ביום שני (10 בנובמבר 2025) השיח הציבורי באיראן משקף מציאות של קיפאון חיצוני ושבר פנימי. בזירה הבינלאומית ניכרת תחושת מצור גוברת על רקע “מלחמת 12 הימים” והמבוי הסתום מול וושינגטון והסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, בעוד שבפנים מתחדד פער מתרחב בין המשטר לציבור. לצד הצגת עוצמה צבאית ונרטיב של “הגנה על הריבונות”, עולה תמונה של שחיקה אזרחית, מאבק על גבולות הדת והחירות, ותחושת בידוד גיאופוליטי הולכת ומעמיקה.
בין חרדת בידוד לשבר מבני
השיח מצייר תמונת מצב של קיפאון בזירה הבינלאומית, בעיקר סביב סוגיית הגרעין והשלכות המבצע האחרון (“מלחמת 12 הימים”), בצד חשיפה נוקבת של כשלי ניהול ומשברים חברתיים-כלכליים המאיימים על יציבות המדינה. אף שהודגשה יכולת תגובה צבאית, עולה הפער בין המערכת הפוליטית לציבור, במיוחד בסוגיות כלכליות, חברתיות ואקולוגיות.
משילות, כלכלה ותעשייה
השחיתות הכלכלית מתוארת כ“הפרעה שיטתית במנגנוני הצמיחה”, המכלה עד 17% מן הצמיחה לכל עלייה של 1% בשחיתות. במקביל נחשף “חוסר אחריות” בניהול משברים, כאשר ריבוי הגופים אינו יוצר מסלול החלטה ואחריות. ענף הפלדה מדגים את העיוות: כושר ייצור נומינלי של כ-52 מיליון טון בשנה לעומת ייצור בפועל של כ־30 מיליון טון. הייצוא הגולמי גדל ב-100%, בעוד שייצוא המוצרים המוגמרים כמעט שלא התקדם. עלויות גז וחשמל זינקו פי כמה, אך המחיר לצרכנים נותר צמוד לשער נימא (NIMA), מה שמערער את האיזון הפיננסי של היצרנים.
לצד זאת מדגישה איראן הישגים בטכנולוגיית ננו: מקום שישי בעולם בפרסומים מדעיים, וננו-תרופות מקומיות שחסכו כ-636 מיליון דולר במטבע חוץ לאורך תשע שנים. האתגר המרכזי הוא המרת ההישג המדעי ליתרון כלכלי מסחרי. בגזרת האנרגיה, ייצוא הנפט בספטמבר 2025 הגיע לרמות שלא נראו מאז 2018, למרות סנקציות או״ם חדשות. סין רוכשת כ-90% מן הנפט האיראני המיוצא, ואחריה איחוד האמירויות. מנגד, הלחץ על איראן נמשך בשל אי־ציות ל-FATF, סוגיה המעוררת מחלוקת פנימית חריפה בין מוסדות המדינה.
חברה וסביבה: מים, חיג’אב ונוער
איראן מצויה בתקופת היובש החמורה זה 50 שנה. דובר תעשיית המים והחשמל התריע כי "רזרבות המים של סכרי טהראן אינן מספקות לחודשים הקרובים ועלולה להידרש הגבלת צריכה נוספת של 10%". מקור המשבר מיוחס ל“התעלמות מהאזהרות” ולכשלי ניהול מתמשכים.
בסוגיות חברתיות, החיג’אב מוסיף להיות מוקד ל“סכסוך זהותי”. אף שמועצת הביטחון הלאומית ביטלה חוק חיג’אב דרקוני, גורמים מן הימין הקיצוני מנסים להחיותו. הנשיא, ד״ר מסעוד פזשכיאן, נוקט אסטרטגיית “הסכמה דו צדדית” כדי למנוע החלת החוק, ואף הזכיר זאת בישיבת הממשלה. מחוקקים קיצוניים הטילו ספק ביושרתו ואף טענו כי “אי אכיפת החיג’אב היא הסיבה לכך שאין גשם”.
ההערכה החברתית היא שהציבור אינו מעוניין “לחזור אחורה” ומרוכז בדרישות כלכליות וקיומיות. דוח חברתי נוסף מדגיש החמרה בנישואי קטינים (מתחת ל-18) באזורים כפריים, המיוחסת בעיקר ל“עוני, אבטלה וחוסר אופק ברור”. בזירת הספורט, האלימות המילולית במגרשי הכדורגל פוגעת בשיח המכיל כלפי נשים עד כדי הטענה כי “עדיף שאמהות ואחיות לא יגיעו לאצטדיונים”.
הקיפאון הגרעיני והיחסים עם וושינגטון וסבא״א
בכירים באיראן מדגישים כי “אין כרגע כל אפשרות למשא ומתן עם אמריקה” בהיעדר גישה בונה מצד וושינגטון, וכי כל שיח יתאפשר רק בתנאי שוויון והדדיות. האמריקאים, בהנהגת הנשיא טראמפ, מוצגים כמתמידים בדרישות מקסימליות: הפסקה מלאה של העשרה, הגבלת טילים ל־500 ק״מ והפסקת תמיכה ב“קבוצות ההתנגדות”. באיראן רואים בכך “שינוי בלתי פוסק של יעדים”, והופכים את הדרישה: הפסקת התמיכה האמריקאית ב“ישראל”, יציאה מבסיסים במערב אסיה וסיום התערבויות אזוריות כתנאי מקדים לשיחות.
