האם יש קשר בין ההפגנות ששוטפות את כיכר סראצ'חאנה באיסטנבול לבין פרויקט שאפתני של נושאת מטוסים טורקית או לצוללות מתקדמות מול עזה שמשוגרות אל מעמקי הים התיכון? הקשר הזה לא מקרי, והוא מתבהר ככל שנעמיק בתהליכים שמובילה טורקיה תחת שלטונו המתמשך של רג'פ טאיפ ארדואן. במציאות פוליטית שבה הלחץ הפנימי מתרגם עצמו למהלכים חיצוניים – ישראל מוצאת את עצמה, שוב, במרכז הזירה.
הקרב על איסטנבול – והמאבק על הלגיטימציה
כיכר סראצ'חאנה, בלב איסטנבול ההיסטורית, הפכה בימים האחרונים לזירה רועשת ומסוכנת של הפגנות עבור השלטון הטורקי. מעצרו של קרם אימאמאולו, ראש העיר והיריב הפוליטי המרכזי של הנשיא ארדואן, הצית הפגנות אלימות וגל מחאה שטרם שכך. אימאמאולו – שבחזותו החיצונית נראה כאדם פייסני ומדוד, אך בקלפי התברר כיריב עיקש – נחשב היום בעיני רבים כמי שיכול להחליף את ארדואן ולהחזיר את טורקיה לנתיב דמוקרטי.
ארדואן מבין שהקרב על איסטנבול הוא הוא קרב על הלגיטימציה, על היכולת לשמר את ההגמוניה. למרות הסדקים המתהווים – שלטונו יציב. הוא השתלט באופן שיטתי על מוקדי הכוח האמיתיים: לאחר טיהורים מסיביים בצבא, הוא החליף את ראשי המשטרה, הכפיף את מערכת המשפט, ביסס רוב נאמן בפרלמנט והשתלט על התקשורת כמו גם הקים מליציות חמושות פרטיות. המשטר הדמוקרטי במדינה הפך לחזית שמוחזקת בכוח ולא בבחירה.
מדוע המערב שותק?
המערב, שבעבר אולי היה משמיע קול, בוחר כעת להחריש. ממשל טראמפ נוקט בגישה אוהדת כלפי ארדואן, לטראפ אין כל בעייה או הסתייגות מדיכוי חופש הפרט או החלת ערכי דמוקרטיה בבעלות ברית., הביקורת על טורקיה דלה. הסיבה ברורה: לארה״ב יש אינטרס אסטרטגי מובהק לשמר את טורקיה בתוך כבעלת ברית – ובעיקר מחוץ לבריתות הציר הרוסי-סיני. ככל שאנקרה מהדקת את קשריה עם מוסקבה ובייג’ינג, כך עולה רף החשש בוושינגטון.
למעשה, החשש מפני חבירה טורקית לציר הפוסט-מערבי מייצר פרדוקס מדיני: דווקא משטר סמכותני שמדכא כל סממן דמוקרטי, זוכה להגנה ולגיבוי בינלאומי – מתוך שיקול אסטרטגי טהור. כך מעניקה ארה״ב לארדואן מרחב פעולה מדיני, כלכלי וביטחוני, גם בזירות שבהן הוא פועל באגרסיביות.
מלחמת הסיפורים – מהרחוב אל גבול הצפון
כאשר הלחץ הפנימי מתפרץ, ארדואן נוקט שיטה עתיקה אך יעילה: הפניית הזעם החוצה. הוא מייצר נרטיב מאחד, קולקטיבי – כזה שמגדיר אויב. והאויב הזה הוא, יחזור ויהיה שוב, ישראל. הרטוריקה החריפה של ארדואן תלך ותחריף. היא איננה נובעת רק מאידיאולוגיה או דת – אלא משיקול פוליטי ברור: להציג עצמו כמנהיג מוסלמי נאמן, מגן העם, המביא את טורקיה לתור הזהב של עוצמה אזורית.
אבל לא מדובר רק במילים.
מאחורי הרטוריקה ניצבים מהלכים אסטרטגיים סדורים, חלקם צבאיים, חלקם כלכליים. טורקיה חותרת למעמד של מעצמה אזורית – ובונה את ההשפעה הזו בשתי זירות: סוריה והים התיכון.
