האם זה יהיה עוד הסכם דיפלומטי לא מושלם וספק יעיל? | לפני מספר שבועות, סגנית הנשיא קמאלה האריס, פרסמה את ההצהרה הבאה: "אנחנו גם ממשיכים להאמין שפתרון דיפלומטי הוא הדרך היחידה להחזיר את השקט המתמשך ולאפשר לתושבים משני הצדדים לחזור לבתיהם בשלום". מניתוח של הדברים, נראה כי האריס השתמשה באותו אוצר מילים פוליטי שגרתי שבו השתמשו אוסטין לויד, שר ההגנה האמריקני, ואנתוני בלינקין, מזכיר המדינה, ביחס למלחמה של ישראל בחיזבאללה.
החיפוש אחר "פתרון דיפלומטי", כזה שמגביל אפשרויות צבאיות, חזר על עצמו שוב ושוב. לעיתים קרובות, בליווי המונח הקלישאתי "שני הצדדים" המשקף פילוסופיה שסותרת את המציאות, לפיה צד אחד התחיל במלחמה זו נגד הצד השני. עם זאת, אם נביט למציאות בעיניים ישנו רק צד אחד אשר הצהיר על מטרותיו לפלוש לצד השני, ובנוסף, מסרב להכיר בלגיטימיות של זכותם של אזרחים לחיות בבתיהם בשלום. אותם הבתים שהאריס מקווה שיחזרו אליהם התושבים בצפון. לפיכך, כשאפשרות של "הסדרה" עומדת על הפרק, אסור לישראל לקבל אותה תחת לחץ.
אנו חייבים לשים לב לפסיכולוגיה של השפה ולמשמעות המילים, המשחקות תפקיד בכל מצב בחיינו. הקריאה ל"פתרון דיפלומטי" מניחה שניתן למצוא מידה של סופיות וסגירת מעגל בהפסקת המלחמה נגד קבוצה איסלאמיסטית רדיקלית הניזונה מאידיאולוגיה דתית חסרת פשרות. אולי "הסכם דיפלומטי" אפשרי, אך הבה לא נשלה את עצמנו כי "הסדרה" כזו יכולה להיות מתורגמת ל"פתרון" אמיתי.
בהיעדר פתרון, כל הסכם יהיה במקרה הטוב זמני. גם בבית הלבן יודעים זאת. הסכם דיפלומטי הוא בעצם "פסק זמן" ברוח הלוחמה האיסלאמיסטית, שבו יש לחפש הפסקת אש רק כאשר מפסידים ורק עד שאפשר לצבור מספיק כוח כדי לחדש את פעולות האיבה, כפי שאומרת גישת "ההודנה" המפורסמת. כמו במשטר הפלסטיני בעזה, טרור ואלימות יהיו האמצעי שבסופו של דבר חיזבאללה ואיראן יחזרו אליו וישתמשו בו כחלק מאסטרטגיה של שחיקה פסיכולוגית. זאת כל עוד שהמטרה של חיסול ישראל קיימת ונמצאת על השולחן.
המושג "שלום" מפתה, מכיוון שהוא חמקמק. הפיתוי שלו נובע מהרצון שאנו מניחים שיש לכולם ליהנות ממשפחתם, להתפרנס בכבוד ולהיות מרוצים ובטוחים בביתם. החמקמקות שלו נובעת מההבנה שהמטרות הללו הן משניות ליעד-על אחד המנחה את המסרבים להכיר בריבונות יהודית כלשהי בארץ המכונה "פלסטין". קריאות "מוות לישראל" מאיראן, השמחה ברחובות עזה מיד לאחר טבח ה-7 באוקטובר, סקרי דעת הקהל המזעזעים שתמכו בפעולות הללו ומחסני התחמושת בבתים של אזרחים בדרום לבנון אינן התנהגויות המעידים על הרצון ל"שלום", "הסדרה" או "הרגעה". אלה הם בסך הכל מושגים מערביים שמספיקים זמנית את האש – עד לפעם הבאה.
המכשולים לפתרון דיפלומטי טבועים בכל עימות עם תנועות מבוססות על אידיאולוגיות. כשם שגרמניה הנאצית ויפן הקיסרית הובסו צבאית, גם האידיאולוגיות המזיקות שלהן חדלו מלהתקיים. בעלות הברית קראו ל"פירוז, דנציזיפיקציה, ביזור ודמוקרטיזציה" של גרמניה; והגנרל מקארתור דאג שיפן תוותר על הזכות לנהל מלחמה. האידיאולוגיות שהניעו את ציר גרמניה-יפן אכן נמחצו, אך רק בזכות כוח צבאי מכריע, ולעיתים אכזרי, שגבה חיים של עשרות אלפי בני אדם בכל רחבי העולם. כיום, הכחשת השואה היא עבירה פלילית בגרמניה ועדיין ליפן אסור לנהל מלחמה ואף להחזיק צבא משמעותי. כאן, במזרח התיכון, אנו די רחוקים מהיום שבו השיעים הקיצונים, בדמותם של איראן ושלוחותיה, יאמצו את ההכרה בזכותה של ישראל להתקיים ויוותרו על הזכות להתנגדות אלימה.
בניגוד לפתרונות דיפלומטיים, הסכמים באים והולכים. סיום מוקדם של מלחמה וביטול יעדים שיסירו את יכולתן של קבוצות איראניות ברחבי המזרח התיכון לחזור לאלימות לאחר הפסקת האש, אינן אינטרס לאותם אנשים המבקשים להוביל ל"שלום אמיתי" לאורך זמן. יש להסיר מהמשוואה את אידיאולוגיית השנאה, אידיאולוגיית ההכחשה והאידיאולוגיה של עליונות על כל מיעוטי האזור, לפני שבכלל יהיה ניתן לשקול פתרון מדיני בר-קיימא.
שינוי קוגניטיבי חייב להקדים כל שינוי התנהגותי. וסוג זה של שינוי רחוק מאוד מדעתם של שכננו, הקרובים והרחוקים. השגת השינוי דורשת את אותה אסטרטגיה שבה השתמשו בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. כלומר, ניצחון צבאי מוחץ ומשכנע שיביא לשינוי תודעתי בשטח. עד אז, ייתכן שהטוב ביותר שאנו יכולים לקוות לו ב"הסדרה" כלשהי הוא עוד הסכם דיפלומטי לא מושלם וספק יעיל לטווח הארוך.
