יותר משלושים שנה אחרי שהעולם מחא כפיים על לחיצת היד ההיסטורית בין יצחק רבין ליאסר ערפאת במדשאות הבית הלבן, הסכמי אוסלו הפכו לסמל של אשליה שהתנפצה. מה שהוצג כהתחלה של "מזרח תיכון חדש" נחשף במהרה כפתח לגל טרור עקוב מדם – וכיום, לניסיונות בינלאומיים לעקוף את ההסכמים עצמם באמצעות הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית.
השגריר בדימוס עו"ד אלן בייקר, שהיה בלב המגעים והיה שותף בניסוח הסכמים היסטוריים גם עם מצרים וירדן, לא חוסך במילים: "מי שמכיר היום במדינה פלסטינית מפר את הסכמי אוסלו במודע. זה כתוב שחור על גבי לבן – אסור לשנות את מעמד השטחים לפני משא ומתן על הסדר קבע". הדברים נאמרו בראיון במסגרת הסכת המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, "East to West", בהנחיית שרה מרטינז עמיר.
בפרק המיוחד שיתף בייקר את חוויותיו האישיות ואת מסקנותיו המשפטיות והמדיניות. דבריו החד משמעיים על ההשלכות של הכרה במדינה פלסטינית מעניקים הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של ההסכמים שנולדו עם כל כך הרבה תקווה, אך הובילו למציאות שונה לחלוטין.
ערפאת: מהחיוך מול המצלמות לנשק מתחת לשולחן
כמה חודשים בלבד אחרי החתימה, שורת פיגועי התאבדות טלטלה את ישראל. שמעון פרס נפגש עם יאסר ערפאת בקהיר וחזר שבור: "אין לי עם מי לדבר יותר," אמר. אותו מנהיג שנראה מול המצלמות כפרטנר לשלום, הבריח נשק והכשיר את הקרקע לאינתיפאדה. "אולי היינו נאיביים", מודה בייקר. "ואולי ערפאת היה פשוט מתוחכם יותר, שהבין איך לנצל את התמימות שלנו כדי לקבל נשק, כוח ולגיטימציה – ואז להפנות אותם נגדנו".
הכרה בינלאומית: לא פתרון, אלא הפרה של החוק
כיום, עם הודעת אוסטרליה, קנדה ובריטניה על הכרה במדינה פלסטינית – מהלך שזכה לביקורת חריפה בישראל כצעד צבוע וכפרס לטרור – מזכיר בייקר כי מדובר לא רק בפגיעה בישראל אלא בהפרה ישירה של הסכמי אוסלו עצמם. "האיחוד האירופי, רוסיה, מצרים, נורבגיה וארצות הברית היו עדים להסכמים. כל הכרה חד צדדית היא לא רק בגידה בישראל – היא בגידה בהתחייבות שלהם עצמם כעדים", אמר בייקר.
בתוך המציאות הפוליטית הנפיצה מאז ה-7 באוקטובר, הוא רואה בכך לא הישג דיפלומטי לפלסטינים – אלא כישלון קולוסאלי של הקהילה הבינלאומית, שמעדיפה להעניק פרס לטרור במקום לדרוש משא ומתן אמיתי. במילים אחרות, לדבריו, כל מדינה שתומכת בהכרה פלסטינית מתעלמת מהחוזה שעליו חתמה – ומציבה את עצמה בצד המפרים.
אוסלו: ילד לא רצוי אך חיוני
למרות הכול, בייקר מזכיר שהרשות הפלסטינית עצמה היא תוצר של ההסכמים: "הרשות היא הילד של אוסלו. אם תבטל את ההסכמים – לא יהיה לה בסיס משפטי לקיומה. לא לממשלה, לא למשטרה, לא למוסדות".
זו גם הסיבה, לדבריו, שישראל לא הכריזה עד היום על ביטול אוסלו, למרות אינספור הפרות: קריסת תהליך השלום, עליית חמאס ושלטון הטרור בעזה. "לישראל יש אינטרס שלא להחזיר את הגלגל אחורה אל כאוס מוחלט".
הבעיה: לא המסגרת – אלא הכוונה
באופן פרדוקסלי, בייקר עדיין רואה באוסלו מסגרת אפשרית לעתיד: "הבעיה לא הייתה ההסכם, אלא חוסר הרצון הפלסטיני ליישם אותו. אם יתעורר מנהיג פלסטיני שמוכן באמת לחיות לצד ישראל – אפשר יהיה לחזור למסגרת הזאת".
אבל במציאות הנוכחית, שבה חמאס שולט בעזה והפלסטינים מפולגים בין קיצוניות פוליטית לאידיאולוגיה איסלאמית קנאית, זהו תרחיש רחוק. "אי אפשר לנהל מו"מ עם מי שהפיל אנשים מהגגות כדי להשתלט על עזה", הוא מזכיר.
הלקח שלנו היום: אין קיצורי דרך
כאשר מדברים היום על הכרה במדינה פלסטינית, בייקר מחדד את הלקח המרכזי: "מלחמות נגמרות במשא ומתן. כך זה היה עם מצרים, כך זה היה עם ירדן. הכרזה חד צדדית היא לא פתרון – היא מתכון לעוד סיבוב של אלימות". ובעקיצה כלפי יוזמות באו"ם, הוא מוסיף: "החלטות של העצרת הכללית הן יחסי ציבור בלבד. הן לא מחייבות אף אחד. מי שחושב שנאום בפריז או בריסל יוליד מדינה – חי באשליה".
הסכמי אוסלו, שהוצגו לפני 32 שנים כפריצת דרך, הפכו בעיני רבים לסמל של תמימות מסוכנת. אבל מבחינתו של בייקר, הם גם מפתח להבנה מה מותר ומה אסור: "הבעיה איננה אם הפלסטינים 'ראויים' למדינה – אלא איך מגיעים לשם. הדרך היחידה היא מו"מ. כל מהלך אחר הוא לא רק חסר תועלת, אלא הרסני".