סוריה – מנוף גיאופוליטי וחלום עות'מאני מחודש
בסוריה, טורקיה מחזקת אחיזה דרך שיתופי פעולה עם משטר אסד, השתלטות על אזורים בצפון המדינה, והתבססות צבאית בבסיסים אסטרטגיים כמו T-4 (Tiyas) ומנאג'. טורקיה מציבה בשטח כוחות שיכולים להפוך אזורים שלמים ל"חסינים מפני ישראל" – תרחיש בעייתי במיוחד לפעולות צה"ל נגד נסיון התבססות מחודש של איראן וחיזבאללה. ויש לזכור כי עדיין לא ברורה מידת השליטה של ג'ולאני במרקם השברירי שמתהווה וקיים החשש להתפרקות סוריה וחזרתן של מיליציות גיהדיסטיות לקדמת הבמה .
ארדואן, בניגוד לדימויו הפופוליסטי, הוא אסטרטג ממולח. הוא לא יורה סתם — הוא מכוון מטרה. הוא בונה לאט ובשיטתיות מרחב השפעה חדש, שמטרתו היא לא רק לשרוד את המשבר הפנימי בטורקיה אלא לשנות את מפת הכוחות האזורית. הוא לא מחפש מלחמה עם ישראל, אך בהחלט מוכן לשבש את פעולתה ולהגביל את חופש הפעולה שלה. מדיניותו היא שילוב בין נוסטלגיה עות'מאנית לתפיסת עוצמה מודרנית, בין פופוליזם לריאליזם קר. וכל עוד העולם — ובראשו ארה"ב — מאפשר לו לשחק את המשחק הזה, ייתכן מאוד שמה שנראה כיום כהתרסה רטורית, יהפוך מחר לחסם ממשי מול מדיניות הביטחון הישראלית. כשהמציאות הפנימית מאתגרת את הנשיא — הוא מחפש את הדרך לברוח קדימה. והדרך הזו, לפחות לעת עתה, עוברת בין השאר דרך סוריה ואגן הים התיכון — וקרוב מאוד לגבול עם ישראל.
ארדואן רואה בהתבססות ושליטה במזרח אגן הים התיכון חלק מחזון עות'מאני מחודש – ניסיון להחזיר את טורקיה לעמדת הנהגה סונית בלב המזרח התיכון. הוא שואף לרצף השפעה ממוסול ועד הגולן – שכולל שדות נפט, גז, פוספטים, ובעיקר הגמוניה ימית דרך נמלים כמו לטקיה, שיעניקו לאנקרה אחיזה ארוכת טווח.
הצי החדש – לא רק שדרוג טכנולוגי, אלא שינוי כללי המשחק
לאחרונה הכריזו בתורכיה על פרוייקט עצום שלט בניית הצי הטורקי . זה אינו מהלך סמלי בלבד. מדובר בתוכנית רב-שנתית, מעמיקה, שמטרתה לשנות את מאזן הכוחות בים התיכון ולהציב את טורקיה ככוח ימי מוביל בזירה. במקביל למהלכים היבשתיים, טורקיה מקדמת פרויקט צבאי ימי שאפתני ביותר, שעשוי לשנות את מאזן הכוחות האזורי:
- שש צוללות מתקדמות מדגם Type-214 בעלות הנעה שקטה בטכנולוגיית AIP – נבנות בשיתוף עם גרמניה. הצוללת הראשונה, פיראט ריס, כבר הושקה, ושאר הצוללות עתידות להיכנס לשירות עד 2027.
- תוכנית לפיתוח נושאת מטוסים טורקית, שתישא מטוסי קרב בלתי מאוישים (UCAV) – ככל הנראה מדגם Bayraktar TB3.
- חימוש מתקדם, כולל טילים נגד ספינות, מערכות לוחמה אלקטרונית, ושדרוג של חיל הים כולו.
המשמעות עבור ישראל: איום שקט אך משמעותי. הצוללות יוכלו לשהות ימים ארוכים באזור מבלי להתגלות, לצותת, לאיים על מתקני גז ואפילו לשבש מבצעים ישראליים רגישים. נוכחות ימית קבועה מול חופי קפריסין, לבנון או אפילו עזה — תהפוך את המשוואה הביטחונית למורכבת בהרבה.
