• במאי 2021, במהלך חודש הרמאדן, התפרצה בהר הבית, בשער שכם ובשייח ג'ראח אלימות קשה. האירועים בירושלים והמתיחות מול עזה, הובילו כעבור מספר ימים למהומות חסרות תקדים בערים המעורבות בישראל, בהם חיו עד אז יהודים וערבים בדו קיום יחסי, עשרות בשנים.
החל מה-10 למאי התקיפו ערבים, יהודים ושכונות יהודיות בלוד, בעכו, ביפו, ברמלה ובעוד מקומות יישוב. הם בזזו ושרפו דירות בבתי מגורים משותפים, רצחו שני אזרחים יהודים ופצעו 196 אזרחים יהודים ועוד 300 שוטרים. כמו כן הוצתו עשרה בתי כנסת, דגלי ישראל רבים הועלו באש והושחת ונשרף רכוש ציבורי רב ברחובות הערים והיישובים היהודים. שני ערבים ישראלים נהרגו באותם ימים באירועים שעדיין נחקרים. בתחומי איו"ש, שגם אליהם התפשטו המהומות, נהרגו 27 פלסטינים במהלך התפרעויות או פיגועים.
למשך ימים אחדים מצאו עצמם תושבי שכונות יהודיות במצור, ובשכונות ומקומות יישוב ערבים הוטל עוצר או מגבלות תנועה. עם התגברות האלימות, פרסם שירות הביטחון הכללי הודעה חריגה וקבע שמדובר בטרור.
• המחקר שלפניכם מעלה, כי לצד 'ההגנה על אל-אקצא' והחיכוך סביב "מגורי המשפחות היהודיות בשייח ג'ראח-שמעון הצדיק" – שתי סיבות ישירות ומרכזיות שהניעו את 'פרעות מאי' – עמד מאחורי האירועים גורם יסוד מרכזי נוסף:
העיסוק והשיח בקרב ערביי ישראל ב'נכבא' ('אסון הקמתה של מדינת ישראל') והתקווה למימוש 'זכות השיבה', למקומות שבהם התגוררו ערבים לפני 1948. מדובר במאות מקומות יישוב, שמהם ברחו מאות אלפי ערבים במהלך מלחמת העצמאות, אחרי שמדינות ערב דחו את החלטת החלוקה של האו"ם וצבאותיהן פלשו לארץ כדי לסכל את הקמת מדינת ישראל ולחסל תושביה היהודים.
העיסוק ב'שיבה' וב'נכבה' – לא כעניין מורשתי- תודעתי – תיאורטי בלבד, אלא כתקווה מעשית, עמד בין היתר מאחורי האירועים הקשים במאי 2021 , לעתים כרקע וכ'תפאורה' בלבד ולעיתים אף כסיבה וכמחולל ישיר.
• במחקר מובאות עשרות התבטאויות וציטוטים בעניין זה מאנשי דת מוסלמים, מנוער ערבי שלקח חלק במהומות, מראשי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, שהתסיסו את האווירה ומתושבים ערבים בערים המעורבות. כמו כן נסקרת פעילותם של ארגונים ערבים ישראלים שתומכים במימוש זכות השיבה הלכה למעשה.
• כך למשל אירח תיאטרון הסאריה ביפו, שבועיים לפני 'הפרעות' אירוע של ארגון "זוכרות", תחת הכותרת 'חשבנו שזה זמני'. באותו מעמד הועלו קולות ותמונות מהעבר, מהמקומות שבהם חיו ערבים לפני 48 ושאליהם הם מבקשים לחזור היום. במקומות רבים בארץ התקיימו במאי 2021 הפגנות שבהם נישאו קריאות בנוסח: 'בדם ואש נפדה את פלסטין', 'את יפו', 'את עכו' ועוד. ההפגנות לוו לא פעם באלימות קשה נגד שוטרים, יהודים ושכונות יהודיות, שהותקפו במהלך האירועים על ידי פורעים ערבים.
נערי תיכון מלוד הבהירו כי " 'הכיבוש' של 67 כלל לא מעניין אותם, רק חזרה לבתים שלהם מלפני 48' ". תושבת לוד איה זינאתי סיפרה כי היא 'מסבירה שוב ושוב לילדיה שהם אינם מחיפה, אלא מהכפר מעלול שנחרב ע"י הציונים", וכי "הם עתידים לחזור לשם". אימאם המסגד הגדול בלוד, שייח אלבאז הבהיר שישראל אינה המדינה שלו. שייח' מוחמד מאדי, האימאם של מסגד אלרמל, הזכיר את 'הערים שלנו בפלסטין הפנימית', והעריך כי קריסת הישות הציונית קרובה. גם בחיפה נשמעו התבטאויות דומות. בכפר כנא, אמר שייח כמאל חטיב, סגן ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל כי 'גם אם (היהודים– נ.ש.) חשבו שהזקנים מתו והצעירים שכחו – הזקנים מתו, רק לאחר שלימדו את בניהם כי זו פלסטין, והורישו להם מפתח, קושאן, טאבו ואהבת המולדת".
• גם חכי"ם ערבים רבים התבטאו לאורך השנים האחרונות ברוח זו. סיורי 'שיבה' מתקיימים במקומות רבים בארץ ע"י ארגונים שמבקשים לממש את זכות השיבה, ו'מפתחות השיבה' שנישאים ע"י פלסטינים ביו"ש ובעזה נישאים עתה באירועים מעין אלה, גם על ידי חלק מערביי ישראל.
• בבסיס העיסוק המוגבר של ערביי ישראל ב'נכבה' וב'שיבה', עומד האופן שבו מגדירים כיום רבים מהם את עצמם: 'ערבים פלסטינים שחיים בישראל', בעלי זהות פלסטינית, שחולקים את הפלסטינים ביו"ש ובעזה גורל ויעוד משותף'. הדבר בא לידי ביטוי בהצהרות פומביות רבות של חברי כנסת ואישי ציבור ערביים וגם בהתעקשות של רבים להגדיר את כתובת המגורים שלהם כ'פנים של פלסטין' או 'פלסטין', אך לא – 'ישראל'.
• לצד אלה חי בישראל גם ציבור ערבי גדול שרואה עצמו כישראלי ומרגיש קשר למדינה. ביטוי לדואליות הזאת השתקף לאורך השנים גם בסקרי דעת הקהל שנערכו בקרב האוכלוסיה הערבית בארץ. כך למשל בסקר שנערך לפני שנים אחדות על ידי 'מכון הגל החדש' אמרו 73% מהנשאלים, ערבים ישראלים, כי הם חשים שייכות למדינה וכי רובם אינם רוצים לחיות תחת שלטון פלסטיני. אלא שבד בבד השיבו 85% מאותם נסקרים – כאשר נשאלו, "האם הם בעד או נגד זכות השיבה של פליטים פלסטינים לתחומי ישראל?" כי הם תומכים ב'זכות השיבה'. רק 9% התנגדו לה.
• יצויין, כי בקרב מקבלי ההחלטות ודעת הקהל בישראל שורר זה שנים רבות קונצנזוס כי מימוש של זכות השיבה יביא לסופה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, וכי מדובר למעשה בשלילת הלגיטימיות של קיום מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ואף בתביעה שמטרתה האמתית היא חיסול מדינת ישראל.
לקריאת המאמר המלא – לחץ כאן.
