מה גרם לאו"ם להצדיק את הטרור של חמאס? | המחקר הנוכחי מוקדש לזכרה של עורכת הדין הדרום-אפריקאית וחברתנו היקרה, אולגה מֶשוֹ וושינגטון, מנכ"לית DEISI ופעילה ב-IBSI, שותפתנו בפרויקט "ההבטחה".
ב-10 בנובמבר 1975, עצרת האו"ם קבעה כי "הציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". שנת 2025 מציינת 50 שנה להחלטה 3379 זו, שהייתה שיאו של גל החלטות "פוסט-קולוניאליות" בשנות ה-70, אשר יושמו באופן שגוי על ישראל – מולדתו הילידית של העם היהודי – והשפיעו על דעת הקהל העולמית. החלטות אלה חיזקו את הלוחמה המשפטית הבינלאומית נגד ישראל, גם לאחר טבח חמאס ב-7 באוקטובר 2023. התוצאה: לגיטימציה מוסרית ופוליטית לגורמים תוקפניים וטרוריסטיים, אשר מערערת את ערכי היסוד של המערכת הבינלאומית.
מקורותיה של החלטה 3379
בשנות ה-60 וה-70 הפך האו"ם לפלטפורמה עבור מדינות שזה עתה זכו בעצמאותן באפריקה ובאסיה – גוש המדינות הבלתי-מזדהות (NAM). מדינות ערב והגוש הסובייטי גייסו מדינות אלו, בעלות עבר של שלטון קולוניאלי וספקנות כלפי המערב, נגד הלגיטימיות של ישראל. בשנת 1975, הצליח קואליציה זו להעביר את החלטה 3379 – שהכפישה את הציונות כהפליה גזעית – ושללה את מעמדה כלגיטימית של תנועת שחרור לאומית, שביקשה דה-קולוניזציה של ארץ ישראל על ידי שיבת היהודים למולדתם.
ההחלטה הייתה אמנם לא מחייבת, אך שיקפה מאבקי כוח פוליטיים של המלחמה הקרה, בהם ניצלו הגוש הסובייטי ושותפיו את איום חרם הנפט הערבי ואת הרוב המספרי כדי לגבור על מדינות המערב. ביטול ההחלטה ב-1991 לאחר קריסת ברית המועצות הכיר בנזק שהיא גרמה, אך לא ביטל את השלכותיה.
ב-2001, ועידת האו"ם בדרבן חידשה את אותו נרטיב אנטי-ציוני כשהפורום הלא-ממשלתי שלה תייג את ישראל כ"מדינת אפרטהייד וג'נוסייד", והשיקה מחדש את רוח החלטה 3379 — הפעם, כהנחת היסוד של תנועת ה-BDS.
עיוות מושגים – מ"גזענות" ל"קולוניאליזם"
האמנה הבינלאומית נגד אפליה גזעית מ-1965 הרחיבה את המונח "גזענות" כך שיכלול גם אפליה לאומית ואתנית – וההגדרה הזו נוצלה נגד הציונות. במקביל, אימץ האו"ם בשנות ה-60 החלטות שתמכו ב"תנועות שחרור" נגד קולוניאליזם, כמו החלטה 1514 שקבעה שלכל עמים הזכות להגדרה עצמית.
העולם הערבי פירש את שיבת היהודים כקולוניאליזם מתוכנן, תוך התעלמות מהזכות ההיסטורית, מהקיום היהודי הרציף בארץ ומהלגיטימציה של חבר הלאומים. מושג הקולוניאליזם, שמרמז על התיישבות זרה מטעם מעצמה זרה, עוות כדי לתייג את שיבת העם הילידי למולדתו כפלישה קולוניאלית.
כך הפכה בעיית הפליטים הפלסטינים לסיפור שחרור אנטי-קולוניאלי. אש"ף, בתמיכת בריה"מ וסין, שיווק עצמו כתנועת שחרור, ולא כתנועה שנולדה מדחיית הצעת החלוקה וממלחמה על השמדת ישראל.
יאסר ערפאת שיחק את הדמות היטב: בנאום ב-1974 באו"ם, לבוש במדים ובאקדח ריק, הפך לראשון שהביא טרור אל דוכן האומות המאוחדות, וקרא לישראל "מדינה קולוניאליסטית וגזענית".
הנרטיב הפלסטיני החל לדחוק את האמת ההיסטורית ואת עקרונות המשפט הבינלאומי – ובמקומם קבע שניתן ואף חובה למחוק את ישראל.
החלטות האו"ם ו"המאבק המזוין"
על בסיס החלטות 3236 ו-3379, התמקד המאבק הפלסטיני בהענקת לגיטימציה ל"איך" יש להסיר את ישראל. ב-1977, פרוטוקולים נוספים לאמנת ז'נבה הכירו בלוחמי שחרור כבלתי סדירים, תוך ויתור חלקי על חובת ההבחנה בין לוחמים לאזרחים – במיוחד ב"מלחמות שחרור לאומיות". פתח נפתח עבור טרוריסטים להילחם ללא מדים או הבחנה.