הצוללות השקטות הללו מדגם Type-214, בשילוב נושאת מטוסים שתשמש פלטפורמה למל"טים תוקפים ומודיעיניים, יאפשרו לטורקיה לשלוט על עורקי הסחר המרכזיים בים התיכון. נוכחות של צוללות או ספינות טורקיות באזורים רגישים – למשל סמוך למיצרי סואץ, תעלת כרתים או קווי הגז בין ישראל לקפריסין –תשמש כמנוף לחץ או איום כלכלי של ממש.
איום על הסחר הישראלי – לא תרחיש דמיוני
ישראל מעבירה כ-99% מהייצוא והיבוא שלה דרך נתיבי ים. ספינות משא, מכליות דלק, אוניות קירור ומיכליות גז נעות מדי יום מול חופי לבנון, סוריה, קפריסין וטורקיה. נוכחות טורקית עוינת – או אפילו נוכחות "צופה" בלבד – יכולה להקשות על תנועת אוניות, להאט פרויקטי תשתית ימית, ואף להבריח שותפים זרים ממיזמי גז עתידיים.
אם טורקיה תבקש לייצר איום – גם בלי עימות צבאי – היא תוכל, למשל, להפעיל צוללת מול נתיב הגז בין לווייתן לקפריסין, או לבצע "תרגיל ימי" שיחסום זמנית מעבר אוניות. דינמיקה כזו עלולה לגרום לאי-יציבות בשוקי האנרגיה, לפגיעה ישירה בכלכלה הישראלית, ואף לאובדן אמון של משקיעים בינלאומיים.
לקח מהעבר – משבר הצי במזרח הים התיכון
ניתן לראות כיצד הארועים עלולים להתרחש" כבר בשנת 2019: טורקיה שלחה ספינות מלחמה ללוות ספינות קידוח גז טורקיות שפעלו באזור הכלכלי של קפריסין – בניגוד לעמדת האיחוד האירופי. הספינות הטורקיות התעמתו עם כלי שיט יווניים וצרפתיים, והאירוע כמעט הפך לעימות ימי. מדובר היה בהפגנת כוח ימית מובהקת – שהבהירה עד כמה אנקרה מוכנה להפעיל את הצי לצרכים פוליטיים וכלכליים.
מקרה נוסף הוא מבצע "ים כחול 2021" – תמרון ימי רחב ההיקף שבו נטלו חלק עשרות ספינות קרב, צוללות ומטוסי קרב. במסגרתו, תרגלה טורקיה חסימת נתיבי גישה, תקיפת מטרות ימיות, ופריסת מערכות נ"מ באיים סמוכים לנתיבי סחר. התרגיל כלל תרחישים שכללו תקיפות באזורי שדה גז – בדגש על מזרח הים התיכון.
שני המקרים מדגימים היטב: הצי הטורקי אינו מופעל רק כהגנה טריטוריאלית – אלא ככלי אסטרטגי רב-שימושי.
השלכה ישירה על מדיניות הביטחון של ישראל
עבור ישראל, המשמעות ברורה: ישראל חייבת לשלב מרכיב ימי מרכזי בתכנון האסטרטגי מול טורקיה. כבר לא מדובר רק באיום מהצפון (חיזבאללה) או מהמזרח (איראן), או מהדרום (החות'ים) אלא באתגר ימי שמקורו במשטר מוסלמי-לאומני אסרטיבי, שמחזיק בצי מתקדם ובשאיפות ייצוב והשפעה.
חיל הים הישראלי, למרות היכולות המתקדמות שלו, יידרש להתמודד עם אויב פוטנציאלי שמציב נוכחות מובהקת בזירה הימית המזרח-תיכונית, לא פחות – ולעיתים אף יותר – מהרוסים. יכולת האזנה, שיבוש תנועה, תקיפת סייבר ימי, והפעלה של כוחות מיוחדים דרך הים – כל אלו הופכים רלוונטיים מול הצי הטורקי החדש.
