
הגיע הזמן שישראל תאמץ את תפקידה כמעצמה אזורית | בסאטירה הבריטית הקלאסית "העכבר ששאג", אומה זעירה ובדיונית מכריזה מלחמה על ארצות הברית, לא בתקווה לנצח, אלא כדי להפסיד ולקבל סיוע נדיב לאחר המלחמה. במקום זאת, באמצעות סדרה של תקלות קומיות, הדוכסות הזעירה של גרנד פנוויק מוצאת את עצמה כמנצחת בטעות וכמעצמה גרעינית. למרות שהוא הומוריסטי ואבסורדי, הסרט מדגיש אמת פרובוקטיבית: אפילו מדינות קטנות יכולות לשנות את הדינמיקה הגלובלית עם כוונה אסטרטגית, תזמון ומטרה ברורה.
ישראל, הנתפסת לעתים קרובות כאומה קטנה המוקפת באי-יציבות, אינה דמות קומית – אך הגיע הזמן לאמץ מציאות נועזת: ישראל יכולה וצריכה להתחיל לפעול לא רק כמדינה הפועלת למען הישרדותה, אלא כמעצמה אזורית פרואקטיבית המעצבת את עתיד המזרח התיכון.
מעוצמה צבאית למנהיגות אסטרטגית
הביצועים הצבאיים האחרונים של ישראל הדגישו את יכולותיה חסרות התקדים באזור. חיסול תשתיות חיזבאללה, שיתוק מבני הפיקוד של חמאס בעזה והתגובה המחושבת לפרובוקציות איראניות, שהגיעו לשיאן בהצלחות מבצעיות משמעותיות, מצביעים על יתרון טקטי מוחץ.
איראן, שהייתה במשך זמן רב המתחרה האגרסיבית ביותר לדומיננטיות אזורית, מצאה את שלוחיה נחלשים, כלכלתה נחנקת והשפעתה פוחתת על רקע תסיסה פנימית וביקורת בינלאומית. נפילת משטר אסד בסוריה, בסיוע עקיף של איראi, מפרקת עוד יותר את ציר ההשפעה של טהראן.
עם זאת, איום קיומי אחד נותר ללא מענה: תוכנית הגרעין של איראן. זה כבר לא מספיק לעכב או להרתיע. ישראל חייבת להוביל קואליציה – דיפלומטית או צבאית – לפירוק היכולת הגרעינית של איראן בהסכמה, בכוח, או בשילוב של שניהם. העמימות בשאיפותיה של איראן וההססנות של הקהילה הבינלאומית הופכות את זה לקו אדום שלא ניתן לחצות.
חזית טורקית חדשה
במקביל, טורקיה עברה ממשתתפת שקטה למתווכת פעילה, במיוחד בסוריה. פריסת הכוחות הטורקיים בצפון סוריה, בשילוב החזון הניאו-עות'מאני של ארדואן, מציבים איום חדש. הצבת כוחות טורקיים בגבול הצפוני של ישראל, בתוך סוריה השברירית וחסרת החשמל, מציגה קלף נפיץ. היא מסבכת את הפעילות, מגבירה את הסיכון להסלמה בסכסוך ועלולה לעודד פלגים אסלאמיים יריבים בחסות טורקית. אי אפשר להתעלם מכך.
מי מוביל את האזור?
טורקיה מחפשת השפעה באמצעות שילוב של נוסטלגיה עות'מאנית וכלכלה מודרנית, וממצבת את עצמה כגשר בין מזרח למערב. קטאר מפעילה את עושרה ואת התקשורת שלה (בעיקר אל-ג'זירה) בעוצמה רכה מיומנת. איראן, למרות כישלונותיה, ממשיכה לייצא אידיאולוגיה קיצונית וחוסר יציבות לאזור.
בינתיים, שחקנים גלובליים כמו סין ורוסיה מעמיקים את טביעת הרגל שלהם במזרח התיכון. יוזמת החגורה והדרך של סין קושרת בשקט נמלים, כבישים ורשתות דיגיטליות מהמפרץ ועד הלבנט, ואילו רוסיה, שספגה מכה לאחר התמוטטות משטר אסד, מחזירה כעת את כוחה ואת קשריה עם הממשלה החדשה בסוריה.
