ומעמידה את ישראל בפני דילמות מוסריות ומשפטיות מורכבות. במקביל, חזבאללה מנהל מערך תעמולה בינלאומי אפקטיבי, המציג אותו כ"ארגון התנגדות לגיטימי" ומאשים את ישראל ב"פשעי מלחמה".

היעדר מחויבות בינלאומית אמיתית לשינוי המצב: למרות ההכרה הבינלאומית בסכנה הנשקפת מחזבאללה, הקהילה הבינלאומית, ובפרט מעצמות המערב, לא גילו נחישות מספקת לכפות על לבנון לממש את ריבונותה או לפרק את חזבאללה מנשקו. אינטרסים כלכליים, חשש מהסלמה אזורית, ותפיסות שונות לגבי אופי הסכסוך, מנעו יצירת חזית בינלאומית אחידה ונחרצת.

חלק ג': השלכות ניצחון ישראלי במערכה מול החזבאללה על מעמד לבנון ותביעותיה של ישראל

ישראל נכנסה למערכה הנוכחית בצפון מתוך עמדה ברורה כי המצב שהתקיים ערב ה-7 באוקטובר אינו יכול להימשך. הנחת העבודה בהצעה זו היא כי מערכה זו הסתיימה בהישגים צבאיים משמעותיים לישראל, הכוללים הרחקת כוחות חזבאללה מהגבול, פגיעה משמעותית ביכולותיו הצבאיות, צמצום ניכר בדומיננטיות של הארגון בלבנון והשבת תחושת הביטחון לתושבי הצפון. ניצחון ישראלי כזה, גם אם אינו מביא לחיסולו המוחלט של חזבאללה, יוצר מציאות אסטרטגית חדשה בעלת השלכות משפטיות ומדיניות מרחיקות לכת:

חובת ממשלת לבנון להשבת הריבונות: ההישג הישראלי במלחמה, המנטרל את האיום הצבאי המיידי של חזבאללה בדרום לבנון, מסיר את האמתלה העיקרית של ממשלת לבנון לאי-הפעלת ריבונותה באזור זה. חזבאללה מוחלש באופן משמעותי, ממשלת לבנון, בסיוע בינלאומי, יכולה וחייבת לפרוס את צבאה באופן אפקטיבי לאורך הגבול, לאכוף את החוק, ולמנוע את התבססותו מחדש של כל כוח חמוש בלתי-מדינתי.

חיזוק תביעותיה של ישראל לשינויים טריטוריאליים וביטחוניים: כישלונה המתמשך של לבנון למלא את התחייבויותיה הבינלאומיות (ובפרט החלטה 1701), והעובדה שישראל היא זו שנאלצה, פעם אחר פעם, לפעול צבאית להסרת האיום הנשקף משטח לבנון, מחזקות את טיעוניה של ישראל בדבר הצורך בשינויים מהותיים בהסדרי הביטחון. העיקרון של "שטחים תמורת ביטחון אמיתי" הופך לרלוונטי.

השלכות על המשפט הבינלאומי: מצב בו מדינה מאפשרת באופן עקבי לארגון טרור לפעול משטחה ולתקוף מדינה שכנה, מעלה שאלות נוקבות לגבי אחריותה של אותה מדינה (State responsibility). הניצחון הישראלי והיכולת שנוצרת לממשלת לבנון להשיב ריבונות, מחזקים את האפשרות להטיל על לבנון אחריות משפטית ומדינית למניעת הישנות התוקפנות משטחה.

חלק ד': פרדיגמות וחלופות לעיצוב גבול צפוני חדש – הצעה למתווה מדורג

הניסיון ההיסטורי מלמד כי הסדרי גבול ברי-קיימא דורשים יותר מהסכמים על הנייר. הם מחייבים שינויים פיזיים בשטח, מנגנוני פיקוח ואכיפה חזקים, והכרה בינלאומית רחבה. המקרים של האזור המפורז בין שתי הקוריאות (DMZ), הסכם לוזאן (1923) והסכם קמפ דייוויד (1979) בין ישראל למצרים, מציעים לקחים חשובים:

ה-DMZ הקוריאני: אזור חיץ ברוחב 4 ק"מ, המפוקח בקפדנות על ידי כוחות בינלאומיים (בעיקר ארה"ב ודרום קוריאה) וצפון קוריאה, מנע מלחמה כוללת בחצי האי במשך למעלה מ-70 שנה, על אף היעדר הסכם שלום רשמי.

