הכוחות הטורקיים של ארדואן מאיימים על הסטטוס קוו הישראלי | בשנים האחרונות, טורקיה הפכה לאחד הכוחות הצבאיים הפעילים ביותר במזרח התיכון ובאפריקה, מקימה בסיסים, פורסת כוחות, ויוצרת בריתות צבאיות חדשות על פני מרחב גיאוגרפי נרחב – מקפריסין במזרח הים התיכון, צפון עיראק וסוריה ועד סומליה וקטאר, ומלוב ועד צ'אד. פריסה נרחבת זו משקפת את האסטרטגיה המתפתחת של אנקרה תחת הנשיא רג'פ טייפ ארדואן, המכוונת לעצב מחדש את תפקידה של טורקיה כמעצמה אזורית ואפילו טרנס-אזורית. עם זאת, מהלכים אלה אינם נטולי סיכון, במיוחד כאשר הם מביאים את הכוחות הטורקיים לקרבה – ופוטנציאלית לעימות – עם שחקנים אזוריים אחרים, כולל מצרים וישראל.
גיאוגרפיה אסטרטגית: היכן לטורקיה יש נוכחות צבאית על הקרקע?
עיראק וסוריה
טורקיה מקיימת נוכחות צבאית חזקה ומתרחבת בצפון עיראק, בעיקר בתירוץ של מאבקה במפלגת הפועלים הכורדית (PKK). עשרות מוצבים ובסיסים באזור כורדיסטן מאפשרים לכוחות הטורקיים לבצע מבצעים חוצי גבולות. בנוסף, טורקיה מחזיקה מוצבים צבאיים (כולל גדודי טנקים וכוחות מיוחדים) בצפון-מזרח עיראק, הפונים לכירכוך ולסולימאניה. בסוריה, טורקיה שולטת בחלקים מהצפון, כולל עפרין, ג'רבולוס וחלקים מאידליב, באמצעות הצבא שלה וכוחות המורדים הסורים המקורבים לה. היעדים העיקריים של אנקרה בסוריה הם לבלום את האוטונומיה הכורדית, לצמצם את זרימת הפליטים ולשמר השפעה בכל הסדר פוליטי עתידי. לאחר נפילתו של בשאר אסד, טורקיה הציבה את עצמה כמגינה של המשטר החדש בהנהגת אחמד חוסיין אל-שראע נגד חתרנות איראנית שנועדה להפיל את המשטר הסורי החדש.
קטאר
מאז משבר המפרץ ב-2017, כאשר ערב הסעודית, איחוד האמירויות, בחריין ומצרים הטילו סגר על קטאר, טורקיה מיהרה לשלוח כוחות לבסיס טאריק בן זיאד החדש ליד דוחה. פריסה זו, המגובה בהסכם הגנה, אפשרה לטורקיה להציב 4,000 חיילים בקטאר והייתה סמלית לא פחות מאשר אסטרטגית – הצהרה על תפקידה של טורקיה כמתווכת כוח במפרץ ומגינה של בעלת בריתה האידיאולוגית.
סודאן וסומליה
בסומליה, טורקיה מפעילה את הבסיס הצבאי הגדול ביותר שלה בחו"ל, מחנה TURKSOM, ליד מוגדישו. הוא משמש הן כמתקן אימונים לחיילים סומלים והן כפלטפורמה להקרנת עוצמה רכה וקשה של טורקיה במזרח אפריקה. בסודאן, הניסיון הקצר של טורקיה לפתח את האי סואקין (ששימש כמפקדת הצי העות'מאני בים האדום) למרכז לוגיסטי ותיירותי עם יישומים צבאיים אפשריים נקטע לאחר נפילתו של עומר אל-בשיר, אם כי אנקרה נותרה פעילה מבחינה דיפלומטית ומסחרית.
צ'אד
אף כי בהיקף מוגבל יותר, כוחות טורקיים מוצבים בשתי הערים המרכזיות במזרח צ'אד, אבשה ופאיה לארגו, לאורך הגבול עם סודאן. המעורבות הטורקית בצ'אד משקפת את האסטרטגיה הרחבה יותר של אנקרה באזור הסאהל, שם טורקיה מספקת אימונים צבאיים וסיוע הומניטרי והגדילה את נוכחותה הדיפלומטית. מאמצים אלה משלימים את השפעתה המתרחבת באזור כחלק ממדיניות אפריקאית רחבה יותר.
קפריסין
טורקיה מחזיקה למעלה מ-30,000 חיילים בצפון קפריסין, סמל מתמשך לסכסוך הבלתי פתור מאז חלוקת האי ב-1974. בעוד שזו אינה חלק מההתרחבות הצבאית האחרונה, הפריסה בקפריסין מדגישה את ההשתרשות הצבאית ארוכת הטווח של טורקיה במזרח הים התיכון ואת נכונותה לאכוף תביעות – במיוחד על גבולות ימיים ומשאבי פחמימנים.
מוטיבציות אסטרטגיות מאחורי ההתרחבות
טביעת הרגל הצבאית של טורקיה מונעת על ידי תמהיל של אידיאולוגיה, חששות ביטחוניים, אינטרסים כלכליים ושאיפות גיאופוליטיות.
