האם ישראל צריכה ללחוץ את ידו של הימין הקיצוני? | הכנס הבינלאומי למאבק באנטישמיות שהסתיים לאחרונה בירושלים עורר זעם ציבורי והתמרמרות עזה בשל נוכחותם של מנהיגים פוליטיים ממפלגות הימין הקיצוני באירופה, כולל ז'ורדן ברדלה (נשיא התאחדות הלאומית בצרפת) ומריון מרשל, נכדתו של ז'אן-מארי לה פן, אנטישמי ידוע לשמצה ומייסד המפלגה הניאו-נאצית האירופאית הראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה.
אנו יכולים להבין היטב את זעמם של ארגונים יהודיים אירופאים ואמריקאים, כמו גם את הביקורת והתגובות השליליות הצפויות בעיתונות הישראלית והבינלאומית.
בהקשר זה, כיצד נוכל להילחם באנטישמיות כאשר הנגע קיים היום, במיוחד בשורות השמאל הקיצוני? מאז הטבח ב-7 באוקטובר 2023, המדינה היהודית מואשמת ב"טיהור אתני וקולוניזציה של שטחים פלסטיניים". האם ישראל לבדה אינה יכולה להוקיע את ההונאה והשקרים? כיצד נוכל לרכוש ידידים? היכן התמיכה בעניין הלגיטימי של המדינה היהודית במאבק נגד האסלאמיסטים המפיצים מסרים אנטישמיים טהורים ברשתות החברתיות ובמקומות אחרים?
מאז הקמתה, מדינת ישראל חיפשה הבנה טובה יותר של בעיותיה הקיומיות ולבנות בריתות עם מפלגות אירופאיות מכל הזרמים. בתקופת ממשלות העבודה, היו קווי דמיון אידיאולוגיים ושיתוף פעולה במסגרת האינטרנציונל הסוציאליסטי. מאז 1977, כל הממשלות בהובלת הליכוד, מראש הממשלה לשעבר מנחם בגין ועד ראש הממשלה בנימין נתניהו, היו מסויגות כלפי קשרים עם מפלגות הימין הקיצוני. הן לא הצליחו ליצור בריתות איתנות והסתפקו ביחסים לבביים עם עמיתיהן מהימין במסגרת פרלמנטרית גרידא.
כיום, הן בשמאל והן בימין, הקצוות שולטים והפכו לחיוניים ביחסים הבינלאומיים. מנהיגי מפלגות השמאל הקיצוני, שתמיד מכחישים היותם אנטישמים, נשארים אנטי-ישראלים יותר מתמיד. יתר על כן, שנאת הציונות היא הנקודה המשותפת היחידה בין קומוניסטים שאינם מאמינים לבין האסלאמיסטים של חמאס, המשויכים לאחים המוסלמים. הצביעות שלהם צוברת תאוצה בדעת הקהל ובקמפוסים האוניברסיטאיים, ומדיניות זו הפכה לאמצעי טוב להישגים אלקטורליים.
כיצד היו מגיבים המוסדות היהודיים והעיתונות הבינלאומית אילו הממשלה הישראלית הייתה מזמינה לכנס זה נציגים של המפלגות הקומוניסטיות, תנועות סביבתיות או פמיניסטיות? האם לא היו מוחאים כפיים?
המאבק באנטישמיות חוצה קווים מפלגתיים ואסור שיתבסס על קריטריונים של ניצול פוליטי. הוא מטריד עמוקות את כל המדינות הדמוקרטיות.
כמובן, סטנדרטים כפולים קיימים גם בימין הקיצוני. זה קלאסי: אנשים יתמכו בישראלים כי הם נלחמים ב"אותו אויב אסלאמיסטי", וכך יטענו ביתר קלות את סדר היום המבוסס על סכנות ההגירה.
אנו דוחים אידיאולוגיה קיצונית זו, ותמיד זוכרים שהעם הישראלי מורכב ממהגרים מכל רחבי העולם.
עם זאת, ה-7 באוקטובר 2023 שינה לחלוטין את הנוף הגיאופוליטי. השלכותיו נוגעות גם לדיפלומטיה ציבורית. זהו הכלי היחיד להבנה טובה יותר של כל הסוגיות האסטרטגיות והתקשורתיות. לכן, חשוב מאוד להזמין את כל המפלגות בספקטרום הפוליטי הבינלאומי לישראל. נציגיהן, הן מהשמאל והן מהימין, צריכים לראות את המציאות בשטח בעיניהם ולא לשפוט את המדינה היהודית ממרחק ובבורות לגבי העובדות.
בוודאי שאיננו תמימים או מרומים, אך אנו דוחים כל סוג של חרם. כל מפלגה פוליטית שנבחרה בבחירות כלליות זכאית לפתוח דיאלוג כן וישיר.
בהיסטוריה של ישראל, נדגיש כי האינטרס הלאומי גובר לעתים על שיקולים מוסריים:
הדילמה הראשונה נגעה כמובן לנורמליזציה עם גרמניה מיד לאחר המלחמה. האם היה אפשר להתפייס עם משתפי הפעולה של היטלר?
השנייה שאלה את היחסים הדיפלומטיים והמסחריים עם דרום אפריקה, שיישמה אפליה נתעבת – אפרטהייד.
הדילמה השלישית נוגעת לסירוב להכיר ברצח העם הארמני כדי לשמר את היחסים עם טורקיה, המדינה האסלאמית הראשונה שהכירה בקיום מדינת ישראל.
כל הדוגמאות הללו ואחרות מבטאות את המורכבות והאילוצים, את הדילמה הגדולה של ממשלות ישראל.
למרות כל הטעויות שנעשו בהכנת הכנס הבינלאומי הזה בנושא האנטישמיות, ולמרות הביקורת המוצדקת, הסימפוזיון החשוב הזה שנערך בירושלים הוא ללא ספק נקודת מפנה היסטורית במדיניות הישראלית. הבה נקווה שהוא זכה לתגובה חיובית מכל המשתתפים.
באשר לברדלה, שמגיע בעצמו ממשפחת מהגרים, הוא יצטרך לנקוט פעולה ולא להסתפק בסיסמאות ריקות והבטחות עמומות. הוא יצטרך להצהיר בבירור ובאופן רשמי:
- צרפת של וישי אחראית לגירוש היהודים.
- השואה של היהודים לא הייתה "פרט שולי של המלחמה".
- לימוד השואה בכל בתי הספר הצרפתיים הוא חיוני.
- המאבק הבלתי נלאה בנגע האנטישמיות הוא בעדיפות. כל המבצעים, ללא יוצא מן הכלל, יובאו לדין.
- אנו תומכים במאבקה של ישראל נגד טרוריסטים אסלאמיסטים.
רק לאחר יישום פעולות אלה נוכל לדעת האם ברדלה אכן הפך את הדף ההיסטורי הכבד של החזית הלאומית ויוכל להמשיך בדיאלוג עם הממשלה הישראלית.
בדרך זו, הוא ישיב את האמון ליהודי צרפת ויאפשר להם – אם ירצו בכך – להצביע למפלגתו שלו. הפעם, מתוך אמונה וללא חרטה כלשהי.
