עבור לתוכן העמוד
Menu

העלייה לקבר אבוחצירא: הצביעות והאביב המצרי

כעת מתברר, ממקורות מצריים וישראלים, כי שלטונות מצרים הודיעו לממשלת ישראל כבר לפני כחודשיים כי לא תתאפשר השנה העלייה המסורתית לרגל לקברו של יעקב אבוחצירא, הנמצא בכפר קטן ליד העיר דמנהור, כ-60 ק”מ דרומית-מזרחית לאלכסנדריה. במסר המצרי נאמר כי הנסיבות הנוכחיות במצרים אינן מתאימות לקבל את פניהן של משלחות יהודיות הבאות לציין את זכרו של אבוחצירא. המקור […]

כעת מתברר, ממקורות מצריים וישראלים, כי שלטונות מצרים הודיעו לממשלת ישראל כבר לפני כחודשיים כי לא תתאפשר השנה העלייה המסורתית לרגל לקברו של יעקב אבוחצירא, הנמצא בכפר קטן ליד העיר דמנהור, כ-60 ק”מ דרומית-מזרחית לאלכסנדריה. במסר המצרי נאמר כי הנסיבות הנוכחיות במצרים אינן מתאימות לקבל את פניהן של משלחות יהודיות הבאות לציין את זכרו של אבוחצירא. המקור שתדרך את התקשורת המצרית אמר כי קבוצות של יהודים מגיעות בדרך כלל מישראל, מרוקו ורוסיה וכי השגרירויות של מדינות אלה עודכנו שאזרחיהן היהודים לא יקבלו אשרות לביקור במצרים בעת הזאת.

יהיו אשר יאמרו כי ניתן להבין את השלטונות אשר יתקשו לאבטח את עולי הרגל היהודים במצב הכאוטי השורר במצרים, ובמיוחד על רקע השנאה הגוברת ליהודים ולישראל. זאת לאחר שהתברר כי המפלגות האסלאמיות הקיצוניות הן הכוח המרכזי “במהפכה המצרית” והן שזכו ברוב מכריע של 70% בבחירות לפרלמנט.

אם סברנו לתומנו כי המהפכה “שחררה” את מצרים מהדיקטטורה של מובארק והיא תצעיד את ארץ הנילוס לסובלנות ולהבטחת זכויות האדם, הרי גילינו שחופש הפולחן והמאבק באנטישמיות אינן כלולות בתוכנית המהפכה.

העלייה היהודית לרגל: מוקד של מתיחות וחשיפת רגשות אנטישמיים

רבי יעקב אבוחצירא, המכונה על ידי יהדות מרוקו “האביר יעקב”, הינו סבו של הבאבא סאלי הקבור בנתיבות. הוא נולד במרוקו ב-1805 ונפטר בדמנהור, כנראה ב-1880, כאשר שהה שם בדרכו לארץ ישראל. אבוחצירא הינו דמות נערצת על ידי יהדות מרוקו והוא נחשב לגדול בתורה, אך התעניין בעיקר בקבלה וחיבר מספר ספרים על היבטיה השונים.

העלייה לרגל לקברו של אבוחצירא על ידי יהודי מצרים ומרוקו הייתה מקובלת עד שנות הארבעים והתחדשה מיד אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים ב-1979. אלפי יהודים, בעיקר יוצאי מרוקו, מישראל וממדינות אחרות, נוהרים מאז כל שנה למצרים במחצית הראשונה של ינואר כדי להשתטח על קברו ולקיים את ההילולה. במשך הזמן, עם התקררות השלום בין שתי המדינות הייתה הגעתם של היהודים למוקד של מתיחות, של מתקפה תקשורתית על היהודים ועל ישראל ושל חשיפתם של רגשות אנטישמיים גוברים והולכים, ביוזמתן של מפלגות האופוזיציה, ובראשם תנועת האחים המוסלמים. הללו דאגו כל שנה להסית את השלטונות המקומיים בדמנהור נגד עולי הרגל. ישראל הואשמה לא פעם בכך שכוונתה היא להשתלט על אזור הקבר ו”להפכו להתנחלות” ואף “לייהד חלק ממצרים”. עולי הרגל תוארו כחבורה של שותי אלכוהול המשתכרים בחינגא סוערת, הפוגעים בערכי האסלאם ומפריעים את מנוחתם של תושבי הסביבה.