האם אנחנו בדרך לעימות? סביר להניח שלא תפרוץ מלחמה ישירה בין ישראל לטורקיה – אך הסבירות לקונפליקטים מקומיים, תקריות ימית, חסימות אוויריות או פרובוקציות טקטיות – גבוהה בהרבה. אם טורקיה תציב חסמים מול תקיפות ישראליות בסוריה, היא עלולה להפוך למעין חיץ בין ישראל לאיראן או אפילו למול מליציות ג'האדיסטיות סוניות בסוריה– ולהקשות משמעותית על פעולותיה
ישראל צריכה לנקוט בעוצמה שקטה, תיאום אזורי והשפעה בינלאומית
בעוד טורקיה בונה עצמה כמעצמה ימית עם חזון אסטרטגי ארוך טווח, ישראל חייבת להיערך בהתאם — לא מתוך תפיסה של עימות חזיתי, אלא מתוך הבנה שהמשוואה האזורית משתנה. להלן שורת צעדים שישראל צריכה לשקול בטווח המיידי והבינוני:
- חיזוק הצי הישראלי ושדרוג ההיערכות הימית: יש להקצות משאבים נוספים לחיל הים, בדגש על מערכות נגד-צוללות, לוחמה אלקטרונית ימית, וחיישנים תת-מימיים. שיתוף פעולה עם הצי האמריקאי לצורכי תרגול והדרכה יהווה מכפיל כוח משמעותי.
- תיאום אסטרטגי עם יוון וקפריסין: הקמת צוות תכנון ימי קבוע – ישראלי-יווני-קפריסאי – שיתמקד בשמירה על חופש השיט, הגנה על תשתיות גז ותגובה לתמרונים טורקיים, עשוי להרתיע את אנקרה מהסלמה.
- העמקת קשרי מודיעין ימי עם מדינות ידידות: צרפת, ארה"ב, איטליה ומצרים הן שותפות טבעיות לישראל בזירה הימית. הקמת מנגנון חילופי מידע מיידי (Real-Time Intelligence Sharing) תאפשר ניטור של תנועות הצי הטורקי וזיהוי מגמות חריגות.
- מנופי השפעה מדיניים בארה"ב: ישראל צריכה לפעול בתוך הממשל האמריקאי ובקונגרס להבהרת השלכות התמיכה הבלתי מסויגת בארדואן, ולהשתמש ביכולת ההשפעה שלה — במיוחד בקרב תומכי טראמפ — כדי לאותת לוושינגטון מתי הגבול נחצה.
- שימור ערוצי דיאלוג דיסקרטיים עם טורקיה: על אף העוינות הפומבית, הדיפלומטיה החשאית צריכה להימשך. ערוצים אלה יכולים לשמש מנגנון "בלימה רכה" של הסלמות, ולייצר הבנות נקודתיות בשטח.
- ביסוס נוכחות דיפלומטית ועסקית מול אתגר ימי: ישראל יכולה להגביר את השפעתה באגן הים התיכון גם דרך השקעות, יוזמות אנרגיה ופרויקטים אזוריים. חיבור בין אינטרסים כלכליים לבין שיתופי פעולה ביטחוניים יוצר יציבות.
מההפגנות באיסטנבול לצוללות מול עזה
מה הקשר בין ההפגנות באיסטנבול לצוללות מול עזה? בעוד ההמון מטלטל את רחובות איסטנבול, מתחת לפני השטח — תרתי משמע — ארדואן ממצב את טורקיה ככוח שיכול לשבש, לאיים ולשנות את כללי המשחק האזוריים. המחאה הפנימית הופכת למנוף חוץ-מדיני; והצי שבונה טורקיה, מהווה לא רק תגובה צבאית – אלא כלי גיאו-פוליטי רב-עוצמה. כמו שאומר הפתגם הטורקי: "Taş yerinde ağırdır" – "האבן כבדה כשהיא מונחת במקומה". וטורקיה של ארדואן, שמביטה החוצה בעודה מדכאת כל תסיסה פנימית., מונחת בדיוק במקום הנכון מצד אחד להכביד –על האיראנים, מאידך –גם על ישראל. ישראל, כמי שניצבת בצומת הגז, הסחר והביטחון של האזור, חייבת לפעול בתבונה: לא להגיב באימפולסיביות, אלא להציב גבולות ברורים — מבלי לשרוף גשרים.
