עבור לתוכן העמוד
Menu

להגיב בבסיסי הטרור? כבר לא כל כך פשוט

למרות ההצדקה לפעולת תגמול בעקבות מתקפת הטרור ב-18 באוגוסט לאורך הגבול עם מצרים, שגבתה את חייהם של שמונה ישראלים, היו לממשלת ישראל כמה סיבות לבחור דווקא במדיניות של איפוק. המצב הפוליטי בתוך מצרים הוא שברירי מאז נפילתו של מובארק, והמדינה מונהגת על ידי ועדה צבאית בראשותו של הגנרל טנטאווי. פעולה צבאית, לגיטימית ככל שתהיה, עלולה הייתה לשחק […]

למרות ההצדקה לפעולת תגמול בעקבות מתקפת הטרור ב-18 באוגוסט לאורך הגבול עם מצרים, שגבתה את חייהם של שמונה ישראלים, היו לממשלת ישראל כמה סיבות לבחור דווקא במדיניות של איפוק. המצב הפוליטי בתוך מצרים הוא שברירי מאז נפילתו של מובארק, והמדינה מונהגת על ידי ועדה צבאית בראשותו של הגנרל טנטאווי.

פעולה צבאית, לגיטימית ככל שתהיה, עלולה הייתה לשחק לידיהם של האחים המוסלמים לצורך חתירה תחת השלטון הנוכחי ואולי אף להפלתו. לחלופין, השלטון במצרים עלול היה להיענות לדרישות הרחוב המצרי לבטל את הסכמי השלום.

ישראל אמנם לא ישבה בחיבוק ידיים וחיסלה את הנהגת ועדות ההתנגדות העממית שעמדו מאחורי המתקפה, אך היא לא פעלה נגד מצבורי הרקטות הנורות לעבר ישראל.

התגובה הישראלית היוותה למעשה תזכורת נוספת למגבלות מרחב התמרון של כל ממשלה ישראלית נגד רצועת עזה. ב-2005, כאשר ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון הגה את רעיון ההתנתקות, היו ללא ספק יועצים שאמרו לו שלאחר נסיגה תהיה לישראל הלגיטימציה להגיב במלוא העוצמה במקרה של מתקפה מעזה. ואכן, בשנים האחרונות נשמעו דעות, גם מפי קצינים בכירים לשעבר, שהגמישות שלהם בעניין הטריטוריאלי התבססה על כוח האש המאסיבי של צה”ל ויכולת התמרון שלו, המאפשרת כניסה לשטח אויב במהירות כדי לחסל איומים על ישראל. מוכנותה של ישראל להגיב בחריפות להפרות בהסדרים עתידיים, כך נטען מן הסתם, תאפשר לה ליצור הרתעה יעילה גם אם היא תיסוג לגבולות בעייתיים.

מציאות מורכבת

אלא שבפועל המציאות התבררה כמורכבת הרבה יותר. לצה”ל הייתה הצדקה להוביל מבצע צבאי בתוך רצועת עזה בתוך שנה מההתנתקות, בהתחשב בעובדה שירי הרקטות על ישראל לא רק שלא פחת, אלא זינק ביותר מ-500 אחוזים בתוך שנה, מ-179 רקטות בשנת 2005 ל-946 רקטות בשנת 2006. ועדיין, ישראל לא נקטה פעולה נחרצת באותם ימים והרתעתה נשחקה.

שלושה אילוצים מרכזיים מגבילים את ישראל מאז 2005. הראשון הוא מערכת השיקולים האזורית, שתמיד חייבת להיות מובאת בחשבון. כיום מדובר בהשפעת התגובה על מצרים. יש גם רצון שלא להסיט את תשומת הלב של העולם הערבי מהרצון לשים קץ לרודנות האכזרית של אסד חזרה לעניין הפלסטיני. שינוי מסוג זה ישחק לידיה של איראן, שמעוניינת בשימור כוחו של בעל בריתה, בשאר אסד.