-
יוקרה גיאופוליטית וניאו-עות'מאניות: מדיניות החוץ של ארדואן הזכירה לעתים קרובות קשרים היסטוריים, במיוחד עם טריטוריות עות'מאניות לשעבר (כגון התביעות בסוריה ובעיראק), כחלק מחזון להחזיר את השפעתה של טורקיה. רטוריקה זו מתואמת עם מהלכים אסטרטגיים המאותתים על רצונה של טורקיה לפעול באופן עצמאי מנאט"ו ומהמערב.
-
בריתות אידיאולוגיות: טורקיה מתיישרת יותר ויותר עם משטרים או תנועות בעלי אוריינטציה אסלאמיסטית, כפי שניתן לראות בתמיכתה באחים המוסלמים במצרים ובקשריה עם קטאר. עמדה אידיאולוגית זו מציבה אותה בניגוד לאיחוד האמירויות, ערב הסעודית, מצרים, ובאופן גובר – ישראל.
-
ביטחון ולוחמה בטרור: אנקרה מצדיקה רבות מהפריסות שלה כהכרחיות למאבק בטרור, במיוחד ה-PKK והשלוחה הסורית שלו, ה-YPG. מניעת היווצרותם של אזורים כורדים אוטונומיים לאורך גבולה הדרומי נותרת בעדיפות עליונה.
-
גישה לאנרגיה וכלכלה: פריסות צבאיות משרתות גם מטרות כלכליות – הגנה על תביעות ימיות במזרח הים התיכון, הבטחת גישה לשווקים אפריקאיים, ומתן אפשרות לקבלנים ומשקיעים טורקיים לזכות בעמדות מועדפות באזורים מתפתחים.
סיכון לעימות: משוואת ישראל-טורקיה בסוריה
מבין כל הפריסות שלה, הנוכחות של טורקיה בצפון סוריה נושאת את הפוטנציאל הגבוה ביותר לחיכוך עם ישראל. בעוד שישראל וטורקיה נקטו צעדים לקראת נורמליזציה בשנים האחרונות, הן נותרו חשדניות זו כלפי זו מבחינה אסטרטגית. התמיכה של טורקיה בחמאס, הביקורת שלה על מדיניות ישראל בעזה ובירושלים, והשאיפות שלה בסוריה הן נקודות חיכוך משמעותיות.
מבצעי אוויר ישראליים בסוריה – המכוונים בעיקר נגד נכסים איראניים – מתרחשים לעתים קרובות במרחב אווירי קרוב לאזורים בשליטת טורקיה. ככל שטורקיה מעמיקה את השתרשותה באמצעות מוצבים צבאיים חדשים ופעילויות מודיעין, עולה הסיכון למפגשים מקריים או מכוונים. יתר על כן, שיתוף פעולה טורקי עם גורמים אנטי-ישראליים, במישרין או בעקיפין, עלול לגרור תגובות ישראליות.
בהתחשב בכך, התנגשות צבאית ישירה בין השתיים אינה סבירה בטווח הקצר. גם אנקרה וגם ירושלים מיומנות בניהול מתחים באמצעות ערוצים דיפלומטיים וחולקות אינטרסים חופפים ביציבות אזורית. אכן, מידע שדלף לעיתונות דיווח על משא ומתן שנוהל על ידי ישראל וטורקיה באזרבייג'ן שהביא לחלוקה מאושרת של אזורי השפעה, ובכך הרגיע את המתחים בין שתי המדינות. נראה כי טורקיה קיבלה את זכותה של ישראל להגנה עצמית במקרה שמופיע איום באזורים בהם כוחות טורקיים מיועדים להיות מוצבים. עם זאת, כל הידרדרות במצב בעזה או התחדשות האקטיביזם הטורקי סביב ירושלים עלולה לשנות את ההערכה.
כאשר שאיפה פוגשת אי-ודאות
הפריסות הצבאיות של טורקיה ברחבי המזרח התיכון ואפריקה מייצגות כיול מחדש נועז של תפקידה האזורי. בעוד שרבים ממהלכים אלה הינם הגיוניים מבחינה טקטית בטווח הקצר – הרחבת ההשפעה הטורקית, הגנה על אינטרסים ביטחוניים, וחיזוק היוקרה – הם גם נושאים סיכונים אסטרטגיים. הרחבת יתר, תגובת נגד פוטנציאלית מאוכלוסיות מקומיות, והסתבכויות עם כוחות אחרים – כולל ישראל – עלולים לסבך את שאיפותיה של טורקיה.
בסופו של דבר, אסטרטגיית הקרנת העוצמה של אנקרה משקפת הן ביטחון והן חרדה: ביטחון ביכולותיה המתעצמות, וחרדה מפני שינויים אזוריים שעלולים לדחוק לשוליים את האינטרסים הטורקיים. האופן שבו טורקיה תאזן בין שאיפה לבין ריסון יעצב את תפקידה בסדר האזורי המתהווה.