עם סבא״א היחסים מתוארים כ"מורכבים" בעיתונות האיראנית. מאז התקיפות ה“תוקפניות” ביוני, איראן לא אפשרה חזרה לאתרי פורדו ונתנז; אורניום מועשר ברמה של 60% נותר במתקנים. לאחר המלחמה האחרונה הושעה שיתוף הפעולה ואף הושמעה אזהרה עקיפה על פרישה מ-NPT.
העוצמה הצבאית: מלחמת 12 הימים
התגובה לתקיפה הישראלית מתוארת כנקודת מפנה. המתקפה הראשונית הוגדרה “מתקפת בזק” שנועדה ליצור “הלם ובלבול” ואף “הפתעה” ברמה המבצעית. זמן ההלם היה קצר, פחות מחצי יום – בזכות “הכניסה המהירה והמחושבת של הפיקוד העליון”, שמינה מפקדים מחליפים והשיב אחדות פיקוד בין הצבא למשמרות המהפכה. התגובה של טהראן, שכללה שיגור טילים שעיוורו את המכ״מים של נאט״ו, מוצגת כהישג היסטורי שבו האויב ביקש הפסקת אש. השיח מדגיש בשלות ואחדות בין הצבא ומשה״מ חרף ניסיונות לפלג, והגדרת המצב הנוכחי כמצב “הגנתי” לשמירת עצמאות וערכים אסלאמיים.
ישראל ועזה: הומניטריה ומשפט
התקשורת האיראנית מתמקדת במשבר ההומניטרי בעזה. נטען כי המשטר ה“פושע” של ישראל מנהל “מלחמת רעב”: ממוצע כניסת המשאיות היומי, 171, הוא שליש מן הפרוטוקול ההומניטרי, 600, גורמים פלסטיניים טוענים לשליטה ישראלית בכמות, בסוג ובמחיר הסיוע, “הנדסה שיטתית של רעב” כטקטיקת ענישה “רכה”. רופא פלסטיני מדווח על תמותת חולים וילדים מתת־תזונה, והסיוע שכן נכנס מתואר לעיתים כ“סמלי ובלתי־חיוני” (אטריות, צ’יפס, שוקולד) במקום בשר, עוף, דגים ומוצרי חלב. במקביל דווח ב“גרדיאן” על כלא “רקפת”, שנפתח מחדש בהוראת השר בן גביר: עצירים מעזה, ובהם חסרי כתב אישום, מוחזקים בבידוד, ללא אור טבעי או קשר עם החוץ, ונתונים ל“עינויים קשים” ו“התעללות”.
שינוי המפה האזורית ובידוד גיאופוליטי
בזירה הסורית מזהים אנליסטים שינוי דרמטי: ביקורו של א-שרע, הנשיא הזמני החדש, בארצות הברית מתפרש כ“צעדים מואצים” לנורמליזציה מול וושינגטון וישראל, “קנוניה אמריקאית-ישראלית” להפיכת סוריה ל“בסיס צבאי גדול” ולעיצוב “חלוקה פנימית על בסיס אתני-עדתי”, בשירות תוכניותיו של נתניהו. בעיתונות נטען כי ישראל ניצלה את נפילת משטר אסד כדי לכבוש את אזור החיץ של האו״ם בדרום סוריה, מה שמחזק את התפיסה על כישלון המדיניות האיראנית שם.
מהזווית הישראלית, יוני בן מנחם, חוקר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, מזהיר כי ביקורו בוושינגטון של אחמד א-שרע, הנשיא הזמני של סוריה, עלול לייצר “לחץ גדול מאוד על ישראל לוותר על אזורים אסטרטגיים כמו אזור החרמון”, וכי הסכמי ביטחון עם דמות כזו עלולים לכפות מגבלות מסוכנות על חופש הפעולה של צה״ל, בלי ערובות לשמירה על הדרוזים ואינטרסים נוספים. לשיטתו, ישראל לא צריכה להיקשר להסכמים שיגבילו תגובה חופשית מול איום ישיר: “העניין הזה מסכן את האינטרסים שלנו”.
מעבר לקריאה האמריקנית לשלב את צפון-מערב סוריה במסגרת מאבק משותף נגד דאעש, בשיח האיראני ההערכה היא כי מדובר במסלול “הכלה ומצור” גיאופוליטיים סביב איראן ורוסיה באמצעות עיצוב אזורי השפעה חדשים והרחבת יכולות פיקוח מערביות על הגבול הסורי-לבנוני.
במקביל מתוארת התפשטות הסכמי אברהם לאסיה המרכזית: לטענת הנשיא דונלד טראמפ, קזחסטן תהיה המדינה המוסלמית הראשונה שתצטרף בתקופת כהונתו השנייה, מהלך הנתפס כניסיון ל“הכלה ומצור גיאופוליטי” על רוסיה ואיראן באמצעות חיזוק קשרים כלכליים, טכנולוגיים וביטחוניים בין קזחסטן, ישראל והמערב.