העלייה לרגל הופסקה במהלך האינתיפאדה השנייה, החל מ-2001, ולאחר שקבוצה של פעילי אופוזיציה הגישה תביעה משפטית נגד ממשלת מצרים על שהיא מתירה את הגעתם לקבר של יהודים “המסכנים” את מצרים. בית המשפט בערכאה נמוכה קיבל את התביעה והורה על הריסת הקבר והפסקת העלייה לרגל. ממשלת מצרים ערערה בפני ערכאה גבוהה יותר שדחתה את ביצוע הפסיקה. העלייה לרגל התחדשה ב-2004 ונדבנים יהודים אף דאגו לשיפוצו של הקבר, שעד אז היה מוזנח מאד. השלטונות בתקופתו של מובארק ידעו להתמודד עם האופוזיציה ואבטחו את קבוצות היהודים שהגיעו למקום למרות ההפגנות וההטרדות.

אחרי נפילתו של מובארק: גדלה ההסתה נגד היהודים וישראל

דווקא אחרי הפלתו של מובארק, המואשם בכפיית דיקטטורה שמנעה מהמצרים את זכויות האדם הבסיסיות, גדלה ההסתה נגד היהודים וישראל ומימדיה נחשפו. התקשורת ממשיכה לתקוף את ישראל, כפי שעשתה בעבר. האחים המוסלמים, שהיו תנועה אסורה בזמן מובארק, מעודדים מניצחונם ההיסטורי בקלפי ואינם מהססים עכשיו לחשוף ביתר שאת את האנטישמיות המובנית באידיאולוגיה הקיצונית שלהם, על פי משנתם של חסן אלבנא וסייד קוטוב.

השנה, בהתקרב מועד העלייה לרגל, חזר והתארגן מסע השנאה, שוב בראשות האחים המוסלמים, כדי למנוע  את הגעתם של היהודים לקבר. נציגים של חמש עשרה מפלגות וארגונים פוליטיים ערכו בשבוע שעבר מסיבת עיתונאים בדמנהור, במטה אגודת עורכי הדין של מחוז בחיירה שדמנהור היא בירתו, כדי לגייס את דעת הקהל נגד העלייה לרגל. גמאל חשמט, חבר פרלמנט מטעם האחים המוסלמים (אשר מפלגתם נושאת את השם היפה “החירות והצדק”) תפס מנהיגות ואמר כי העלייה לרגל תהיה “משימת התאבדות לישראלים”. הוא טען כי “הבעיה של אבוחצירא היא בעייתו של העם המצרי, הדוחה את הנורמליזציה ואת הימצאותו של כל ציוני על אדמתה של מצרים”. אמנם לדבריו, יש המסתמכים על הסכם קמפ דיוויד, אשר בכמה מסעיפיו מדובר על  נורמליזציה, “אך אנו קובעים שאיש לא יוכל להכריח את הציבור של דמנהור להסכים לנורמליזציה”. הוא הבטיח שהוא וחבריו יעמדו על המשמר לבל יכנס אף יהודי לדמנהור ואמר כי ניתן למצוא פתרונות לבעיה, כגון העברת שרידי הגופה לישראל והריסת הקבר. נציג מפלגת “כראמה” (מפלגה נאצריסטית שמנהיגה, חמדיין סובאחי, קורא לביטול השלום עם ישראל) טען, בין היתר, כי השלטון הקודם זלזל ברצון העם ופתח לרווחה את שערי הנורמליזציה עם ישראל וכי ציון זכרו של אבוחצירא הוא מסמר ג’וחא לישראלים במצרים. הוא התכוון לומר כי ההילולה בדמנהור תשמש כבסיס להשתלטותה של ישראל על מצרים.