הסכם לוזאן: הגדיר מחדש את גבולות טורקיה המודרנית לאחר מלחמת העולם הראשונה והתפרקות האימפריה העות'מאנית, תוך יצירת מציאות טריטוריאלית יציבה יחסית באזור.

הסכם קמפ דייוויד: החזרת חצי האי סיני למצרים התאפשרה הודות לפירוזו המוחלט מאמצעי לחימה התקפיים, ונוכחותו של כוח המשקיפים הרב-לאומי (MFO), הפועל באופן עצמאי ויעיל יותר מכוחות או"ם.

לאור לקחים אלו, ובשילוב ההבנה כי המודל הקיים כשל, מוצעת בזאת חלופה אסטרטגית מדורגת ("פעימות") לעיצוב מחדש של מרחב הביטחון בגבול ישראל-לבנון:

שלב א': יצירת מציאות ביטחונית חדשה והבטחת חופש פעולה ישראלי ראשוני

הישג צבאי ישראלי מתורגם להישג מדיני: השלב הראשון מחייב אכיפה בלתי מתפשרת של  המהלך הצבאי הישראלי באופן שיבטיח את הרחקת כלל כוחות חזבאללה תשתיותיו הצבאיות למרחק משמעותי מהגבול – לפחות עד נהר האוולי, ואף מעבר לכך באזורים מסוימים. יש להשמיד את כלל התשתיות התת-קרקעיות של הארגון ואת מאגרי הנשק האסטרטגי שלו בכל לבנון

שמירת חופש פעולה אווירי ומודיעיני מלא לישראל: בשלב ראשוני זה, ועד להתייצבות מלאה של מנגנון ביטחוני חלופי אמין, ישראל תשמור לעצמה חופש פעולה אווירי ומודיעיני מלא בכל שמי לבנון. זאת, על מנת למנוע התבססות מחודשת של חזבאללה, לסכל ניסיונות הברחת נשק, ולהגיב באופן מיידי לכל איום מתהווה. חופש פעולה זה יפחת בהדרגה, בכפוף להוכחת יכולת ואפקטיביות של הכוח הרב-לאומי וצבא לבנון.

שלב ב': הקמת אזור ביטחון מפורז ומפוקח בראשות כוח רב-לאומי בהובלה אמריקאית

הגדרת אזור ביטחון מורחב: יש להגדיר אזור ביטחון חדש ורחב משמעותית מהקו הכחול, שישתרע מקו הגבול הבינלאומי צפונה, לפחות עד נהר הליטני ואף מעבר לו באזורים בעלי חשיבות טופוגרפית. אזור זה יוכרז כאזור מפורז לחלוטין מכל נוכחות צבאית או חמושה, למעט צבא לבנון וכוח רב-לאומי ייעודי.
ההמלצה המשלבת מתמקדת בהקמת גבול הגנה חדש בין ישראל ללבנון, תוך התבססות על אזור חיץ מפורז בשטח לבנון, בשיתוף כוח רב-לאומי בהובלת ארה"ב, אמירויות המפרץ, ירדן ומצרים, בשילוב עם רצועת הגנה רב-שכבתית בתוך ישראל.

עקרונות מרכזיים

שליטה אפקטיבית: שילוב גורמים בין-לאומיים לצד שליטה טכנולוגית חכמה של ישראל.

מניעת התבססות טרור: חיץ משמעותי שימנע התחדשות גורמי טרור בחזבאללה או קיצוניים אחרים.

גמישות מבצעית: מערכי הגנה מתקדמים בשטח ישראל המסוגלים להגיב במהירות.

שיתוף פעולה בין-לאומי: יצירת כוח רב-לאומי שייצר לגיטימציה ויכולת אכיפה בשטח.

