ההתפרעויות האלימות של קבוצות מקרב ערביי ישראל במהלך מבצע "שומר החומות" במאי 2021 היו הנרחבות מסוגן מאז קום המדינה, הגם שמספר הנפגעים בנפש במהלכן היה נמוך ממספר הנפגעים בקרב ערביי ישראל באירועי אוקטובר 2000. הן התרחשו בו זמנית במספר רב של ערים מעורבות, בריכוזים ערביים בגליל, במשולש, במרכז ובנגב ובמרחבים הסמוכים לאזורים אלה. הן כללו ביטויי אלימות פיזית מסוכנת נגד יהודים ורכוש יהודי (ניסיונות לינץ', הצתות, ירי, ונדליזם, פגיעה בכלי רכב), פגיעה בסמלי המדינה באופן שכוון נגד מהותה כמדינה יהודית (שרפת דגלי המדינה ושינוי הכיתוב על שלטי דרכים, באופן המבטל את המפעל הציוני), ואלימות מילולית בדמות הסתה נגד המדינה, זהותה, תושביה וביטחונה.
הצטרפו לטלגרם שלנו – לחץ כאן
אמנם רבים מאד מערביי ישראל לא נטלו חלק בהתפרעויות האלימות האלה, אך רק מעטים יצאו נגד ביטויי האלימות, וגם מרבית אלה שהסתייגו מהאלימות גילו הבנה למניעיה, אף שסברו כי אינם מצדיקים פגיעה בנפש וברכוש. רבים ממנהיגי הציבור הערבי הצדיקו בלשון מתוחכמת את האלימות.
עוצמת ההתפרעויות האלימות והיקפן היכו בהלם ותדהמה את הציבור היהודי, את השלטון בישראל ואת מנגנוני הביטחון, ובכלל זה שירות הביטחון הכללי והמשטרה. זו הייתה הרבה יותר מהפתעה. איש במערכות השלטון לא העלה על דעתו שאירוע במאפיינים אלה יכול בכלל להתרחש. כל המערכות התעשתו אמנם תוך ימים ספורים, אבל התחושה המשותפת לכולם היא שהיה כאן כשל מערכתי המחייב לימוד מעמיק של האירועים, סיבותיהם, משמעויותיהם לעתיד ואופן ההיערכות הנדרש כדי למנוע התפרצות נוספת, יתכן חמורה יותר בעתיד, ולטפל בה אם תתרחש.
התשתית התודעתית העומדת בבסיס ההתפרעויות היא לאומית-דתית ורק בשוליה עומדים נושאים חברתים-כלכלים. היא קשורה לתפיסת הזהות של ערביי ישראל, ולאופן שבו המתפרעים מבינים את משמעותה המעשית. רבים מאד מקרב ערביי ישראל רואים עצמם כפלסטינים וכחלק מהעם הפלסטיני. כפלסטינים הם מאמצים את הנראטיב הפלסטיני במלואו. הם שוללים את עצם קיומו של עם יהודי ואת הקשר ההיסטורי הריבוני שלו לארץ ישראל וסבורים שהפלסטינים הם העם הילידי היחיד בחבל ארץ זה, וכי היהודים ייאלצו בסופו של דבר לעוזבו ולשוב לארצות מהן באו, בעוד הפלסטינים יממשו את תביעת (זכות) השיבה שלהם לבתיהם מהם נעקרו זמנית בנכבה (האסון) של 1948,
לערביי ישראל יש תפקיד ייחודי במאבק הפלסטיני נגד הציונות. במרכזו עומדים האחיזה האיתנה בקרקע, ההשפעה על מדיניות ישראל בסוגיה הפלסטינית ושימור רעיון שיבת הפליטים כמרכיב בדרך לשינוי זהותה של ישראל ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה.
כמו שאר הפלסטינים, ואולי אף יותר מהם, בשל מצבם המיוחד כאזרחי ישראל ההולכים ומאמצים תרבות ייחודית ונטמעים בחברה הישראלית, ניצבים מרבית ערביי ישראל בפני המתח בין המחויבות לנראטיב זה מצד אחד ובין שאיפותיהם לשגשוג והכרתם בפער בין הנראטיב לבין המציאות מהצד השני. המערכת הפוליטית של ערביי ישראל משקפת את רוחב ספקטרום האיזונים בין המחויבות לנראטיב לבין השאיפות לשגשוג, הכרוך לעתים תכופות בהשתלבות בחברה הישראלית, ובהכרה במציאות, שבה ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי היא עובדה קיימת הזוכה לתמיכה בינ"ל רחבה ונהנית מעוצמה צבאית וכלכלית מרשימה, שאף הביאה לאחרונה לפריצת דרך נוספת ביחסי ישראל עם העולם הערבי, בדמות הסכמי אברהם.
שלוש תנועות פוליטיות בולטות עומדות בקצה המדגיש את המחויבות לנראטיב כערך עליון. האחת היא בעלת דגש דתי – הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, המקורב מאד בעמדותיו לחמא"ס. השנייה היא לאומית – מפלגת בלד והשלישית היא תנועת בני הכפר, המזוהה עם "החזית העממית לשחרור פלסטין". נציגי תנועות אלה מילאו תפקיד מרכזי הן ביצירת התשתית התודעתית שהובילה להתפרעויות והן בהסתה בזמן האירועים, שליבתה את האש.