חוקים ותביעות משפטיות המאיימים להרוס את “הקבר המאיים על מצרים”

הרבה פנינים מסוג זה נאמרו שם, אבל נתמקד ב”דבריו החשובים והרציניים” של עטיה שעלאן, הממונה הזמני על אגודת עורכי הדין בבחיירה, אשר הודיע כי “וועדת החירויות” של האגודה מכינה תביעה משפטית שתדרוש את חיסולו של הקבר – זאת בהסתמך על חוק בתי הקברות מס. 5 משנת 1966, הקובע כי ניתן להרוס בית קברות ולהשתמש בשטחו לתועלת הציבור אם לא נקבר בו איש ב-15 השנים האחרונות (הוא כנראה שכח שמדובר במקום קדוש ליהודים). הוא המשיך בדבריו וציטט את נימוקי בית הדין המנהלי של אלכסנדריה, שבדצמבר2001 קבע כי יש להרוס את קברו של אבוחצירא. כך אמרו כבוד השופטים: “כאשר התגוררו היהודים במצרים הם לא היוו ציביליזציה אלא היו שבטים נודדים שחיו באוהלים, רעו את צאנם ולא השאירו שום שרידים בעלי משמעות בעידן הפרעוני. לכן קברו של אבוחצירא אינו אלא קבר של אדם פשוט ולא שריד או מקום קדוש בעל ערך ואין בו שום משמעות תרבותית או דתית כלשהי אשר ניתן להחשיבה כמורשת עבור העם המצרי. אי לכך, החלטתו של שר התרבות כי קברו של אבוחצירא והקברים היהודים בסביבה הם שווי ערך לאתרים האסלאמיים והקופטים, מהווה הפרה של החוק והיא מתבססת על טעות היסטורית הפוגעת בישותו של העם המצרי, אשר הוא הריבון לכל דורות האומה”.

יוזכר כי יהודים המשיכו להתגורר במצרים עוד שלושת אלפים שנה אחרי תקופת הפרעונים והייתה להם נוכחות תוססת מהבחינה הכלכלית, התרבותית ואפילו הפוליטית לאורך ההיסטוריה ועל כך תעיד הגניזה של בית הכנסת אבן עזרא בקהיר. נזכיר את הרמב”ם, הנחשב גם להוגה דעות מצרי, ומתקופת זמן קרובה יותר את יוסף קטאווי, שהיה שר האוצר של המלך פואד הראשון. ספורטאים יהודים ייצגו את מצרים במשחקים האולימפיים בשנות ה-30 ואמנים יהודים רבים, כגון הזמרת לילה מורד והמלחין דאוד חוסני, היו גאוותו של העם המצרי.

נראה שהשנאה לישראל וליהודים מעוורת את האדם עד כדי כך ששופטים מכובדים מצאו את עצמם כותבים דברי הבל שעדיין נחשבים ברי תוקף לתביעה חדשה נגד “הקבר המאיים על מצרים”, וזאת אף אחרי “המהפכה”, אחרי ש”האדם המצרי השתחרר מן הרודנות” ומצפה לשחר חדש של חרות ושוויון.

האם ערכי הדמוקרטיה זרים לאסלאם?

אם כך הם הדברים, יש להציב בפני ה”מהפכנים” בכיכר “אלתחריר” את השאלה – למה התכוונו כאשר יצאו להפגין וקראו לחרות ולדמוקרטיה? מה קרה לרוח הדמוקרטית המשחררת את האדם? יש להזכיר ל”מהפכנים” כי דמוקרטיה משמעותה קבלת האחר, סובלנות, הבטחת זכויות האדם כגון חופש הביטוי, חופש ההתכנסות, שוויון לנשים ולמיעוטים וחופש הפולחן. האם המהפכה כוונה רק “לשחרר” רק את האוכלוסיה הערבית שהיא מוסלמית סונית? האם ערכי הדמוקרטיה זרים לאסלאם? נראה שעל פי פירושם של האחים המוסלמים, אשר זכו לרוב בפרלמנט, אין לצפות לשחר חדש ולמעשה מצרים צועדת מדיקטטורה לדיקטטורה קשה יותר, המבוססת על פנאטיות דתית ואנטישמיות.

הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

הוספת תגובה קישור ישיר לרשומה

לרשימת הפרסומים בבלוג

תגובות
1. היתכן שאנו כ”כ טיפשים או נאיביים?
דניאל שרון (16/01/2012 15:13:57)
2. למה אנחנו צריכים קדושים בשדות זרים?!
מתנחבל חשוך מרפא ראשון לציון (16/01/2012 16:40:53)
3. אסלאם שיוויון זכויות,אבוחציראוהשלום עם מצרים
אלי ויטנברג חדרה (17/01/2012 13:24:26)