מרכיבי התוכנית

אזור חיץ מפורז בשטח לבנון (ברוחב 10-15 ק"מ)

מיקום גאוגרפי

• מרחב בין קו הגבול הנוכחי לבין הקו האחורי:
• מזרח: ממעבר ראש הנקרה ועד הכפר הלבנוני מרון א-ראס.
• מרכז: מהכפר בינת ג'בייל עד הכפר יארון.
• מערב: אזור הכפרים כילא ועייתא א-שעב.

מבנה השליטה

• כוח רב-לאומי בהובלת ארה"ב: תפקידו לפקח על הפירוז ולהבטיח שממשלת לבנון איננה מאפשרת חידוש פעילות טרור מכל סוג.
• שיתוף פעולה עם מדינות ערביות:

1. ירדן: הכשרת הכוחות הלבנוניים לשמירה ותחזוקה של השטח.
2. מצרים: ניהול מתקנים לוגיסטיים ופיקוח הנדסי.
3. אמירויות: מימון ותמיכה לוגיסטית בפרויקטים אזרחיים מבוקרים.

מאפיינים מרכזיים

• איסור שיקום קו רכס שולט: הכפרים והאזורים המרכזיים יוגדרו כ"אזורים אסורים לשיקום קו רכס שולט" כדי למנוע חזרת ארגוני טרור.
• פיקוח טכנולוגי: התקנת מצלמות חכמות, רחפני סיור ומערכות התרעה מוקדמת.
  מכשולים קרקעיים: יצירת מכשולים קרקעים בתוואי שטח  נבחרים למניעת פלישה קרקעית לישראל בדומה ל 7 באוקטובר מעזה.
• חובת רישוי בנייה: כל פרויקט אזרחי יחייב אישור משותף של ממשלת לבנון בפיקוח הכח הרב לאומי.
• מרכז פיקוח מרכזי: הממוקם באזור נקורה עם יכולת גישה ישירה לכוחות רב-לאומיים.
• שיתוף פעולה רב-לאומי וניהול משברים
• מרכז תיאום רב-לאומי בגבול: מוקם באזור ראש הנקרה וכולל נציגים מארה"ב, ירדן, מצרים, האמירויות וישראל. אחריות לניהול אירועים בשיתוף עם צבא לבנון.
• תיאום מידע מודיעיני: מערך מודיעיני משותף, כולל יכולות מעקב מתקדמות של ישראל בשילוב איסוף מודיעין יבשתי על ידי הכח הרב לאומי.
• תמיכה אזרחית: הקמת מרכזי חירום אזרחיים באזורי מטולה וראש הנקרה לתמיכה באוכלוסייה במקרה של הסלמה. סיוע הומניטרי מבוקר לישוב מחדש לתושבי הכפרים המפונים בלבנון במידת הצורך.

יתרונות

• עוצמה ביטחונית ויוקרה בין-לאומית: שילוב ארה"ב ומדינות ערב יגביר את הלגיטימציה הבין-לאומית.
• הגנה אקטיבית: שילוב טכנולוגיה ישראלית עם נוכחות רב-לאומית בשטח.
• מניעת חידוש התבססות טרור: אזורים מפורזים והגבלות בנייה מונעים התחדשות.
• שיפור היציבות הלבנונית: תמיכה בממשלת לבנון לביסוס שליטה וסיוע אזרחי.

סיכונים

• ערעור המצב בלבנון: מנגנוני תגובה מהירה לשינויים פוליטיים.
• שיתוף פעולה בעייתי: הבטחת מחויבות ארוכת טווח של הכוח הרב-לאומי.
• פריצות בגבול: חיזוק מערכי המודיעין המקדימים בשטח ישראל.
• הקמת כוח רב-לאומי חזק ואפקטיבי (לא או"ם): במקום יוניפי"ל, יוקם כוח רב-לאומי חדש, בהובלה אמריקאית ובהשתתפות מדינות בעלות אינטרס ביציבות האזור (כגון צרפת, בריטניה, גרמניה, אמירויות). כוח זה יצויד במנדט ברור ואיתן, הכולל סמכויות אכיפה, יכולת להפעיל כוח, וגישה בלתי מוגבלת לכל שטחי דרום לבנון. מטרותיו העיקריות: מניעת חזרת חזבאללה וכל גורם חמוש אחר לאזור המפורז; פיקוח על פירוק כל התשתיות הצבאיות הנותרות; סיוע לצבא לבנון בביסוס ריבונותו באזור; מניעת הברחות נשק לתוך האזור; יצירת מנגנון תיאום ויישוב מחלוקות יעיל עם ישראל ועם לבנון.
• פריסת צבא לבנון: צבא לבנון יפרוס את כוחותיו באזור המפורז, ויהיה הגורם הלבנוני הריבוני היחיד המורשה לפעול בו. הכוח הרב-לאומי יסייע לו בציוד, באימונים ובתמיכה לוגיסטית.