חריגים נוספים, כמו זה באמנת בני הערובה מ-1979, הכשירו חטיפות כל עוד הן נעשו בשם שחרור מעול קולוניאלי או משלטון גזעני. החלטת האו"ם 37/43 משנת 1982 אף הכירה בזכות להשתמש "בכל האמצעים הדרושים, כולל מאבק מזוין", לשחרור מעול קולוניאלי, אפליה גזעית או כיבוש. כך השוותה בין ישראל למשטר האפרטהייד, ונתנה אישור סמוי לטרור.
הצירוף הקטלני הזה – של החלטות או"ם, פרשנויות סובייקטיביות, והעדר הגדרה אוניברסלית ל"טרור" – מאפשר להצדיק פשעי מלחמה פלסטיניים כ"לחימה לגיטימית".
המשפט הבינלאומי ככלי מלחמה
הנרטיב הפלסטיני נישא גם באולמות בתי הדין הבינלאומיים – תופעה המכונה "lawfare". לאחר מתקפת חמאס באוקטובר 2023, בה נרצחו יותר מ-1,200 ישראלים ונחטפו כ-250, פתחה דרום אפריקה, במימון ותמיכת איראן, תיק נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ), בטענה שמדובר ב"ג'נוסייד".
למרות העדר הוכחות לכוונה ג'נוסידית, והתבססות על נתונים כוזבים של משרד הבריאות של חמאס, התיק נמשך גם ב-2025.
בנובמבר 2024, בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) אף הוציא צווי מעצר לראש הממשלה נתניהו ולשר הביטחון לשעבר גלנט בגין "פשעי מלחמה". אלא שהן סמכות בית הדין והן המעמד המדינתי של הפלסטינים שנויים במחלוקת (ישראל אינה חתומה על אמנת רומא, ואין לפלסטינים מדינה שמוכרת ככשרה להעניק סמכות לבית הדין).
במקביל, ישראל העבירה סיוע הומניטרי במהלך רוב ימי הלחימה. אף על פי כן, החלטת עצרת האו"ם בספטמבר 2024 קראה לישראל לסיים את ה"כיבוש" תוך שנה – תוך איום בחרמות. באותה עת, ארה"ב נאלצה להטיל וטו על טיוטת החלטת מועצת הביטחון שלא דרשה את שחרור החטופים.
שורשים אינטלקטואליים של הנרטיב
הקונספציה הפוסטקולוניאלית – הרעיון לפיו המערב צריך להיענש על עוולות קולוניאליות – שימשה כר פורה לנרטיב הפלסטיני. הוגים כמו פראנץ פאנון וז'אן-פול סארטר הצדיקו אלימות לצורכי שחרור. מישל פוקו וז'אק דרידה שימשו מקור השראה לרלטיביזם משפטי – גישת "צדק חברתי" משפטית שהפכה את השפה לכלי של כוח פוליטי.
אדוארד סעיד, תלמידו של פוקו, טען שישראל היא "המבצר האחרון של הקולוניאליזם". ספרו "שאלה של פלסטין" מ-1979 השפיע על דורות של אקדמאים. מושגים אלה חלחלו לאוניברסיטאות, למערכות המשפט ולתקשורת – ושינו את השיח הבינלאומי.
גם נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר תרם להפצת דימוי האפרטהייד, כשבספרו מ-2006 טען ש"פלסטין היא לא שלום אלא אפרטהייד". עמותות זכויות אדם כמו אמנסטי ו-HRW הלכו בעקבותיו.
בתי הדין אימצו את אותה גישה – תוך דחיית ראיות, ופרשנות משפטית מגויסת אידיאולוגית. גישת "הצדק הביקורתי" מעוותת מושגים כמו "כיבוש", "פלישה", ו"מצור" בשם ה"צדק החברתי".
ההטיה במערכת האו"ם והמשפט הבינלאומי
מנגנוני ההצבעה באו"ם מייצרים הטיה שיטתית: גוש המדינות הבלתי-מזדהות (NAM), בו רוב אוטומטי למדינות אנטי-ישראליות, מצליח להעביר החלטות אנטי-ישראליות באופן שגרתי – גם מול התנגדות מדינות מערביות.
אותה שיטה משתקפת בדמותם של "דוּוחים מיוחדים" מטעם האו"ם, כמו פרנצ'סקה אלבנזה, המבטאת בגלוי עמדות אנטי-ישראליות. בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ), "בית המשפט העולמי", עושה לעיתים שימוש בדוחות אלו כמקורות ל"קביעת דפוסי פעולה", ולא כהוכחות משפטיות ממשיות.
המשמעות היא מערכת סגורה: אותם "מומחים בלתי תלויים", הנגועים בהטיה אידיאולוגית, יוצרים תשתית ראייתית פיקטיבית שעל בסיסה מתקבלות החלטות. דוגמה מובהקת לכך היא תיק דרום אפריקה נגד ישראל.
