55 שנים חלפו השבוע מאז מלחמת ששת הימים, אולם היא משפיעה עד ימינו אנו על זכויותיה המשפטיות של ישראל ודרישתה לגבולות בני-הגנה שיחליפו את קווי 67' השבריריים מהן היא הותקפה. נציגים ישראליים ציינו תמיד את העובדה שלפני 67' רוחבה של ישראל עמד על 15 קילומטרים בלבד באזור נתניה. מהטיעון הזה לכשעצמו ניתן היה להסיק שלמדינות בעלות "מותניים צרות" יש זכות לשאוף להרחיב את גבולותיהן. זכויותיה המשפטיות של ישראל לשטחים מעבר הקו הירוק הזקוקים לה להגנתה, כמו גם זכויותיה בירושלים, נובעות בעיקר מהנסיבות המיוחדות שאפפו את פרוץ מלחמת ששת הימים ושהוכרו בצורה גורפת על ידי גדולי המשפטנים הבינלאומיים באותה תקופה.
לדוגמה, בשנת 1970 הופיעה התייחסות מפורשת לעניין זכויותיה של ישראל לגבולות חדשים, במאמר בכתב העת היוקרתי ביותר לענייני משפט בינלאומי, The American Journal of International Law. המחבר, משפטן בשם סטיבן שוובל, מונה לימים ליועץ המשפטי למחלקת המדינה האמריקנית ומאוחר יותר לנשיא בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. במבט לאחור, עמדותיו המשפטיות הן בעלי חשיבות וראויים לעיון מדוקדק.
שוובל הסביר שכאשר שטחים נתפסים כתוצאה ממלחמה, הרי שהנסיבות סביב פרוץ המשבר משפיעות באופן ישיר על הזכויות המשפטיות של שני הצדדים לאחר סיומו. שתי עובדות בולטות מ-1967 השפיעו על עמדתו: ראשית, ישראל פעלה בתוקף זכותה להגנה עצמית. כלומר, השטחים לא נתפסו כתוצאה ממעשה תוקפנות אלא כתגובה למתקפה מזויינת. למעשה, ברית המועצות ניסתה להעביר הצעות חוק חוק הן בעצרת הכללית של האו"ם והן במועצת הביטחון שהגדירו את ישראל כצד התוקפן, אך ניסיונות אלו נחלו כישלון חרוץ משום שהעולם הכיר בכך שהיתה זו מלחמת הגנה עצמית.
עובדה נוספת אליה התייחס שוובל היא שטענתה של ירדן לבעלות חוקית על השטחים שהפסידה היתה בעייתית ביותר. הפלישה הירדנית לגדה המערבית ולירושלים 19 שנים קודם לכן ב-1948 היתה לא-חוקית. לכן סיכם שוובל: "לישראל תביעת בעלות חזקה יותר" לשטחים שהיו בעבר המנדט על לארץ ישראל מאשר לכל מדינה אחרת שהשתלטה עליהם בכוח הזרוע. הוא ציין במפורש שלישראל טענה משפטית חזקה יותר על "כל ירושלים". אבחנותיו היו שיקוף של לשון החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, שלא דרשה מישראל נסיגה מוחלטת לקווי 1967. הוא הסביר שקווי 67' מעולם לא היו גבול בינלאומי, אלא קווי שביתת נשק שאותן ישראל זכאית להחליף בגבולות בטוחים ומוכרים.
שוובל לא היה קול בודד בקרב משפטנים בינלאומיים ודיפלומטים. פרופ' אליהוא לוטרפאכט מאוניברסיטת קיימברידג' שכיהן זמן-מה גם כיועץ המשפטי של אוסטרליה טען שאיחודה של ירושלים ב-1967 הוא חוקי ובעל תוקף. לוטרפאכט הסביר שהמדינה האחרונה שהיתה בעלת ריבונות חוקית על ירושלים היתה האימפריה העותומאנית ששלטה כאן בין השנים 1517-1917. לאחר מלחמת העולם הראשונה וויתרה האימפריה העותומאנית באופן רשמי על ריבונותה בירושלים ובשאר השטחים הנמצאים מדרום לטורקיה המודרנית. נוצרה השעייה או השהייה של הריבונות, סיכם לוטרפאכט. במילים אחרות, ב-1948 נוצר "ריק ריבוני", בפרט בירושלים.