בנוף שנוי במחלוקת זה, ישראל בולטת כאומה יציבה, חדשנית, עליונה מבחינה צבאית ויעילה יותר ויותר מבחינה דיפלומטית. מדוע, אם כן, אנו חושבים על עצמנו לעתים קרובות כעל הפריפריה ולא כעל הליבה?
מעבר להישרדות: כוחה של זהות
הדימוי העצמי האסטרטגי של ישראל עוצב במשך עשרות שנים על ידי טראומת ההישרדות – דמוקרטיה בודדה במצור. אבל העידן הזה משתנה. כפי שאומר הפתגם, "מי שחושב שהוא מוכה, הוא אכן כזה". תפיסת עצמנו כתגובתיים או מתגוננים בלבד מגבילה את ההשפעה הדיפלומטית שלנו וחונקת שותפויות אזוריות.
מדינה שמתנהגת כמו מנהיגה מושכת אחרים. מדינות מעדיפות לחבור למעצמה חזקה ויציבה שמובילה עם מטרה וביטחון. באמצעות הקרנת עוצמה, לא רק צבאית אלא גם דיפלומטית וכלכלית, ישראל יכולה להפוך למוקד משיכה במזרח התיכון – למדינות, להשקעות ולהשפעה.
"אל-ג'אר קבל אל-דאר" – "השכן לפני הבית"
בתרבות הערבית, פתגם זה מדגיש את חשיבותם של שכנות טובה אפילו על פני הבתים הטובים ביותר. כדי שישראל תוביל אזורית, נורמליזציה אסטרטגית עם מדינות סוניות מתונות היא חיונית. הסכמי אברהם היו רק ההתחלה. העמקת היחסים עם מדינות כמו ערב הסעודית, עומאן, מרוקו, ואפילו חידוש היחסים עם ירדן ומצרים עם כבוד ותמריצים מחודשים היא חיונית.
שותפויות אלה אינן נועדו רק לביטחון. הן צריכות להתפתח לבריתות כלכליות, טכנולוגיות, חינוכיות ותרבותיות. הסכם אנרגיה נקייה מזרח-תיכונית רחב, קונסורציום חדשנות במים או פיתוח אמצעים טכנולוגיים יכולים להביא לעידן חדש של תלות הדדית, כשישראל מובילה בראש.
יריבות מפוזרות: טורקיה, קטאר ומצרים
עלייתן של יריבות אזוריות אינה בהכרח משחק סכום אפס. ניתן לאזן את טורקיה על ידי יצירת שותפויות ביטחוניות ותשתיות עמוקות יותר עם יוון, קפריסין והבלקן. לקטאר, עם כל העוצמה הרכה שלה, יש כוח קשה מוגבל – ישראל יכולה לנטרל את השפעתה על ידי הצעת נרטיבים אזוריים משכנעים יותר ושידור ישיר לקהל הערבי.
מצרים נותרה קלף כללי. בעודה מתנדנדת בין חוסר יציבות ללאומנות, ישראל חייבת להציע תמיכה אסטרטגית שקטה – שיתוף פעולה כלכלי, שיתוף טכנולוגיות מים ויוזמות משותפות למלחמה בטרור – כדי להבטיח שקהיר תישאר קרובה ולא תתרחק ותהפוך קרה.
אמנות ונאמנות: העוגן האמריקאי
ארה"ב נותרה בעלת ברית מרכזית של ישראל. אך בעוד וושינגטון מאזנת מחדש את המיקוד הגלובלי שלה, על ישראל להבטיח את המשכיות היחסים הללו תוך היערכות לאוטונומיה אסטרטגית. גיבוש הסכמי הגנה ארוכי טווח עם ארה"ב, הקשורים לא רק לתמיכה צבאית אלא גם לשיתוף פעולה טכנולוגי ומודיעיני, עשוי להבטיח תמיכה אמריקאית בחזון האזורי של ישראל.
בינתיים, הושטת יד לאירופה, הודו ומדינות אפריקאיות נבחרות צריכה להשלים אסטרטגיה זו, ולהראות שישראל אינה רק שחקן מזרח תיכוני, אלא כזה המחבר את אירו-אסיה באמצעות חדשנות וחוסן.
ניהול הדרקון והדוב
מה לגבי סין ורוסיה? אי אפשר להתעלם מאף אחד מהם.