חד"ש ותע"ל מבטאות אמנם מחויבות לנראטיב, אך מקפידות לשלב בו, בעיקר בהתבטאויות בעברית, ניואנסים זהירים יותר, המשקפים את הקשב שלהן למורכבות הנגזרת מההכרה בצרכים הכלכליים והאזרחיים של ערביי ישראל ובמציאות הישראלית.
רע"מ מחויבת גם היא לנראטיב הפלסטיני ולחזון הדתי של האחים המוסלמים, אבל חלק מחבריה, ובראשם מנצור עבאס, סבורים שיש לאמץ גישה מציאותית המכירה בכך ששינוי זהותה של ישראל, אף שהוא נותר כיעד, איננו בר השגה בטווח הזמן המיידי ולפיכך יש לתת דגש משמעותי יותר על שיפור איכות החיים של ערביי ישראל. בראיית המפלגה זהו ג'האד אזרחי, שגם הוא חלק מהמאבק בציונות. לרע"מ גישה זהירה המסתייגת מגלישה לאלימות, אך נמנעת מלהתעמת עם אלה התומכים בה, ומשתמשת בלשון פרגמטית, בעיקר בעברית. דוברי התנועה העבירו לפיכך מסרים סותרים במהלך המבצע ונוכח גילויי האלימות, אף שחלקם השתתפו בליבוי היצרים, רובם נמנעו מכך וראש המפלגה, מנצור עבאס, אף הגיע לבית כנסת שנפגע בהתפרעויות כדי לסייע בשיקומו, במחווה שנועדה, לדבריו, למנוע הסלמה של האירועים לכלל מלחמת אזרחים.
התשתית התודעתית של ערביי ישראל, ובמיוחד הצעירים שבהם, מושפעת לא רק ממסרי מנהיגיהם, אלא גם ממסרים המגיעים מההנהגה הכלל פלסטינית, ובראשה פת"ח וחמא"ס, הקוראים להגברת המחויבות לנראטיב ולערכי המאבק הנגזרים ממנו. חמא"ס, בניגוד לפת"ח, איננה מסתייגת עוד מהאפשרות של השתלבות ערביי ישראל בפעילות אלימה, כפי שניתן היה לראות ב"שומר החומות", כאשר התנועה קראה לערביי ישראל לפעול. התחזקות חמא"ס במערכת הפלסטינית, שאירועי מאי היו ביטוי נוסף שלה, הובילה להזדהות משמעותית יותר עם מסרי התנועה גם בקרב ערביי ישראל.
גורמים נוספים המשפיעים על התודעה בכיוון של הקצנה הם המסרים המתלהמים המועברים ברשתות החברתיות, בדגש על רשת טיק טוק, ובתקשורת הערבית, ובראשה אלג'זירה, והעיסוק בעניין מעמדם של ערביי ישראל על ידי גורמים במערכת הבינ"ל.
מרכיב תודעתי יסודי נוסף הנגזר מתוך המחויבות לנראטיב הוא המרכיב הדתי, הבא לידי ביטוי בהשתרשות האמונה ברחוב הפלסטיני, כי ישראל מתכוונת לפגוע במסגד אלאקצא ולייהד את ירושלים. מסר חסר בסיס זה מוטמע בתודעה הפלסטינית מזה שנים רבות ומייצר כל הזמן את אדי הדלק המאפשרים התלקחות.
למרכיבים הלאומיים והדתיים בתודעת היסוד של ערביי ישראל יש להוסיף גם את המרכיבים החברתיים-לאומיים. תחושות הקיפוח והתסכול נובעות הן מכך שהחברה הערבית היא קבוצת מיעוט חסרת זכויות לאומיות שוות בארץ שהיא תובעת בעלות עליה והן מכך שמצבם החברתי-כלכלי של מרבית הערבים בישראל פחות טוב, לעתים באופן משמעותי, בהשוואה לאזרחים היהודים, ובפרט ביחס לקבוצות התייחסות המתגוררות בסמוך לריכוזי האוכלוסייה הערבית. ניתן אמנם לשאול באיזו מידה תחושות קיפוח אלה מוצדקות, נוכח השיפור המתמשך באיכות החיים של האוכלוסייה הערבית בישראל וההשתלבות הגוברת שלה בחברה הישראלית הכללית, אך ברור שתחושות קיפוח הן אכן חלק מהמסד התודעתי עוצמת רגשות הקיפוח שונה בין קבוצות שונות בקרב ערביי ישראל, והיא בולטת בעיקר בקרב הבדווים.
בשנים האחרונות גברה מאד המודעות הכללית בישראל לחוסר השוויון הכלכלי-חברתי של האוכלוסייה הערבית ולצורך לטפל בו, ובמקביל להאצת התהליך של היטמעותה בחברה הכללית, הוקצו משאבים רבים לסגירת הפערים בתחומי התשתיות, החינוך, התעסוקה, הדיור והשיטור (הן בממשלה הקודמת ובממדים משמעותיים אף יותר בממשלה הנוכחית), אך המצב עדיין בעייתי ותחושות אינן משתנות כהרף עין.
