לאן פניהם של מדיניות טראמפ למזרח התיכון והסכמי אברהם? | שתי תפיסות מוטעות עיקריות ממשיכות לעוות את השיח על המזרח התיכון, ישראל והמלחמה בעזה. הנושא הראשון נוגע לעמדתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כלפי ישראל, במיוחד מערכת היחסים שלו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. פרשנים מתארים יותר ויותר את טראמפ כאוהב נבגד, שנעלב מחוסר הנאמנות כביכול של נתניהו.
אך המציאות אסטרטגית הרבה יותר מאשר רגשית. ישראל ממשיכה למלא תפקיד מרכזי בחזון למזרח התיכון.
כדי להבין זאת, יש להתעלם מהסיור הראוותני של טראמפ מריאד לדוחא, לאבו דאבי, ולהתעלם מהרגעים התיאטרליים – כמו התייחסותו למנהיג הסורי אחמד א-שרעה, טרוריסט לשעבר, כ"בחור צעיר מרשים", או התפעלותו שיורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן הוא "מישהו שאני אוהב מאוד", תוך חתימה על עסקאות נשק בשווי 142 מיליארד דולר.
אכן, צוותו של טראמפ ניהל משא ומתן ישירות עם חמאס להבטחת שחרורו של החטוף האמריקאי עידן אלכסנדר. ואכן, ארצות הברית הגיעה להסכם צדדי עם החות'ים למניעת התקפות על כלי שיט מסחריים בים האדום. אך בלב מדיניות המזרח התיכון של טראמפ נותרת קריאה אסטרטגית לערב הסעודית ולעולם הערבי הרחב להצטרף להסכמי אברהם. והסכמים אלה אינם יכולים להתקיים ללא ישראל.
זה מביא אותנו לתפיסה המוטעית השנייה המנחה את השיח. לפי הדוקטרינה האסטרטגית של נתניהו, תפקידה של ישראל הוא לספק ביטחון אזורי על ידי מיגור החמאס והאחים המוסלמים. בלי זה, כל מבנה אזורי הכולל את הסעודים, האמירתים, המצרים והירדנים מסתכן בקריסה. רק בשבוע שעבר, ישראל קברה את צאלה גז, שנרצחה בדרכה ללידה בבית החולים, באחד מיותר מ-2,200 פיגועי טרור נגד ישראלים שבוצעו או סוכלו בין ינואר למרץ בלבד.
בראיון ביום שישי עם ברט באייר בפוקס ניוז, טראמפ חידש את שבחיו לנתניהו, ותיאר אותו כ"כועס" בצדק על טבח החמאס ב-7 באוקטובר 2023 – וקרא לו "אחד הימים האלימים ביותר בהיסטוריה העולמית" – ולנתניהו כמישהו ש"נלחם בנחישות ובאומץ".
זו המציאות. חיילי מילואים ישראלים ממשיכים לחזור לחזית, בעוד משפחות שוב נותרות בחוסר ודאות נוראי. ישראל עומדת לבדה, כפי שעמדה כשנכנסה לרפיח, מול גינוי בינלאומי שמונע על ידי גל של שקרים על צה"ל, צבא שלא כמו כל צבא אחר, לוקח צעדים יוצאי דופן כדי למזער נפגעים אזרחיים.
אם חמאס היה מוסר את החטופים ואת הנשק שלו, הלחימה הייתה מסתיימת. אפילו אלה שמזינים אנטישמיות עם עלילת הדם של "רצח עם" יודעים זאת. כפי שהזהיר ההיסטוריון רוברט ויסטריך, אנו רואים היפוך גרוטסקי של מוסר שבו "הנאצים הופכים ליהודים".
מטרת המלחמה הזו פשוטה: לדחוק את חמאס לפינה עד שיוותר על נשקו ויחזיר את החטופים. מה כל כך אזוטרי בזה? לפי איזה היגיון מעוות זה נשמע הגיוני שישראל נלחמת להנאתה? זוהי מלחמת הישרדות.
ובכל זאת, בגינוי הגלובלי הכמעט פה אחד של סירובו של נתניהו להיכנע – כמו במהלך הקרב על רפיח – טמון אישור מרומז של זוועות 7 באוקטובר, וספיגה חברתית מטרידה של שקרים על פשעי מלחמה ישראליים כביכול.
הביטו במשבר ההומניטרי. בעוד שחקנים בינלאומיים עובדים כעת להקל על התנאים בעזה, היה זה חמאס שהפך את המצב לקטסטרופלי על ידי השתלטויות שיטתיות על מזון וציוד בכוח הנשק. עדויות וידאו מאשרות זאת, גם כאשר ישראל משמשת כשעיר לעזאזל.
נפגעים אזרחיים – עדיין הרבה פחות בהשוואה לסכסוכים אחרים, עם יחס של אחד לאחד בין אזרחים ללוחמים – הם תוצאה ישירה של המיליטריזציה של חמאס בבתים, בתי ספר, בתי חולים, חדרי ילדים, ומדיניותו המכוונת למנוע מאזרחים למצוא מקלט במנהרות תת-קרקעיות.
האינדוקטרינציה הטוטליטרית של האזור – מה שניתן לראות ב"נאציפיקציה" של עזה – טיפחה תמיכה בטרור מגיל צעיר, הפכה אזרחים למגנים אנושיים ושותפים מרצון. די להיזכר בהלוויה של משפחת ביבס.
ישראל אינה יכולה לחיות תחת איום מוות ממשי, ולאפשר למשטר טרוריסטי כזה לשרוד.
כאן טראמפ חוזר לבמה. נשיא שניווט במזרח התיכון בחיפוש אחר טרנספורמציה כלכלית שיכולה להחזיר את הגדולה האמריקאית, טראמפ עדיין מציע לישראל הזדמנות חסרת תקדים להתבסס בסדר אזורי חדש. אך ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להשאיר את ביטחונה בספק. כדי לשרוד, עליה להילחם – ולהשמיע את קולה בנושא איראן.
בעניין שיחות הגרעין עם הרפובליקה האסלאמית של איראן, נראה שהן עדיין לא יציבות ולא ברור עתידן. אך טראמפ התחייב שוב ושוב שלא יורשה לאיראן להשיג נשק גרעיני.
עוד ביום שישי, המנהיג העליון של איראן, אייתולה עלי חמינאי כינה את נשיא ארה"ב שקרן. עם זאת, טראמפ, בניגוד לאירופאים, נמנע מלדון ב"מדינה פלסטינית". הוא זנח את האובססיה ל"התנחלויות" שהנשיא לשעבר ג'ו ביידן נצמד אליה כל כך.
מגרש המשחקים הדיפלומטי ברור. מה שנותר הוא שאלה עמוקה: האם קואליציה אסלאמית גדולה, לצד תמריצים כלכליים עצומים, יכולה אי פעם להגיע באמת לשלום עם המערב? זה עשוי להיות האתגר המגדיר של תקופתנו.