סין היא ענקית כלכלית. המעורבות כאן חייבת להיות פרגמטית וזהירה: לקדם בברכה השקעות במגזרים לא רגישים (כמו תשתיות או אנרגיה נקייה), אך לשמור על טכנולוגיות הליבה ותחומי הסייבר. שקיפות ותיאום עם ארצות הברית בהתקשרויות אלה ימנעו תגובות דיפלומטיות קשות.
טביעת הרגל האזורית של רוסיה היא בעיקר צבאית ואופורטוניסטית. בעוד שעלינו לשמור על פרוטוקולים של מניעת עימותים, אסור לישראל לעשות רומנטיזציה ליחסים עם מוסקבה. במקום זאת, עלינו להשקיע בשקט במודלים אזוריים פוסט-רוסיים, במיוחד בתחום האנרגיה, שבהם ישראל ובעלות בריתה במזרח הים התיכון, יוון, קפריסין, מצרים ואפילו קטאר, יכולות לעצב מחדש את מפת הגז של אירופה.
איראן: להכיל, לבודד, לפרק
איראן נותרה האתגר העיקרי לטווח הארוך. שינוי המשטר צריך להיות מדיניות, אבל הכלת המשטר חייבת להיות קודם. זה כולל:
- חיזוק האופוזיציה הפנימית בערוצים דיגיטליים והומניטריים.
- המשך הרתעת הסייבר.
- שיבוש קווי אספקה אזוריים ומימון פרוקסי.
- שמירה על אופציות צבאיות אמינות וגלויות.
- והכי חשוב, פירוק היכולת הגרעינית שלה. הדיפלומטיה עשויה לעכב אותה, אבל הכוח חייב להישאר על השולחן.
מעורבות מעמדה של כוח אינה חולשה. אם טהראן תתמתן אי פעם, ישראל צריכה להיות מוכנה לשינוי ביצירתיות דיפלומטית – כל עוד הערבויות הביטחוניות יישארו יציבות.
תפקידה של ישראל כמעצמה אזורית: צעדים שיש לנקוט
- אסטרטגיה לאומית: הקמת מועצה אסטרטגית להשפעה אזורית, המורכבת ממנהיגים ביטחוניים, דיפלומטיים, כלכליים וטכנולוגיים.
- דיפלומטיה ציבורית: השקת יוזמה למיתוג מחדש של ישראל אזורית, עם תוכן בערבית, מעורבות צעירים ופלטפורמות שיתופיות.
- דיפלומטיית תשתיות: הובלת מגה-פרויקטים אזוריים בתחומי המים, ביטחון המזון והבינה המלאכותית.
- עדכון תפיסה צבאית: מעבר מהגנה תגובתית לדוקטרינה פרואקטיבית עם עומק אסטרטגי.
- תוכניות חינוך: הקמת תוכניות מלגות לסטודנטים ערבים ואפריקאים באוניברסיטאות ובמוסדות האקדמיים בישראל.
היתרונות של חשיבה גדולה יותר
- ביטחון: שכנים יציבים ומסגרות משותפות מפחיתים איומים קיומיים.
- כלכלה: שווקים אזוריים ומסדרונות לוגיסטיים יכולים להאיץ את הצמיחה.
- יוקרה: ישראל הופכת למעצבת מדיניות, לא למדינה מגיבה.
- חדשנות: שותפויות מגוונות מניעות טכנולוגיה ומחקר.
- גאווה בתפוצות: הקהילות היהודיות בעולם רואות בישראל לא מדינה מבודדת, אלא כמגדלור מוביל.
המכשולים של ישראל בתפקידה כמעצמה אזורית
כמובן, זו לא אוטופיה.
- חלק מהמשטרים הסונים הם שבריריים או דו-פרצופיים.
- פיצול פוליטי פנימי עלול לחסום חזון נועז.
- איראן ושלוחיה ימשיכו בלחימה א-סימטרית.
- יריבויות בין מעצמות יכולות להגביל את מרחב המדיניות.
- יריבות אזוריות כמו טורקיה וקטאר ינסו לתמרן דיפלומטית.
אבל כמו שאומר הפתגם הערבי, "מאן ג'דה וג'אדה" – "מי ששואף מצליח". ואולי, רק אולי, הגיע הזמן שנפסיק לחכות שהעולם ייתן לנו לגיטימציה. כמו דוכסות גרנד פנוויק בסרט האבסורד המענג ההוא, גם אנחנו עשויים לגלות שמשחק נועז יותר יוצר את המציאות שאנו מחפשים. ישראל שואגת. עכשיו היא חייבת להוביל.