המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון

מעבר לנרטיב האשמה, יש צורך דחוף בהתמודדות כנה עם ישראל ו-7 באוקטובר | לאחרונה, חברת הפקות אירופאית מובילה פנתה לעודד עילם, חוקר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, ובכיר לשעבר במוסד. הם ביקשו את השתתפותו כמומחה בסרט תיעודי המציין את יום השנה השני למתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023.

מוקד ההפקה המוצהר היה סיפורן של תצפיתניות צה"ל בנחל עוז, קבוצה ייחודית של נשים צעירות, בנות 18 עד 20, שהוצבו לאורך גבול עזה. תצפיתניות אלה, במהלך שירותן הצבאי, היו עדות וניתחו מודיעין קריטי בתקופה שקדמה למתקפה. הן ראו את סימני האזהרה, הן הזעיקו עזרה, אך איש בשרשרת הפיקוד לא הקשיב. באופן טרגי, רבות מהן הפכו לקורבנות הראשונות של מתקפת חמאס הרצחנית.

התצפיתניות ששרדו ומשפחותיהן של אלה שאיבדו את חייהן, יצאו מאז למשימה – של אמת, אחריות וצדק. הסרט התיעודי, כפי שתואר על ידי מפיקיו, ביקש לתפוס מציאות כואבת זו, ולהציע מה שהם האמינו שיהיה דיוקן חושפני של החברה הישראלית. על פני השטח, נושא זה מרתק. קולותיהן של נשים צעירות אלה ראויים להישמע. הכשלים המוסדיים שהובילו למותן דורשים בחינה מעמיקה. עם זאת, הבעיה הבולטת אינה מה שהסרט התיעודי הזה כולל, אלא מה שהוא משמיט.

דפוס של סיפור חד-צדדי

הדפוס צפוי וחזר על עצמו באינספור מאמרים, סרטים ודיווחים על ישראל:

• התמקדות יתר בכשלים ישראליים תוך התעלמות כמעט מוחלטת מזוועות האויב.
• הצגת החברה הישראלית כדיספונקציונלית, מפולגת ומלאת הרס עצמי – המזינה את הנרטיב העולמי כמדינה בלתי לגיטימית.
• הפחתה מכוונת של הכוחות האידיאולוגיים והגיאופוליטיים המניעים את חמאס ובעלי בריתם, כאילו התקפת ה-7 באוקטובר 2023 התרחשה בוואקום ולא כתוצאה מעשורים של רדיקליזציה ואינדוקטרינציה ג'יהאדיסטית.

פעם נוספת, מדובר בסיפור סלקטיבי ומונחה אג'נדה המשמש רק לחיזוק נקודת מבט מוטה.

מסיבה זו, עילם סירב להשתתף בסרט התיעודי. להלן תגובתו המלאה, הצהרה המשקפת לא רק את עמדתו האישית אלא גם את התסכול הרחב יותר מהאופן שבו ישראל מוצגת בתקשורת העולמית.

תגובתו של עודד עילם להזמנה לסרט התיעודי

בעקבות הטבח של 7 באוקטובר, היינו עדים לעלייה חסרת תקדים באנטישמיות ברחבי העולם, כשרובה הפכה לרטוריקה אנטי-ישראלית חריפה – כזו שלא רק מגנה את מדיניות ישראל אלא מרחיקה לכת עד כדי שלילת זכותה של ישראל להתקיים. גל עוינות זה הוזן על ידי קהילות מוסלמיות רדיקליות במערב והשפעת הכסף הקטארי, המזריק תעמולה ארסית לשיח העולמי.

בינתיים, ישראל עצמה נותרה בעיצומה של טראומה קולקטיבית. ההתמוטטות המחפירה של צה"ל ושירותי המודיעין ביום גורלי זה הובילה, כפי שאופייני בהיסטוריה היהודית, להאשמה עצמית עזה. הכישלון להקשיב לאזהרות של 414 החיילות האמיצות שחזו אסון זה הוא פשוט מקומם. העובדה שממשלתנו טרם נטלה אחריות מלאה רק מעצימה את הכאב. האסון הזה יישאר פצע לאומי, אחד שיידרשו דורות כדי להחלים ממנו. ועם זאת, בעוד שנושא זה נותח, נדון ונחקר ללא הרף בחברה ובתקשורת הישראלית, המיקוד האובססיבי בכישלונותינו מסכן אותנו בהסטת תשומת הלב מהאיום האמיתי – האידיאולוגיה שהניעה את מתקפת ה-7 באוקטובר מלכתחילה.

