מי שמעביר תחנות בין ערוצי הטלוויזיה בכבלים בוודאי כבר נתקל בתוכניות על גמלאים מבריטניה או ממדינות צפון אירופה אחרות, שמחפשים דרך לברוח מהקור ואף במחיר העתקת מגוריהם אל אחד מאתרי הנופש הידועים לאורך חופי הים התיכון. הבעיה העיקרית שניצבת בפניהם היא מחירי הנכסים המאמירים בעשור האחרון במקומות כגון מרבלה, הריביירה הצרפתית או סרדיניה, דבר שהוביל רבים מהם לחפש מקומות חלופיים. כתוצאה מכך, לאחר 2002 החלו קונים אירופאים רבים לנהור לצפון קפריסין, שבה אפשר לקנות וילה ובריכת שחייה במחירי מציאה.
השאלה החוקית המרכזית שאינה עולה לדיון בהקשר של הגל הנדל"ני הזה היא מהו מעמדו המשפטי של האזור שבו נבנים הבתים החדשים הללו. יש להזכיר כי ב-1974 הצבא הטורקי פלש לקפריסין, שקיבלה עצמאות מדינית ב-1960, והשתלט על 37 אחוזים משטחי האי. אלפי קפריסאים יוונים גורשו באותה תקופה, כחלק ממה שהם ראו כמדיניות מכוונת של טיהור אתני על ידי הצבא הטורקי. במקביל, אימצה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 353, שדרשה "הפסקה מיידית של ההתערבות הצבאית הזרה", וקראה ל"נסיגתם ללא דיחוי של אנשי צבא זרים מהרפובליקה של קפריסין".
הטורקים התעלמו מהחלטות האו"ם. ב-1983 הכריזו הקפריסאים הטורקים על עצמאות וייסדו את "הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין", מעשה שהאו"ם גינה והגדיר כ"בטל ומבוטל". במרוצת השנים מספר משוער של כ-160 אלף מתנחלים טורקים עברו לצפון קפריסין. במקרים רבים נכסים שננטשו על ידי הפליטים היוונים מהאזור הועברו לקפריסאים טורקים ולמתיישבים החדשים, ולאחר מכן נמכרו לקונים אירופאים. נכון להיום, כ-5,000 אזרחים בריטים רכשו בתים בצפון קפריסין, על אף היותו מקרה מובהק של "שטח כבוש". לפי דו"ח ה-BBC, כ-10,000 זרים רכשו נכסים בצפון קפריסין, שבעבר היו בבעלות קפריסאים יוונים שנמלטו.
האם קיים בסיס להשוואה בין המצב בצפון קפריסין למצב בגדה המערבית? קיימים כמה הבדלים מובהקים. ראשית, ישראל נכנסה לגדה המערבית במלחמת מגן ב-1967, כאשר ניצבה מול קואליציה של צבאות ערב שריכזה את כוחותיה לאורך גבולות ישראל. לעומת זאת, נסיבות הפלישה הטורקית היו שונות לחלוטין: טורקיה לא עמדה בפני התקפה צפויה מקפריסין אלא ראתה לנכון להתערב בסכסוך האתני בין העדות באי.
שנית, על שטחי הגדה המערבית לא היתה ריבונות מוסכמת לפני 1967; מדינה פלסטינית לא היתה קיימת אז, ואילו תביעתה של ירדן לריבונות נשללה על ידי רוב המדינות בקהילה הבינלאומית מלבד בריטניה ופקיסטן. יתרה מזאת, על פי המנדט הבריטי, ליהודים היו זכויות בשטח שלא בוטלו. במקרה של קפריסין, קודם לפלישה הטורקית ב-1974, רפובליקת קפריסין היתה הריבון הבלתי מעורער על האי כולו, כולל אזור צפון קפריסין. ולבסוף, ההחלטות שהתקבלו במועצת הביטחון של האו"ם בנוגע לסכסוכים הללו היו שונות בתכלית. לאחר מלחמת ששת הימים אימצה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 242, שלא קראה לנסיגה ישראלית מכל השטחים שאותם תפסה בעקבות העימות.
לעומת זאת, במקרה של צפון קפריסין האו"ם לא סייג את דרישתו לנסיגה טורקית מלאה ולא איפשר לצבא הטורקי להישאר בשום חלק מהאי.
כרגיל, ב-10 בדצמבר הכריז פעם נוספת האיחוד האירופי כי הוא "מאוכזב עמוקות ומתנגד בתוקף לתוכניות הישראליות להרחבת ההתנחלויות בגדה המערבית, כולל במזרח ירושלים". בהצהרה זו הושמעו האשמות תלושות מהמציאות שלפיהן הבנייה הישראלית בשטח E1 "עלולה להיות כרוכה גם בהעברה כפויה של אוכלוסייה אזרחית". לבסוף הוסיף כי "האיחוד האירופי חוזר ואומר שהתנחלויות הן בלתי חוקיות על פי המשפט הבינלאומי ומהוות מכשול לשלום". באופן אירוני, בעוד האיחוד האירופי משמיע התבטאויות חריפות מסוג זה כשמדובר בישראל או בפעילות בנייה ישראלית כלשהי בגדה, אין לו דבר לומר על עשרות אלפי המתנחלים הטורקים שעברו לצפון קפריסין.
גם הממשלות האירופיות אינן שוללות מאזרחיהן את האפשרות לבנות וילה עם בריכה לאורך החוף, בשטח שמבחינה טכנית נמצא עדיין תחת כיבוש טורקי. אמנם, ממשלות אירופיות, כגון אלו של בריטניה וצרפת, הזהירו את אזרחיהן כי התושבים היוונים שגרו בעבר בצפון קפריסין עלולים לפתוח בהליכים משפטיים בבתי דין אירופיים נגד אלו שהשתלטו על נכסיהם. גם כלי התקשורת בהולנד ובבלגיה הוציאו אזהרות בעניין זה. אבל אין כל הצהרה המתנגדת ברמה העקרונית למעבר של אזרחים אירופאים לשטחים הללו לשם רכישת בתי נופש.
כיצד מיושם המשפט הבינלאומי במצבים כאלו? קיימת מחלוקת רבת שנים בשאלה אם סעיף 49 באמנת ז'נבה הרביעית, להגנת אזרחים בימי מלחמה, צריך להתפרש באופן מצומצם האוסר על מדינה כובשת להעביר בכפייה את אוכלוסייתה לתוך השטח הכבוש (הפרשנות המסורתית של ישראל וארה"ב), או שיש לפרש אותו באופן כולל שאוסר על מדינה כובשת אפילו לאפשר לאזרחיה לעבור לאזור הכבוש מרצונם (הפרשנות האירופית והערבית).
נוסף על כך, משרדי החוץ האירופיים מנסים לאחוז בשתי הגרסאות בעת ובעונה אחת – הם מגנים ישראלים שבונים בתים בגדה המערבית בטענה כי הם מפירים את המשפט הבינלאומי, בעוד בה בעת הם מאשרים, באופן עקרוני, או לפחות מאשרים בשתיקתם, את פעילות המתיישבים הטורקים ושותפיהם העסקיים מאירופה שמחפשים לנפוש בשמש הים-תיכונית.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"