שלב ג': ייצוב ארוך טווח, פיתוח כלכלי והקלות הדרגתיות (מותנה בעמידה בתנאים)

• הוכחת יציבות וביטחון לאורך זמן: רק לאחר תקופה משמעותית (למשל, 5-10 שנים) של שקט מוחלט, פירוז מלא, והיעדר כל פעילות עוינת מצד חזבאללה או גורמים אחרים מדרום לבנון, ניתן יהיה לשקול הקלות מסוימות. תקופה זו נחוצה לבניית אמון ולהוכחת מחויבותה של לבנון להסדר.
• תמריצים כלכליים ופיתוח דרום לבנון: במקביל לייצוב הביטחוני, הקהילה הבינלאומית, בהובלת ארה"ב והאיחוד האירופי, תציע חבילת סיוע כלכלי משמעותית לפיתוח דרום לבנון. פיתוח זה ייצור אלטרנטיבה כלכלית וחברתית לאוכלוסייה המקומית, ויפחית את תלותה בחזבאללה.
• הסדרים ספציפיים לגבי נקודות מחלוקת: ניתן יהיה לדון, במסגרת מנגנון התיאום, בנקודות מחלוקת ספציפיות לאורך הגבול (כגון חוות שבעא/הר דב, כפר ע'ג'ר), תוך התבססות על עקרונות המשפט הבינלאומי וצורכי הביטחון של שני הצדדים.
• בחינה מחודשת של חופש הפעולה האווירי: ככל שהיציבות תתבסס וצבא לבנון והכוח הרב-לאומי יוכיחו את יכולתם למנוע איומים, ניתן יהיה לצמצם בהדרגה את חופש הפעולה האווירי של ישראל מעל לבנון, תוך שמירה על יכולת תגובה במקרה של הפרות חמורות.

אתגרים בינלאומיים ומדינתיים בדרך ליישום החלופה המוצעת

יישום חזון אסטרטגי שאפתני כזה כרוך בהתמודדות עם שורה של אתגרים מורכבים, הן בזירה הבינלאומית והן ברמה המדינתית:

1. התנגדות לבנונית פנימית: חזבאללה ובעלי בריתו הפוליטיים בלבנון יתנגדו נחרצות לכל מהלך שיפגע במעמדם ובכוחם הצבאי. הם עשויים לנסות לחבל ביישום ההסדר באמצעות לחץ פוליטי, אלימות פנימית, או אף חידוש הלחימה. ממשלת לבנון עצמה, גם אם תרצה בכך, תתקשה לגייס תמיכה פנימית רחבה למהלך שעלול להיתפס ככניעה לתכתיבים חיצוניים או כפגיעה בריבונות (אף שהמצב הנוכחי הוא פגיעה חמורה יותר בריבונות).
2. התנגדות אזורית, בעיקר מצד איראן איראן רואה בפירוק חזבאללה מנשקו פגיעה אסטרטגית קשה באינטרסים שלה. היא תפעיל את כל השפעתה כדי לסכל מהלך כזה, ותמשיך לתמוך בחזבאללה ובגורמים אחרים המערערים את היציבות האזורית.
3. גיוס קונצנזוס ותמיכה בינלאומית רחבה: הקמת כוח רב-לאומי בהובלה אמריקאית, בעל מנדט חזק ויכולות אכיפה, דורשת הסכמה ותמיכה מצד מעצמות המפתח במועצת הביטחון (ארה"ב, בריטניה, צרפת, וייתכן שגם רוסיה וסין, אף שסביר יותר שתסתייגנה). יהיה צורך לשכנע מדינות לתרום כוחות ומשאבים, ולהתגבר על חילוקי דעות פוטנציאליים לגבי אופי המנדט והפעלת הכוח.
4. הבטחת מחויבות אמריקאית ארוכת טווח: הובלה אמריקאית היא תנאי הכרחי להצלחת המהלך, אך היא דורשת מחויבות מדינית, צבאית וכלכלית ארוכת טווח מצד וושינגטון. מחויבות כזו אינה מובנת מאליה, ותלויה בשיקולים פוליטיים פנימיים בארה"ב ובתפיסת האינטרסים האמריקאית באזור.
5. אתגרים לוגיסטיים ותקציביים: הקמה והפעלה של כוח רב-לאומי גדול ומצויד היטב, וכן תוכניות פיתוח כלכלי נרחבות לדרום לבנון, כרוכות בעלויות תקציביות ובלוגיסטיקה מורכבת. יהיה צורך לגייס מימון בינלאומי משמעותי ולהקים מנגנוני ניהול יעילים.
6. הגדרת מנגנוני אכיפה וסנקציות אפקטיביים: יש לקבוע מראש מה יהיו התגובות להפרות של ההסדר, הן מצד חזבאללה והן מצד ממשלת לבנון (אם לא תעמוד בהתחייבויותיה). מנגנוני סנקציות בינלאומיות, וכן אופציה לתגובה צבאית (על ידי הכוח הרב-לאומי או ישראל), חייבים להיות מוגדרים ומוסכמים מראש.

סיכום ומסקנות: לעבר עידן חדש של ביטחון בצפון – מחזון למציאות

המציאות האסטרטגית בגבול ישראל-לבנון, כפי שהתבררה במלוא חומרתה מאז ה-7 באוקטובר, מחייבת שינוי פרדיגמה יסודי. המשך ההתבססות על מודלים כושלים מהעבר, כגון החלטה 1701 וכוח יוניפי"ל במתכונתו הנוכחית, אינו אלא הזמנה לאסון הבא. ההצעה נוגעת בשורשי הכישלון, תוך הדגשת חולשתה המובנית של לבנון, כשלונו של האו"ם, והתפקיד המרכזי של איראן וחזבאללה בערעור היציבות.

ההנחה כי ניצחון ישראלי במערכה הנוכחית יכול ליצור הזדמנות לשינוי, מחייבת את ישראל לגבש חזון אסטרטגי ברור וארוך טווח. החלופה המוצעת – מתווה מדורג הכולל יצירת אזור ביטחון מפורז ורחב, בפיקוח כוח רב-לאומי אפקטיבי בהובלה אמריקאית, ושמירה על חופש פעולה ישראלי ראשוני – מציעה דרך להתמודדות עם האתגרים המורכבים. גישה זו משלבת עוצמה צבאית, דיפלומטיה נחושה, ומחויבות בינלאומית, תוך הכרה בצורך בפתרונות ברי-קיימא המבוססים על שינוי אמיתי במציאות בשטח.

יישום חזון זה יהיה כרוך בקשיים ובאתגרים רבים, כפי שפורט לעיל. הוא דורש מנהיגות נחושה בישראל, נכונות מצד ארה"ב לקחת על עצמה תפקיד מוביל, ושיתוף פעולה מצד גורמים בינלאומיים מרכזיים. מעל לכל, הוא דורש הבנה כי אין פתרונות קסם, וכי ביטחון ארוך טווח בגבול הצפון יושג רק באמצעות מאמץ מתמשך, רב-ממדי, והפגנת נחישות אסטרטגית. הכישלונות החוזרים ונשנים של העבר חייבים לשמש תמרור אזהרה, אך גם כמקור לתובנות שיאפשרו בניית עתיד בטוח יותר לתושבי הצפון ולמדינת ישראל כולה. המעבר מייצוב זמני לביטחון בר-קיימא מחייב נכונות למהלכים נועזים ולשינוי תפיסתי עמוק.