פסגת החירום של הליגה הערבית בנושא עזה מעולם לא עסקה באמת בעתיד עזה. במקום זאת, היא הייתה תמרון פוליטי שנועד לפטור את המנהיגים הערבים מאחריות תוך הטעיית העולם לחשוב שקיים פתרון בר-קיימא מבלי להתמודד עם הבעיה המרכזית: חמאס.
חמאס בירך על ההצהרה המסכמת של הפסגה, "הצהרת קהיר" כפי שכונתה, מה שמאשר שהפגישה הייתה מסך עשן ולא מאמץ רציני להחליף את חמאס בגוף שלטוני לגיטימי. באופן משמעותי, חמאס לא נכח בפסגה אך הכתיב את תוצאותיה מאחורי הקלעים.
שר החוץ המצרי, בדר עבד אל-עטי, הודה שהממשל הטכנוקרטי המוצע לעזה אושר מראש הן על ידי חמאס והן על ידי הרשות הפלסטינית. במילים אחרות, הפתרון הגדול של הליגה הערבית הוא פשוט מיתוג מחדש של אותם שחקנים שהאריכו את סבלה של עזה – אם דרך שלטון דה-פקטו של חמאס או השחיתות המושרשת של הרשות הפלסטינית.
מעבר לכישלון הפוליטי, תוכנית השיקום לא הגיונית מבחינה לוגיסטית. אפילו בנסיבות הטובות ביותר, פינוי של כ-40 מיליארד טון הריסות מלחמה בעזה ייקח לפחות חמש שנים. תוכנית הפיתוח של האו"ם (UNDP) מציינת ששיקום מוסול בעיראק – אזור קונפליקט בקנה מידה קטן יותר – ארך למעלה מעשור. הרעיון שניתן לשקם את עזה תוך חמש שנים, תחת חוסר יציבות מתמשך, הוא חשיבה משאלתית או הונאה מכוונת.
ואז יש את סוגיית המימון. התוכנית צופה שמדינות המפרץ העשירות ומוסדות בינלאומיים ישלמו את החשבון. עם זאת, למעט קטאר – הפטרונית הוותיקה של חמאס – למדינות המפרץ יש מעט עניין במימון סבב נוסף של שיקום ללא ערבויות שכספן לא ימממן את המלחמה הבאה של חמאס. פירוז עזה הוא הערובה האמינה היחידה, אך הוא נותר הנושא הכי פחות נדון.
מאז האינתיפאדה השנייה בהובלת חמאס בשנת 2000, מדינות המפרץ שפכו מיליארדים לעזה, רק כדי שחמאס יסיט כספים לטרור. סעודיה ואיחוד האמירויות איתתו על ספקנותם על ידי שליחת נציגים בדרג ביניים בלבד לפסגה – סטירת לחי מכוונת שהדגישה את חוסר נכונותם להשקיע במחזור נוסף חסר תוחלת של הרס ובנייה מחדש.
התגובה הבינלאומית חשפה עוד יותר את חוסר הרלוונטיות של הפסגה. לאחר סיומה, דווח שהשליח המיוחד של טראמפ, אדם בוהלר, ניהל משא ומתן ישיר עם חמאס בדוחה כדי להבטיח את שחרור החטופים הישראלים. זה איתת על תסכולה של וושינגטון מהמתווכים הערבים – במיוחד מצרים וקטאר – שנראה כי הם מתעקשים להשאיר את חמאס בשלטון.
בינתיים, מעצמות אירופאיות, כולל צרפת, גרמניה, איטליה ובריטניה, פרסמו הצהרה משותפת התומכת בתוכנית הערבית לעזה ותומכות בחזרת הרשות הפלסטינית לעזה. תמיכתן, עם זאת, נראתה פחות קשורה לעזה ויותר להתנגדות לטראמפ. העמדה האירופית אולי הגיבה להערותיו האחרונות של טראמפ על נאט"ו, אוקראינה, והמעבר הרחב יותר שלו מהבריתות האירופיות המסורתיות.
ביטול מסקנות הפסגה על ידי טראמפ היה מכה קשה לאמינות הליגה הערבית. במשך עשורים, הארגון טען לתפקיד מרכזי בסכסוך הישראלי-פלסטיני. אולם, סירובו לנקוט בפעולות משמעותיות הפך אותו למכשול לשלום ולא למקדם שלו.
העדיפות האמיתית של המנהיגים הערבים לא הייתה היציבות של עזה אלא חסימת הרעיון של טראמפ להפוך את עזה למרכז כלכלי ים-תיכוני. הרעיון של פיתוח בהובלה מערבית בעזה איים על ההשפעה האזורית של קהיר ועמאן, מה שדחף אותן להבטיח שהמשבר יישאר נטל ישראלי. ההצהרה הסופית של הפסגה חשפה עוד יותר את מטרתה האמיתית: תקיפת ישראל במקום יצירת פתרונות. סעיף 18 בהצהרת קהיר קורא לפעולה משפטית נגד ישראל וארה"ב תחת אמנת רצח העם משנת 1948, ניצול ציני של המשפט הבינלאומי שמתעלם מהשימוש של חמאס במגנים אנושיים ובתשתית צבאית מוטמעת.
הפסגה חשפה גם קשיחות בעמדה הערבית. נשיא סוריה הג'יהדיסט, אחמד אל-שרעא, שבעבר נמנע מעימות ישיר עם ישראל, השתמש בבמה כדי לקרוא לפעולה ערבית קולקטיבית נגד ישראל. בראיון, הוא רמז על תוכניות לא מפורסמות ל"התמודדות עם התוקפנות הישראלית", מה שמסמן שינוי מסוכן ברטוריקה.
ההתמקדות הזו בהכפשת ישראל, במקום להציע פתרונות מוחשיים, היא בדיוק הסיבה לכישלון פסגת הליגה הערבית. במקום לעזור לעזתים, המנהיגים הערבים השתמשו בהם ככלים פוליטיים לתקיפת ישראל והמערב.
הדרך קדימה ברורה אך דורשת אומץ פוליטי. כל מאמץ שיקום רציני חייב להתחיל בשחרור בלתי מותנה של כל החטופים המוחזקים בידי חמאס ובפירוז מוחלט של עזה. אם מדינות ערב מסרבות לתמוך בכך, יש לשקול פתרונות חלופיים – כולל אזורים בטוחים זמניים לעזתים עקורים מחוץ לעזה.
לליגה הערבית הייתה הזדמנות לנקוט בפעולה משמעותית. במקום זאת, היא בחרה בתיאטרון פוליטי. עד שחמאס יוסר מהשלטון, כל "תוכנית שלום" כביכול לא תהיה אלא פרק נוסף במעגל האינסופי של הרס בעזה.
