עבור לתוכן העמוד
Menu

כיצד לסייע לפלסטינים לעזוב את מחנות הפליטים שלהם

התוכניות המוצעות לאחרונה להקמת יישוב פלסטיני חדש ויוקרתי בגדה המערבית, הן מרשימות. העיר המתוכננת, כעשרה ק”מ צפונית לרמאללה, תשכן בבוא היום כ-40,000 איש, אותו סדר גודל של מודיעין וביתר, ערים ישראליות בגדה. היישוב ייקרא רוואבי, וקטאר היא המשקיעה העיקרית בו. סוגיות כגון מעבר חופשי בתוך איזורים בשליטה ישראלית, נידונות כעת במשא ומתן עם הרשויות הישראליות. […]

התוכניות המוצעות לאחרונה להקמת יישוב פלסטיני חדש ויוקרתי בגדה המערבית, הן מרשימות. העיר המתוכננת, כעשרה ק”מ צפונית לרמאללה, תשכן בבוא היום כ-40,000 איש, אותו סדר גודל של מודיעין וביתר, ערים ישראליות בגדה. היישוב ייקרא רוואבי, וקטאר היא המשקיעה העיקרית בו. סוגיות כגון מעבר חופשי בתוך איזורים בשליטה ישראלית, נידונות כעת במשא ומתן עם הרשויות הישראליות.

האתר המתוחכם של רוואבי מבטיח ש:

המסחר בעיר יתפתח בעיקרו סביב היי-טק ועסקים הקשורים במחקר של מגוון תחומים. פעילויות מקומיות ובינלאומיות אלה יספקו מקומות עבודה מתגמלים עבור האוכלוסיה הפלסטינית. הפעילות המסחרית ברוואבי תשתלב באופן טבעי עם דיור מודרני, מרווח ובמחירים נוחים כמו גם שירותים ציבוריים ברמה גבוהה המותאמים לאוכלוסיית הצעירים בעלי המקצוע ההולכת וגדלה במהירות בחברה הפלסטינית.

בינתיים, במאמר דעה תומך בשלום בוושינגטון פוסט הקיץ,קונן נסיך הכתר של בחריין, סלמן בין חמאד אל-כאליפה על כך ש: “הרבה יותר מידי [פלסטינים] חיים במחנות פליטים בתנאים מחפירים”. מחנות כאלה קיימים בגדה המערבית, עזה, ירדן, ולבנון, אבל טענתו של כאליפה נכונה בעיקר לגבי אותם אלה החיים תחת שליטת חמאס והרשות הפלסטינית. מדוע פלסטינים אלה תקועים במחנות פליטים צפופים כאשר ערים חדשות כמו רוואבי יכולות להיבנות עבורם?

בעזרתן של מדינות המפרץ בראשות קטאר ובחריין, יכולות להיבנות על אדמה הנשלטת על ידי הרשות הפלסטינית וחמאס קהילות רבות מתאימות ואיזורי תעשייה מצליחים. ראוי שייבנו עשר ערים כמו רוואבי, חלקן על האדמה החרוכה בעזה, במקום שבו חיו בעבר קהילות יהודיות. ערים אלה יוכלו לספק עבודות בבניין ופתרונות דיור במחירים סבירים גם לאוכלוסייה הפלסטינית המקומית וגם למשפחות הפליטים, שרבות מהן מתקיימות מתרומות של אונר”א כבר שישים שנה. במקרים רבים יהיו בתיהם החדשים במרחק של כמה ק”מ בלבד מהנחלות שנטען שאבותיהם חיו בהן בעבר.

יש שתי בעיות עם התוכנית הזו. ראשית, האם חלק כלשהו מרוואבי הוקצה מלכתחילה לפליטים? סביר להניח שלא; קריאה בין השורות של הטקסטים השיווקיים מעלה כי רוואבי נועדה לשרת את צרכי הדיור והתעסוקה של בני הבורגנות הפלסטינית והצאצאים היאפים של פקידי הרשות הפלסטינית בגדה המערבית.

מדוע יש דאגה כה מעטה בקרב האליטה הפלסטינית למצבם של עניי עירם? כיוון ש”פלסטיני” היא הגדרה מלאכותית, כזו שאינה מורגשת אפילו על ידי אלה המגדירים עצמם ככאלה. מעדויות מ-1947 יש ראיות מעטות לכך שהזהות הלאומית החדשה של הפלסטינים מנצחת את ההבדלים המעמדיים, הפוליטיים, הדתיים והשבטיים שלהם. בישראל, נחרדנו לנוכח הברבריות של פתח וחמאס שהופגנה בעזה ב-2006, ה”ואקסה” או ההשפלה בלשון הפלסטינים, כאשר משפחות פלסטיניות נורו למוות על ידי פלסטינים אחרים ומתנגדים פוליטיים הושלכו מבניינים גבוהים.

