ישנו סיכון משמעותי שארה"ב לוקחת בשיחות הגרעין עם איראן | בסדר האזורי המשתנה בשקט, מדינות ערב, במיוחד במפרץ, מכיילות מחדש את עמדותיהן כלפי המשא ומתן בנושא הגרעין בין ארה״ב לאיראן, לא מכיוון שהן בוטחות באיראן אלא מכיוון שהן חוששות להישאר מאחור על ידי וושינגטון ולהיות מתומרנות על ידי ישראל.
באופן אירוני, שיחות אלה, שנועדו להכיל את איראן, עלולות בסופו של דבר להעצים אותה ולהטות את המאזן הגיאופוליטי עוד יותר הרחק מההשפעה האמריקאית המסורתית.
התגובה הערבית המרוסנת לשיחות הגרעין המחודשות בין ארה״ב לאיראן אינה תמיכה; זוהי אסטרטגיית גידור. בעוד שמדינות המפרץ ומצרים עדיין תופסות את איראן כאיום עיקרי – צבאית, אידיאולוגית ודרך שלוחיה האזוריים – הן מאמצות יותר ויותר עמדה של תצפית שקטה ובמקרים מסוימים, הסתגלות שבשתיקה. התנהגות זו נובעת פחות מהתקרבות לטהראן ויותר מספקנות כלפי אמינותה של וושינגטון לטווח הארוך.
סיבה עיקרית אחת היא ישראל. מאז התקפות החמאס ב-7 באוקטובר והמלחמה העוקבת בעזה, ישראל נקטה דרך עצמאית יותר, פועלת צבאית עם התחשבות מוגבלת באינטרסים של ארה״ב או של מדינות ערב.
זה גרם למתח ביחס האסטרטגי המסורתי שלה עם וושינגטון וניכר את השותפים הערביים הפוטנציאליים שאימצו בזהירות את עידן הסכמי אברהם. דיפלומט בכיר מהמפרץ צוטט לאחרונה בעיתון א-שרק אל-אווסט באומרו: "אנחנו כבר לא יודעים מה ישראל רוצה, ואנחנו לא בטוחים שארה״ב יודעת גם כן."
התגובה של ממשל טראמפ הייתה מדהימה. במרץ 2025, ארה״ב הטילה מכסים חדשים על יצוא טכנולוגי ישראלי, כולל מכס של 17% על אלקטרוניקה הגנתית מרכזית. למרות שרשמית הוצג כהתאמה מסחרית, מהלך זה פורש בהרחבה בבירות האזוריות כצורה של מנוף פוליטי – מסר עדין לישראל למתן את התנגדותה לשיחות הגרעין עם איראן.
ארה״ב מקדמת הסכם גרעין עם איראן
בינתיים, החתירה האמריקאית להסכם גרעין עם טהראן – שככל הנראה יאפשר לאיראן רמה מסוימת של העשרת אורניום – העזה מעצמות אזוריות אחרות להאיץ את תוכניות הגרעין שלהן עצמן. במצרים, הבנייה ממשיכה בתחנת כוח גרעינית אזרחית באל-עלמיין עם מימון וטכנולוגיה רוסיים, כחלק משותפות אסטרטגית רחבה יותר עם מוסקבה. אף שרשמית אינה צבאית, העיתוי ראוי לציון. הנוחות הגוברת של מצרים עם בריתות חלופיות כבר אינה מעודנת.
הדבר הודגש עוד יותר באפריל 2025 כאשר מצרים וסין ערכו תרגיל אימון צבאי משותף חסר תקדים על אדמת מצרים. זו הפעם הראשונה שבייג'ינג מעורבת בתרגילים צבאיים ישירים עם כוח צבאי ערבי משמעותי במזרח התיכון. בעוד שהמטרה המוצהרת הייתה מאבק בטרור, הסמליות היא ברורה: קהיר מרחיבה את יחסי הביטחון שלה מזרחה, מאותתת לוושינגטון שקיימות חלופות אם המחויבויות האמריקאיות מתנדנדות.
ערב הסעודית נמצאת במסלול דומה. "פרויקט האנרגיה האטומית הלאומי הסעודי", יוזמת דגל במסגרת חזון 2030, מתקדם במהירות, כאשר הממלכה שוקלת בגלוי שיתוף פעולה גרעיני עם סין ורוסיה, במיוחד אם ארה״ב מסרבת להציע זכויות העשרה מקומיות כחלק מעסקת נורמליזציה רחבה יותר עם ישראל. בהקשר זה, הלגיטימציה הגרעינית הפוטנציאלית של איראן הופכת למטבע דיפלומטי חזק עבור מדינות ערב המחפשות ספי גרעין משלהן.
מה שאנו עדים לו הוא היווצרות מוקדמת של מזרח תיכון רב-קוטבי, שבו ארצות הברית אינה עוד הפטרון הבלתי מעורער ושבו בריתות מעוצבות פחות על ידי אידיאולוגיה ויותר על ידי גידור פרגמטי. מדינות ערב לומדות לחיות עם עמימות ובמקרים מסוימים, משתמשות בה כדי לנהל משא ומתן על תנאים טובים יותר עם כל הצדדים: וושינגטון, בייג'ינג, מוסקבה, ואפילו טהראן.
עבור ישראל, הדילמה האסטרטגית היא חריפה. אם היא תמשיך בפעולות צבאיות חד-צדדיות נגד יעדים איראניים – כפי שנראה בתקיפות אוויריות אחרונות בסוריה ובפעולות חשאיות בנתנז – היא מסתכנת בהעמקת הבידוד שלה. מצד שני, הליכה יחד עם המשא ומתן בהובלת ארה״ב עלולה לסכן את הקווים האדומים שלה בנושא הפצת גרעין ולהעז את חיזבאללה ושלוחים איראניים אחרים.
עם זאת, באופן פרדוקסלי, תערובת נפיצה זו עשויה לזרז את הנורמליזציה המתעכבת זמן רב בין ישראל לערב הסעודית. ריאד עשויה למקם נורמליזציה כפעולת איזון, מאזנת את ההפשרה הזהירה שלה עם איראן על ידי אימוץ יחסים אסטרטגיים עם ישראל. יורש העצר מוחמד בן סלמאן עשוי לחשב שקשרים מעמיקים עם ישראל הם המחיר של השפעה מוגברת בוושינגטון.
בסופו של דבר, ארצות הברית חייבת להחליט אם היא עדיין מבקשת להיות עוגן היציבות במזרח התיכון או רק שחקן אחד מבין רבים. אם הראשון, עליה לשקם את האמון עם בעלות בריתה המסורתיות – לא רק באמצעות עסקאות נשק ופסגות אלא על ידי יישור הבחירות האסטרטגיות שלה עם דאגותיהן הקיומיות.
דיפלומטיה גרעינית עם איראן עשויה להיות הכרחית. אך אם תתבצע ללא ניהול זהיר של תפיסות ערביות וחוסר הביטחון של ישראל, היא מסתכנת בהאצה בלתי מכוונת של מלחמה קרה חדשה במזרח התיכון, שבה ארה״ב אינה מפחידה ואינה זוכה לאמון מלא ושבה בעלות בריתה בונות בשקט חלופות.