שתי תופעות נוספות הכשירו את הקרקע להתפרעויות. האחת היא השחיקה המתמשכת במשילות של המדינה מול ערביי ישראל. מגזרים רחבים בקרב ערביי ישראל הלכו והתרגלו לכך שהמדינה איננה מתערבת בענייניהם ומעלימה עין מהתנהגות עבריינית שלהם, במיוחד בנגב. נראה שאומניפוטנציה זו הייתה מרכיב תודעתי שתרם להתפרעויות ולא ברור אם הטיפול במשתתפים בהתפרעויות מאי יוכל לחולל שינוי בתודעה זו.
התופעה השנייה היא המתח בתוך החברה הערבית בישראל על רקע החלטתה של רע"מ לפרוש מהרשימה המשותפת ולהתמודד בבחירות באופן עצמאי. מתח זה הגביר אצל מתנגדיה של גישת רע"מ את הצורך להמחיש, כי הדרך הנכונה להתמודדות עם מצוקות החברה הערבית היא מחאה, כולל מחאה אלימה, ולא התפשרות והשלמה עם המציאות.
על בסיס התשתית התודעתית הזו התלקחו ההתפרעויות באמצעות הסתה מתלהמת על בסיס מספר מרכיבים ששימשו כנפץ ומאיץ. האירועים בירושלים בימים שקדמו לירי של חמא"ס על העיר הוצגו בכלי התקשורת ובפי המנהיגות הפלסטינית וחלק מהנהגת ערביי ישראל באופן מעוות ומקצין שבהינתן התשתית התודעתית ניתן היה לראותו כמסית. לכך התווסף הירי של חמא"ס לעבר ירושלים ותל אביב והמסרים שליוו אותו, שהציתו את דמיונם של הצעירים המשולהבים והביאו אותם להתפרע באופן חסר תקדים. כדי להצדיק את הפעילות בחלק מהערים המעורבות, נשלפו גם רגשות התסכול מהתופעה של הגרעינים התורניים, הנתפסים על ידי האוכלוסייה הערבית בערים אלה כמתגרים וכמבקשים להביא לייהודן.
לסיכום, התפרעויות מאי 2021 חשפו את עוצמת העוינות של חלק מהאוכלוסייה הערבית בישראל כלפי הסדר הקיים במדינה, ובפועל נגד עצם קיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית. החיבור בין עוינות אלימה זו, לבין הזמינות של אמצעי לחימה אצל ערביי ישראל, התמיכה הציבורית הרחבה יחסית בנראטיב העומד מאחורי אלימות זו ותחושות הקיפוח וחוסר המשילות מדגישים את הפוטנציאל להתלקחות נוספת, ואולי אף חמורה יותר, בהינתן אירוע שיצית שוב את הרוחות, דוגמת אירועי "שומר החומות". איתות נוסף על פוטנציאל מסוכן זה הם האירועים האלימים בתגובה לנטיעות בנגב.
ממשלת ישראל ומערכת הביטחון נחלצו לטיפול בבעיה בשני ממדים. החברתי-כלכלי והביטחוני. תקציבי עתק הוקצו לטיפול בתשתיות, בחינוך, בדיור ובשיטור במגזר הערבי ובמקביל התרחיש של התפרעויות מהסוג שאירע במאי 2021 ואף חמורות מהן מוצג מעתה כמרכיב באיום הייחוס של מערכת הביטחון, ולאר זאת מתבצעים שינויים בהיערכות השב"כ, המשטרה, משמר הגבול וצה"ל להתמודדות עם התפרעויות כאלה..
ברור שיישום לקחים אלה הוא חיוני לצורך הטיפול בתופעה החמורה, אך אין בכך די. יש צורך להוסיף טיפול גם בממד האידיאולוגי, באמצעות הצרת חופש הפעולה של הגורמים העוסקים בביסוס התודעה התומכת באלימות, שתתבטא ביציקת תוכן מעשי להחלטה להוציא את הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית מחוץ לחוק ולאסור את פעילותה. בולטת בהקשר זה גם העלמת העין מהקשר שבין רע"מ לחמא"ס, כפי שנחשף בתחקיר על קשרי "עמותת 48'" של התנועה עם גורמי חמא"ס ברצועת עזה והעברת סיוע לנזקקים על פי רשימות שהוכנו על ידי ממשלת חמא"ס ברצועה. נדרש גם שינוי גישה משמעותי בכל הקשור למימוש משילות המדינה במרחבי החיכוך בינה לבין גורמים עבריינים בקרב ערביי ישראל.
חשוב גם לטפל בגופי הדה-לגיטימציה המוציאים את דיבתה של ישראל רעה בטענת שווא, שהיא מנהלת משטר אפרטהייד מול ערביי ישראל, ובכך מלבים את הרוחות.
לקריאת המאמר המלא – לחץ כאן
