האם ישראל צריכה לחשוב מחדש על המדיניות מול חמאס לאחר העסקה? | אירועי הטבח ב-7 באוקטובר 2023, האונס השיטתי, העינויים, הרצח המופקר של גברים, נשים, ילדים, תינוקות וזקנים וחטיפת בני ערובה סיפקו תובנה מזעזעת על הברבריות של המחבלים בעזה. יוזמה ישראלית חדשה סיפקה הוכחה נוספת לרוע הבלתי נתפס המנחה את מעשיהם. מאז הטבח פגעה ישראל בכל תשתית הטרור הנרחבת ברצועת עזה. מלכתחילה מטרותיה של ישראל היו ברורות: להשמיד את חמאס, הן ככוח לוחם והן כגוף משילותי, ולשחרר את בני הערובה.
בשנה האחרונה התקדמה ישראל באופן משמעותי בפירוק חמאס. עם זאת, המטרה של שחרור החטופים נותרה חמקמקה. מתוך 250 בני הערובה שנלקחו במהלך הטבח, חלקם שוחררו תמורת כמה ימי הפסקת אש ושחרור מחבלים פלסטינים, חלקם שוחררו בפעולות נועזות של צה"ל, אחרים נרצחו בשבי המחבלים ושלושה נהרגו באופן טרגי על ידי כוחות צה"ל. נכון ל-15 בדצמבר 2024 המשיכו המחבלים להחזיק כ-100 בני ערובה, כ-60 מהם עדיין בחיים.
מתוך הכרה בקושי לאתר ולשחרר את בני הערובה, וביתר שאת על רקע הוצאתם להורג של שישה בני ערובה בזמן שחיילי צה"ל סגרו על עמדתם, הודיע ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ב-20 בנובמבר 2024, כי ישראל תעניק פרס בסך 5,000,000 דולר, מעבר חופשי מרצועת עזה ההרוסה, וחסינות לכל מי (ומשפחתו הקרובה) ששחרר בן ערובה חי.
אם להאמין ולו חלקית לדיווחיהם של ארגוני האו"ם וגורמים אחרים, עזה נהרסה לחלוטין והרצועה כולה ניצבת בפני מצב הומניטרי רעוע. דרום אפריקה, לבקשת הממונה על השכר האיראני שלה, אף טענה (באופן שקרי) שישראל מבצעת "רצח עם" ברצועה. גורמים אחרים טענו כי עזה מתמודדת עם רעב ושורה של אתגרים מיידיים ומסכני חיים שונים.
בנסיבות רגילות, לנוכח המצב ברצועה מוכת הקרבות, ניתן היה להניח כי הצעת פרס כספי עצום (לאוכלוסייה הסובלת מזה שנים מעוני חמור לכאורה), לצד חסינות מפני העמדה לדין והבטחה להעתקת מקום מגוריהם, יהוו הזדמנות להמוני עזתים ללחוץ על המחבלים לשחרר את בני הערובה. שחרור בני הערובה יאפשר לא רק למחבלים להתעשר ולהימלט מהאזור, אלא גם לקדם באופן משמעותי את סיום הפעולות הצבאיות.
במקום לנצל את ההזדמנות, פרסם חמאס ב-30 בנובמבר 2024 סרטון של בן הערובה הישראלי-אמריקאי עידן אלכסנדר, בעברית ובאנגלית, תחת הכותרת "בקרוב… הזמן הולך ואוזל". בסרטון עידן אף הזכיר את הפרס המוצע.
הרוע הבלתי נתפס של המחבלים העזתים והסובבים אותם הוא כזה שהם אפילו לא מנסים לקצור את ההזדמנות שמציג נתניהו. עבורם, התעללות בבני ערובה, שימוש בהם כמנוף למנוע מישראל להשמיד את חמאס ולכפות שחרור של מאות, ואולי אלפים, של טרוריסטים אחרים, חשובה יותר מחייהם שלהם, מחיי משפחותיהם ואפילו מחייהם של שאר תושבי הרצועה, שעדיין סובלים מתוצאות הטבח.