מסקנתו של לוטרפאכט היתה שאת החלל שנוצר ב-1948 מילאה ישראל באזורים בהם פעל והחזיק צה"ל לצורך הצלת האוכלוסיה היהודית של ירושלים מהשמדה או טיהור אתני. אותו עיקרון חל גם ב-1967, כאשר כוחות ירדניים החלו בירי על שכונות יהודיות וכוחות צה"ל נכנסו למזרח ירושלים ולעיר העתיקה כפעולה של הגנה עצמית.
דמות משפטית בכירה נוספת שתרמה לדיון על זכויותיה המשפטיות של ישראל באותן שנים היה פרופ' יוג'ין רוסטאו שכיהן כדיקן בית הספר למשפטים באוניברסיטת ייל ושימש גם סגן מזכיר המדינה בתקופת הנשיא לינדון ג'ונסון. נקודת המוצא של רוסטאו לניתוח המצב היתה המנדט הבריטי על ארץ ישראל, שהתייחסה מפורשות ל"זכויות ההיסטוריות של העם היהודי" להקים מחדש את ביתם הלאומי. רוסטאו טען שהזכויות המשפטיות שהוטמעו בתוך המנדט על ארץ ישראל שרדו את התפרקות חבר הלאומים והשתמרו במסגרת סעיף 80 למגילת האו"ם.
יהיה מי שישאל: מהי החשיבות של העמדות המשפטיות של כל אותם משפטנים מלומדים? התשובה היא שהמשפט הבינלאומי שונה מהמשפט המקומי משום שאין ממשלה בינלאומית שמחוקקת את החוקים. ישנם מספר גורמים שקובעים מה חוקי ומה לא, כמו: הסכמים בינלאומיים ונוהג בינלאומי. האמנה של בית דין הבינלאומי לצדק בהאג מוסיפה עוד מקור למשפט הבינלאומי: "תורותיהם של מלומדים בכירים מרחבי תבל". כלומר, ישנו משקל למה שכתבו גדולי המשפט הבינ"ל לאחר מלחמת ששת הימים. עמדותיהם בזכות ישראל לא שללו את האפשרות שהעצרת הכללית תעביר החלטות מנוגדות לזכויותיה המשפטיות בעתיד. אולם כשמשווים את המשקל של החלטות לא-מחייבות בעצרת הכללית כנגד הקביעות של גדולי המשפט הבינלאומי, הרי שהאחרונים מנצחים באופן מכריע.
הטיעונים של שוובל, לוטפארכט ורוסטאו היו ידועות לדיפלומטים ישראליים לאחר מלחמת ששת הימים. טיעונים משפטיים אלו הופיעו בנאומיהם של שגרירי ישראל לאו"ם בשנות ה-70 וה-80. אך בשלב מסויים נראה שהזיכרון ההיסטורי של מערך מדיניות החוץ הישראלי החל להתעמעם וידיעתן של זכויותיה המשפטיות של ישראל הנחוצות לה במסגרת המו"מ לשלום נותרו נחלתם של קומץ מומחים משפטיים. הטיעונים אותם השמיעו אבא אבן וחיים הרצוג לפני כמה עשורים עדיין רלבנטיים לימינו. מה שחשוב הוא שלדוברים הישראליים תהיה אותה מידה של שכנוע עצמי בצדקת הדרך כפי שהפגינו קודמיהם בתפקיד.
פורסם לראשונה ביוני 2011.