וולטר אמר פעם, "אלה שיכולים לגרום לך להאמין באבסורדים, יכולים לגרום לך לבצע זוועות". אכן, טבח 7 באוקטובר לא היה רק כישלון מבצעי אלא שיאה של מלחמה אידיאולוגית – מלחמה שמונעת על ידי חמאס ותומכיהם, שטיפחו תרבות בלתי פוסקת של שנאה, ג'יהאד ומחיקת ישראל. עם זאת, במקום להתמודד עם מציאות זו, חלק גדול מהעולם בוחר לנצל את רגע הפגיעות של ישראל, ומציג אותנו לא רק כתוקפנים המבצעים כביכול "טיהור אתני" בעזה, אלא כאומה חסרת כישורים שאפילו הקריבה את חיילותיה הצעירות והאמיצות על מזבח האינטרסים הפוליטיים. נרטיב מעוות זה, שמשולהב על ידי התקשורת העולמית והזדמנויות פוליטיות, לא רק מעוות את האמת – הוא מחזק את הגל האנטי-ישראלי ששוטף את העולם.

המהפכה הצרפתית מציעה מקבילה מרגשת. היעקובינים, במרדף הבלתי פוסק שלהם אחר טוהר אידיאולוגי, פנו אפילו נגד עצמם, והאכילו את הגיליוטינה גם באויבים וגם בבעלי ברית לשעבר. באופן דומה, האסלאם הרדיקלי אינו רק מנהל מלחמה נגד ישראל – הוא מנהל מלחמה נגד כל מערכת, כל עם, כל אידיאולוגיה שאינה תואמת את חזונו האבסולוטי. ישראל עומדת בחזית הקרב הזה, ובכל זאת, במקום להכיר בכך, חלק גדול מהעולם בוחר להתמקד באופן בלעדי בכשלים הפנימיים שלנו, ובכך מעודד את אויבינו.

אם יש תקווה כלשהי לשלום, היא חייבת להתחיל בהתמודדות כנה – לא רק בתוך ישראל, אלא בתוך החברה הפלסטינית עצמה. חייבת להיות דחייה מוחלטת של האידיאולוגיה של חמאס, המושרשת כה עמוק בחברה הפלסטינית, נטישה של "זכות השיבה" כביכול, וחשוב מכל, שינוי יסודי בחינוך ילדים פלסטינים הרחק מאינדוקטרינציה ולעבר דו-קיום. שלום לא יכול להיווצר בלהבות של הכחשה ושאיפות ג'יהדיסטיות; הוא חייב להיות בנוי על הכרה, רפורמה וחזון חדש לעתיד.

אני מבין שזה עשוי שלא להתיישר עם הנרטיב המרכזי של הסרט התיעודי שלכם, ואני מכבד לחלוטין את נקודת המבט שלכם. עם זאת, אני מתקשה להשתתף בפרויקט שפעם נוספת מתמקד בכישלונות של ישראל תוך התייחסות לזוועות המפלצתיות של חמאס – הנתמכות בהתלהבות על ידי חלקים גדולים של האוכלוסייה העזתית ומוסלמים רדיקליים ברחבי העולם – כהערת שוליים בלבד. יש זמן להתבוננות עצמית לאומית, אך בהתחשב באיום הקיומי שאנו מתמודדים איתו, יש גם צורך להראות לעולם את האמת של מה שאנחנו מתמודדים איתו במקום רק לגרום עוד כאב לחברה הפגועה שלנו.

התנצלותי על אורך התגובה הזו, אך חשתי צורך להביע את רגשותיי בכנות. מאחל לכם הצלחה במאמציכם.

בכנות,

עודד עילם

שבירת מעגל ההטיה

העולם אינו זקוק לעוד סרט המציג את ישראל כמדינה כושלת תוך התעלמות מהאידיאולוגיה השואפת להשמידה. כשלי המודיעין של ישראל חייבים להיבחן – אך לא לבדם. הקהילה הבינלאומית חייבת גם לבחון:

• את התרבות המושרשת עמוק של שנאה וג'יהאד בשטחים הנשלטים על ידי חמאס.
• את רשתות המימון העולמיות התומכות בחמאס ובקבוצות טרור אחרות.
• את שיתוף הפעולה של התקשורת בהפצת מידע מוטעה והזנת נרטיבים אנטישמיים.

התמודדות אמיתית אינה מתחילה ומסתיימת בטעויות של ישראל. היא חייבת להתמודד עם המציאות כולה, כולל הכוחות הרדיקליים שתכננו את 7 באוקטובר והגורמים העולמיים הממשיכים להצדיק את פעולותיהם.

ישראל תמשיך לבחון את כשלונותיה, כפי שתמיד עשתה. אך אם העולם יסרב לבחון את שותפותו שלו בהגברת הלהבות הללו, אז השלום יישאר אשליה, וההיסטוריה תמשיך לחזור על עצמה באופן טרגי.

הגיע הזמן שהעולם יפסיק להתמקד אך ורק במאבקים הפנימיים של ישראל ויתחיל להתמודד עם הבעיה האמיתית: האידיאולוגיה שהפכה את 7 באוקטובר לאפשרי.