ישראל אינה הקורבן היחיד למערכת הזו: מדינות אפריקאיות רבות הלינו על כך שבתי הדין מתמקדים דווקא בהן, ומתעלמים ממדינות חזקות יותר – כמו רוסיה וסין. רוסיה אף ביטלה את צו המעצר נגד פוטין ב-2023, ואיימה בטילים היפרסוניים נגד האג.
כשלונות האו"ם במניעת זוועות בקמבודיה, סוריה ומדינות נוספות מעלים ספקות בדבר תפקודו ויכולתו לעמוד במטרותיו לפי מגילת האומות המאוחדות.
דוגמה מקומית לכך היא אונר"א – סוכנות הסעד לפליטים פלסטינים – שפועלת ברצועת עזה ובשטחי הרשות הפלסטינית, אך בפועל משמשת מרכז להפצת הסתה, מלמדת שנאה ליהודים בבתי הספר, ומעסיקה אנשי חמאס. חלק ממוסדותיה אף שימשו כמחסני נשק ומפקדות לחמאס.
הרטוריקה של האו"ם מעניקה כיסוי מוסרי לפשעי חמאס, ומעודדת מדינות (אירלנד, נורבגיה, ספרד ועוד) להכיר ב"פלסטין" – גם לאחר טבח 7 באוקטובר – ובכך למעשה לתגמל טרור.
השלכות לישראל ולעולם הדמוקרטי
ישראל נתונה לבחינה ייחודית ודיסקרימינטורית מצד האו"ם, למרות היותה מדינה דמוקרטית, בעלת זכות לריבונות, שווה בין חברות הארגון, ועם שורשים ילידיים בארץ ישראל.
הנרטיב של ישראל כ"כובשת קולוניאלית", שהושרש בהחלטה 3379, פוגע בזכותה להגדרה עצמית ולביטחון. מדינות מערביות תומכות לעיתים במדינה פלסטינית כדי "לפצות" על עבר קולוניאלי – מבלי להבין את התקדים שהן יוצרות.
ה"צדק החברתי" שמוביל את השיח באו"ם מעוות מונחים משפטיים כמו "כיבוש" או "ג'נוסייד", ויוצר בלבול ציבורי. כך, למשל, חוות הדעת הלא-מחייבת של בית הדין הבינלאומי מ-2004 על הגדר הביטחונית – שהתייחסה ליהודה ושומרון כ"שטחים כבושים" – השפיעה באופן ניכר על השיח, אף שהמעמד המשפטי של האזור שנוי במחלוקת ומוסדר באוסלו.
שינוי הנרטיב
התמודדות עם ההטיה מחייבת פעולה: יש להבהיר על בימת האו"ם את משמעותם המשפטית המדויקת של מונחים כמו "כיבוש" ו"פשעי מלחמה", ולהדגיש שהחלטות עצרת האו"ם אינן חוק – אלא עמדות פוליטיות בלבד.
בתי הדין הבינלאומיים אינם גופים ניטרליים, אלא זירות פוליטיות הנשלטות כיום על ידי שיח פוסטקולוניאלי שמאיים על ריבונות מדינות דמוקרטיות.
האו"ם, שנועד להגן על זכויות המדינות החברות ולשמור על השלום, בוגד בשליחותו כשהוא מאפשר לארגוני טרור כמו חמאס להשתמש בו ככלי להשמדת מדינה ריבונית. אם לא תושג בלימה – לא רק ישראל תיפגע, אלא גם המדינות הדמוקרטיות המממנות את המערכת.
דברים לזכרה של אולגה מֶשוֹ וושינגטון
אולגה מֶשוֹ וושינגטון, עורכת דין מדרום אפריקה, עמדה בראש DEISI ושותפה למאבק נגד הדה-לגיטימציה של ישראל. היא הדגישה כיצד החלטה 3379 – "הציונות היא גזענות" – הייתה שריד אנטישמי של תעמולה סובייטית, שנועד להפוך את הלחץ על ישראל ממישור מדיני למישור של זכויות אדם, ולהכחיש את זכותה להגדרה עצמית.
בדבריה מדצמבר 2023 אמרה: "אנשים צועדים ברחובות בטענה שהם מגינים על זכויות אדם, כשהם טוענים שישראל היא מדינת אפרטהייד… זה עלבון לאפריקאים שבאמת סבלו תחת אפרטהייד. זה מוחק את ההיסטוריה שלנו. אם הכל אפרטהייד – אז מהו אפרטהייד באמת? זה גם מסך עשן שמסתיר את הסבל האמיתי של האנשים בעזה מידי חמאס". (ראיון ל"חדר המלחמה" של JCFA עם סא"ל (מיל') מוריס הירש, 13 בדצמבר 2023, 16:37–17:17. ר' גם מאמרה של אולגה: “The Israel-Apartheid Lie and the Appropriation of South Africa’s History,” בספר: Israelophobia and the West, עורך: ד"ר דן דייקר).
