כעת כבר ברור שחזרתו החפוזה של אבו מאזן מכינוס הפתח' בירדן לרמאללה היא תוצאה של הכישלון להגיע להבנה עם פרוק קדומי על קו משותף מול החמאס והתנגדותו של קדומי למנות את מוחמד דחלאן לתפקיד בכיר בפתח'. קדומי, מראשי ומייסדי אש"ף, הגיע לעמאן מדמשק לאחר שקודם יישר קו עם הנהגת החמאס שם. בדמשק התבטא שוב קדומי בעד פירוק הרש"פ, בזכות הכרזה על ביטול הסכמי אוסלו וקרא למאבק משותף עם החמאס נגד ישראל. יישור הקו עם חאלד משעל הכעיס את אבו מאזן במיוחד לאחר הצהרותיו של משעל על רצונו לעמוד בראש אש"ף.
קדומי מצידו נדהם לקרוא בעיתונות הישראלית שארה"ב מאמנת כוחות נשיאותיים בעזרת כספי מיסים שגבתה ישראל ושאמורים היו להגיע לרש"פ. ידיעה זו כיכבה אתמול בכל אתרי האינטרנט הערביים ודבר זה כמובן שיחק מאוד לרעת אבו מאזן שהוצג כאילו היה סוכן של ארה"ב.
מעבר למאבקים מול החמאס אבו מאזן לכוד בין הדרישה של מפקדים בפתח' בתוך הרש"פ להילחם בחמאס לבין הקו של קדומי הקורא לבטל את הרש"פ ולהלחם לצד החמאס נגד ישראל. למעשה, אנו שוב חוזרים כאן למאבקים של הנהגת "פנים" מול הנהגת "חוץ" שקיימת במקביל למאבקים הפנימיים ברש"פ.
אבו מאזן טרם קיבל החלטה כיצד יפעל והוא עסוק בעיקר בהדיפת לחצים. מסיבה זו גם הקריאות הנשמעות בתקופה האחרונה בדבר הצורך "לחזק את אבו-מאזן" הן חסרות משמעות משום שהוא לא בחר בשום דרך. על מנת להתחזק ועל מנת שניתן יהיה לשקול חיזוק שלו על אבו מאזן בראש ובראשונה לקבל החלטה, חוסר המעש שלו הוא גורם מרכזי בחולשה שלו.
מעבר לכך גם הדיבורים לפיהם שחרור אסירים יחזקו את אבו מאזן אינם נכונים. שחרור אסירים אולי ייצר עבור אבו מאזן כותרות חיוביות למשך חצי יום אבל לא יוציא אותו מהסבך בו הוא נמצא. לישראל אין יכולת להתערב בסכסוך הזה וגם אם תנסה כביכול לחזק את אבו מאזן היא רק תחליש אותו משום שהוא יוצג כמשת"פ של ישראל והאמריקאים.