אני זוכר שבמהלך גלי העלייה מברית המועצות ואתיופיה לישראל בשנות ה-80′ וה-90′, עשרות משכניי תרמו רהיטים לעולים החדשים ומתנדבים מונו ללוותם במעבר לשכונה ובצליחת הבירוקרטיה הכרוכה בקליטה. הילדים שמחו לחלוק מצעצועיהם ולהעניק מהם לילדים החדשים בשכונה שהגיעו בחוסר כל. לו רק הייתה רוח כזו ניכרת בין הפלסטינים.

ברקע של היעדר תחושת הקהילתיות בקרב הפלסטינים, עומדת מה שנקראת “זכות השיבה”. מנהיגים פלסטינים טוענים שלכל משפחה ישנה הזכות לכבוש מחדש את האדמה שהייתה ברשותה לפני מלחמת העצמאות של ישראל. יישוב פליטים בנוחות באיזורים אחרים, תחליש את דרישתם לאותה “זכות”, בעוד שהשארתם באותם מחנות פליטים תשמר באופן אכזרי אך יעיל את הלחץ של הקהילה הבינלאומית על ישראל. מה שעומד בדרכו של שגשוג כלכלי באזורים בשליטה פלסטינית, היא שטיפת המוח העמוקה של ילדים פלסטיניים לפיה חייבת להיות שיבה ממשית לבתי אבותיהם, לצד הכרה בינלאומית וישראלית ב”אי צדק” שנעשה להם.

“זכות השיבה” מפחידה כמעט כל ישראלי. לא רק ערים וקהילות יהודיות ב”גושי התיישבות” בגדה המערבית יהוו מוקדי הצפה של ארבעה דורות של פליטים, אלא גם ערים ישראליות גדולות וערים בתוך קווי שביתת הנשק של 1949 (“הקו הירוק”). העיר אשקלון (מג’דל, בפי הערבים) והשכונות האופנתיות של צפון תל אביב (שייח’ מוניס) לדוגמה, בנויות על כפרים ערביים לפי היסטוריונים ישראלים ופלסטיניים. שכונות בחיפה וברמלה, אם נזכיר רק שני מקרים, נתבעות ונחשקות על ידי צאצאי פלסטינים שעזבו ב-1947 ו-1948.

בתי מורשת

טורו של שייח’ כאליפה שקל את “דילמת עשיית צדק לפלסטינים ללא גרימת אי-צדק לישראל”. כיצד יוכל הדבר לבוא לפיתרון? הנה הצעה שוודאי תעורר התנגדות בשני הצדדים: כאשר יוקמו קהילות חדשות לפליטים הפלסטינים בתוך הרשות הפלסטינית ושטחים בשליטת חמאס, ולא לפני כן, ייבנו גם “בתי מורשת פלסטיניים” בתוך מספר קהילות ישראליות או אזורים ישראליים.

בבתי המורשת ישומרו מסמכים, תמונות ותיעוד זיכרונותיהם של פלסטינים מאותו איזור. ביקורים מאובטחים של משפחות פלסטיניות וכיתות בית ספר יוכלו להתאפשר בתיאום עם סוכנויות הביטחון הישראליות. בתי המורשת יהוו גם מרכזים ללימוד ישראלים ופלסטינים אחד אודות השני ולקידום דו-קיום בין שני האומות. בעלות הקמתם של בתי המורשת הפלסטיניים יישאו מקורות ערביים, פלסטיניים, ישראליים או זרים, כמו גם האו”ם, ארה”ב ארגונים לא ממשלתיים וממשלות אירופאיות. סכומי העתק שנתרמים לאונר”א, והמשאבים שמשקיע האו”ם  בהנצחת מחנות הפליטים ותרבותם האנטי-ישראלית, יוכלו להיות מנותבים לטובת הקהילות הפלסטיניות החדשות ובתי המורשת.

למשקיעים הקטארים ברוואבי, ולשייח’ כאליפה הבחרייני, מגיע קרדיט על כך שהתניעו את דמיונם של אלה המחפשים סוף מעשי ובר-מימוש לסכסוך הישראלי-פלסטיני במקום להנציח את האיבה בת 62 השנים.