רוע מסוג זה אינו טבע האדם, אלא תוצר של טיפוח פלסטיני. המחבלים שהשתתפו בטבח ב-7 באוקטובר ואלה שמחזיקים היום את בני הערובה אינם תוצר של חמאס בלבד. במקום זאת, הם תוצר של שלושה עשורים של שטיפת מוח של הרשות הפלסטינית, שנאה לישראל ודה-הומניזציה של ישראלים.
לפיכך, בדיון על עתידה של רצועת עזה, הדגישה ישראל כי הרשות הפלסטינית לא תמלא תפקיד נוסף ולא תורשה שוב להפיץ את האינדוקטרינציה רוויית השנאה שלה כלפי תושבי הרצועה. ההסבר היה פשוט: אם הרשות הפלסטינית תחזור לשלוט ברצועה, ישראל תגזור על עצמה לסבול את טבח ה-7 באוקטובר, במוקדם או במאוחר, שוב ושוב.
אלא שכאן טמונה הבעיה. בעוד המחבלים העזתים, כולל אלה המחזיקים בבני הערובה, בוחנים את מדיניותה של ישראל, הם נתקלים במסרים סותרים. מצד אחד, בעזה, ישראל זיהתה בצדק את הרשות הפלסטינית כמקור האלימות והטרור. מנגד, ביהודה ושומרון ישראל לא רק ממשיכה לשתף פעולה עם אותה רשות, אלא אף ממשיכה לספק לה מאות מיליוני שקלים בחודש. ברצועת עזה, בעודה מתחייבת שוב ושוב להשמיד את חמאס, ישראל אימצה ושימרה שני קווי מדיניות החותרים תחת מטרה זו.
ראשית, ישראל אפשרה לארגון הטרור הרצחני להמשיך למלא תפקיד משמעותי בחלוקת הסיוע ההומניטרי. כתוצאה מכך שמר חמאס על הדומיננטיות שלו באוכלוסייה ואף נהנה כלכלית.
שנית, ישראל מעורבת באופן פעיל (גם אם באמצעות מתווכים) במשא ומתן עם חמאס לשחרור בני הערובה.
בעוד שחרור בני הערובה הוא כמובן בעל חשיבות עליונה, נראה כי המידע הציבורי על העסקה המתגבשת מצביע על כך שחמאס יזכה בפרס משמעותי, עם הסכמת ישראל להפסיק חלק מהלחימה בעזה ולשחרר מאות, ואולי אף אלפי, מחבלים, כולל רוצחים.
המשמעות המשולבת של מדיניות זו היא שחמאס ימשיך למלא תפקיד שלטוני מרכזי ברצועת עזה ולא רק יתעשר כלכלית אלא גם יתחזק בחברה הפלסטינית כמשוחרר מטרוריסטים. המלחמה בחמאס ובשאר המחבלים העזתים אינה קינטית בלבד. במקום זאת, זוהי גם מלחמת תפיסה. לפיכך, ללא קשר להצהרותיה הפומביות של ישראל, כל עוד האוכלוסייה בעזה תמשיך לזהות את מדיניותה של ישראל בשטח כחותרת לכאורה תחת מחויבותה להשמיד את חמאס, לא יושג שינוי של ממש.
בהמשך, כדי להשיג את יעדיה, ישראל תצטרך לשנות את מדיניותה. בנוסף ללחץ הצבאי, שיש להגבירו, על ישראל להשתלט בפועל על חלוקת הסיוע ההומניטארי לאוכלוסייה ברצועה ולחשוב מחדש על ההשלכות של מתן תגמולים למחבלי חמאס ולאלץ את ישראל לשחרר מחבלים. גם במבט ליהודה ושומרון, על ישראל לבחון מחדש את עמדתה בנוגע להמשך שיתוף הפעולה עם הרשות הפלסטינית.
