בשנת 1945 החליט הנשיא פרנקלין רוזוולט להיפגש עם עבד אל-עזיז, מלך סעודיה, על סיפונה של משחתת אמריקנית במצרים. הרקע למפגש הלא שגרתי היה שינוי קיצוני בשוק הנפט העולמי. וושינגטון היתה מודעת לכך שבשל הצורך לספק דלק לבעלות הברית במלחמת העולם השנייה, היא דיללה את עתודות הנפט שלה. סעודיה והמזרח התיכון נראו כמקור אספקה אלטרנטיבי לטווח הארוך. גיאולוג ידוע בשם דגוייר הזהיר את המימשל האמריקני כבר ב-1944: "מרכז הכובד של הנפט העולמי עובר למזרח התיכון". הוא צדק.
ב-1948 כ-64 אחוזים מתפוקת הנפט העולמי הגיעו מארה"ב. עד 1972 המספרים הצטמצמו לכדי 22 אחוזים מהנפט העולמי, בעוד ייצור הנפט במזרח התיכון גדל והלך. כתוצאה מכך, ארה"ב היתה זקוקה למדיניות חוץ המאזנת בין נגישות לנפט הסעודי ובין מחויבותה לקדם את זכויותיו של העם היהודי לבית לאומי ואחר כך לביטחונה של ישראל.
מתח זה הגיע לנקודת שיא במהלך מלחמת יום הכיפורים ב-1973, כאשר ארה"ב החליטה על "רכבת אווירית" של סיוע צבאי לישראל והמלך פייסל יזם אמברגו נפט על ארה"ב. אך כעת נראה שהתלות ההיסטורית של ארה"ב בנפט של המזרח התיכון עתידה להשתנות באופן דרמטי.
דיוויד איגנטיוס, מבכירי הפרשנים לענייני המזרח התיכון ב"וושינגטון פוסט", דיווח לאחרונה כי לפי דו"ח מסחרי פנימי חשוב של תעשיית הנפט, עד 2020 – בעקבות הרחבת ייצור הנפט והפקת הגז מפצלי שמן – ארה"ב עומדת להפוך ליצרנית הנפט, הגז והדלק הביולוגי הגדולה בעולם, בשעה שהיא מותירה מאחוריה את סעודיה ואת רוסיה. כאשר יתרחש שינוי זה, ייבוא האנרגיה של הנפט והגז בארה"ב צפוי לצנוח מ-52 אחוזים לכ-22 אחוזים עד 2020, והוא לא יגיע בהכרח מהמזרח התיכון.
ההשלכות הפוליטיות הבינלאומיות של שינוי שכזה בעולם האנרגיה הן עצומות. מומחה בתחום טוען שזה "שווה ערך לנפילת חומת ברלין". ארה"ב לא תצטרך להסתמך עוד על הנפט של המזרח התיכון. בכלל, "בריטיש פטרוליום" צופה כי עד שנת 2030 חצי כדור הארץ המערבי כולו יהיה עצמאי מבחינת אנרגיה. עתודות נפט ענקיות שברזיל גילתה ליד חלק מחופיה ומרבצי חולות זפת עצומים הקיימים במחוז אלברטה בקנדה, שמהן אפשר להפיק נפט, הן הסיבה לאופטימיות זו. כל אלו יוכלו לענות על צורכי ארה"ב אם תושלם בניית מערכת ההובלה באורך 2,700 ק"מ מהגבול הקנדי עד למפרץ מקסיקו. נושא זה נתון לוויכוח פוליטי סוער בארה"ב. הנשיא אובאמה מצדד בלובי הירוק ומתנגד להקמת מערכת זו; הרפובליקנים תומכים.
ישראל צריכה להגיע להסדרים מדיניים עם שכנותיה, אבל שום הסכם לא צריך להיות מושפע מלחץ דיפלומטי, הנובע מהתלות המערבית בנפט המזרח-תיכוני. במציאות המתהווה אין היגיון שישראל תדהר חזרה לקווי 67' ועליה להמשיך להגן על זכותה החוקית לגבולות בני הגנה.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"