השיקול השני הוא התגובה של הקהילה הבינלאומית לפעולה ישראלית, שנוטה להאשים את ישראל מבלי לגנות את הטרור שגרם לה לצאת למבצע מלכתחילה. בזמן כהונתו של הנשיא ג’ורג’ בוש, שהשקפת עולמו בנוגע למלחמה נגד הטרור עוצבה במידה רבה על ידי אירועי 11 בספטמבר, הנושא הזה היה בעייתי פחות עבור ישראל. אך המצב נהיה קשה יותר בתקופת נשיאותו של אובמה, שאמנם הגביר את המלחמה בטרור במקומות כמו פקיסטן, אך במקביל נתן משקל רב יותר לקונצנזוס בינלאומי סביב המזרח התיכון. התוצאה של התפיסה הזו מקנה משקל רב יותר לעמדותיה של אירופה ביחס לישראל.

השיקול השלישי הוא הלקח שנלמד מדו”ח גולדסטון שהאשים את ישראל, ללא כל הצדקה, בפשעי מלחמה כמו הרג מכוון של אזרחים. למרות שריצ’רד גולדסטון עצמו כבר חזר בו מהמסקנות העקרוניות של הדו”ח, מסע הייסורים שעברה ישראל בהחלטות מועצת זכויות האדם של האו”ם ובעצרת הכללית הדגימו עד כמה כניסה לשטחים מאוכלסים הפכה להיות מסובכת, גם במסגרת מלחמה מוצדקת בארגוני טרור שאחראים להרג ישראלים.

הלקח המרכזי שניתן להפיק הוא שישראל חייבת להימנע ממציאות שבה ביטחונה ויכולתה להתמודד עם איומים נגד אזרחיה תלויים ביכולתה להיכנס מחדש לשטחים מהם היא נסוגה. אפילו היום יש הטוענים שניתן לסגת מבקעת הירדן, משום שישראל תמיד תוכל להיכנס מחדש לשטח זה אם יתחדש איום מהחזית המזרחית. ביסוס מערך ההגנה של ישראל על הנחה כזו מסוכן במיוחד לאור חוסר הוודאות השורר בכל הקשור ליציבותם של משטרים רבים במרחב שממזרח לה.

לכן, בכל הסדר מדיני עתידי על ישראל לשמור על שליטתה באותם אזורים של יהודה ושומרון החיוניים להגנתה, מבלי להניח שאם היא תיסוג מהם היא תוכל לחזור ולהחזיק בהם במקרה שיתעורר צורך ביטחוני.

זהירות – מלכודת פוליטית

בשנה הקרובה, אם הפלסטינים יצליחו להכריז על מדינה עצמאית שתזכה להכרה של הקהילה הבינלאומית, כל פעולה צבאית בשטחם כתגובה למעשי טרור עלולה להיות מוגדרת כחציית גבול בינלאומי שעלולה להוביל להתערבות מועצת הביטחון. הקביעה הזו לא תשתנה אפילו אם ישראל תוכל להוכיח שאותה מדינה פלסטינית עתידית העניקה חסות לארגוני טרור שאחראים להרג ישראלים.

ברמה המשפטית לישראל תהיה זכות להפעיל את סעיף 51 של מגילת האו”ם, שמכיר בזכות ההגנה העצמית של כל המדינות. עם זאת, הניסיון מלמד שהאינטרסים הפוליטיים של מי שישפוט את מעשיה של ישראל יגברו על הטיעונים המשפטיים.

לכן, אין לישראל מנוס אלא לעמוד על צרכיה הטריטוריאליים הנחוצים לביטחונה, ולא להשלים עם הדרישות הפלסטיניות, שעלולות לקבל גיבוי בהחלטות הצפויות בעצרת הכללית של האו”ם, לסגת לקווי 67′. אחרת, היא תכניס את עצמה למלכודת פוליטית חדשה באירועים ביטחוניים עתידיים.

המאמר פורסם לראשונה בישראל היום.

הוספת תגובה קישור ישיר לרשומה

לרשימת הפרסומים בבלוג

תגובות
1. אין מחילה על התעלמותו של אהוד ברק מההתראה שניתנה
אייל תל אביב-יפו (04/09/2011 10:49:50)
2. דרושה ראייה אסטראטגית
המגיב (04/09/2011 19:57:58)